ערב יום הזיכרון/מכתב לגיא

לפני כמעט שנתיים, ביום השנה ה-25 לנפילתו של בן המחלקה שלי, גיא בן דב ז"ל, הקראתי מעל קברו בקריית שאול, בנוכחות בני משפחתו וחבריו, את המכתב שכתבתי להם. היום, ערב היום הזיכרון תשע"ג, ביקשתי מנאורה, אמו של גיא, רשות לשתף את הדברים. היא נתנה את רשותה.

___________________________

ה' בתמוז תשע"א 8/7/2011

לדרור, נאורה, הילה ומושיק,

בדיוק לפני שבועיים, בעודנו עומדים בדלת, רחוצים ומסורקים, בדרך למסיבת סיום של עמנואל, הבת שלנו, צלצל הטלפון. מהצד השני של האפרכסת כמו שהיו נוהגים לומר פעם, נשמע הקול הכל כך מוכר של נאורה. הקול שכשאני שומע אותו, אני עוצר הכל. "שלום אייל", אני שומע את הניגון , "רציתי להזכיר לך שהאזכרה לגיא תהיה ביום שישי ה-8/7/11, זה עשרים וחמש שנה". "עשרים וחמש שנה" אני שואל ומתקשה להאמין. "כן" היא עונה ועוד שואלת ומתעניינת לאן אנחנו הולכים, ואני, שלראשונה אחרי הרבה שנים דמעות חונקות את גרוני, מסביר באריכות למרות שכרגיל אנחנו מאחרים והזמן דוחק. כי כשאמא שכולה מדברת איתך, אז אין זמן דוחק ואין כלום, יש רק הבנה וחמלה ותחושה אמיתית של פרופורציות.

המילים האלו, של נאורה והמספר הזה של עשרים וחמש שנה זורקים אותי אחורה למסע בזמן. אני זוכר היטב את הבוקר ההוא. הייתי חובש פלוגתי בפברואר שש. זה היה הבוקר שלפני מסע הכומתה של הפלוגה. בוקר שקט, ללא ההמולה הקבועה של טירונים. כולם קיבלו לילה ארוך לשינה, בלי שמירות, בלי בלבולי מוח, קיבלו זמן להכנות אחרונות לקראת המסע אולי המשמעותי מכולם. ואז הגיע אבי גוזלן, מאוגוסט ארבע שהיה איתי בסגל, "שמעתם מי נהרג," הוא התפרץ למגורים שלנו, "גיא בן דב. הייתה היתקלות ליד ראש הנקרה של הרב"טים ובן דב נהרג". הרגשתי שקיבלתי בעיטה של סוס בבטן. אחרי זה הכל השתנה.

אני לא חושב שהייתה אי פעם מחלקה כמו מחלקה 3 במחזור פברואר 84. המ"מ שלה הוא ד"ר, המאגיסט שלה הוא ד"ר, אחד הצלפים שלה הוא ד"ר, הקשר שלה הוא כבר פרופסור, כמות המהנדסים שיצאו ממנה מספיקה כדי להקים כור אטומי. אסופה כזו של אינטלקט שרוכזה במקום אחד, לא חצתה מעולם את שערי סאנור, מבלי לפגוע כמובן בעובדי האדמה שבינינו שידעו כבר אז לעשות כסף הרבה יותר טוב מכל עורך דין. ועדיין לא זה מה שייחד את מחלקה 3 . הייחוד שלה היה –עד כמה שזה מוזר לשמוע ונוגד את רוח הצנחנים ורוח צבא ההגנה לישראל- באורח החיים שוחר השלום של מי שהרכיב אותה. כל מה שעניין את רובנו, עמוק עמוק בתוך השירות זה לגמור את הדבר הזה ולעוף. כבר בתוך המסלול , סגרנו את המסלולים האפשריים. בדרום אמריקה, במזרח. זה היה מאוד הגיוני .החזקנו פעמיים קו בלבנון, המראנו במסוקים מבצת , ממטעי בננות במה שנראה כמו שיחזור של וויטנאם. חלקנו חוו היתקלויות בקו הראשון, חיכמת ומתי ירו והרגו. ועדין לא הבנו. לא הבנו כמה קצר המרחק בין חיים ומוות. היינו בני 18. טפשים. טפשים ויפים רק כמו שבני 18 שגדלו בארץ הזו יכולים להיות. הקו השני כבר המחיש לנו שלבנון זה לא סרט. איבדנו את מעוז נגר רגע לפני שעפנו משם. באפריל 85 היינו האחרונים (כך חשבנו) שיצאו מלבנון. כשכולנו ישבנו לסדר פסח שני עם המשפחות שלנו, נושמים לרווחה, מעוז נלחם על חייו ברמב"ם. נלחם ולא יכל .

גיא לא היה שונה מאיתנו,ההיפך. הוא היה בדיוק כמונו. מאותו ד.נ.א . עם החיוך. עם תאוות החיים. עם היכולת להתחבר עם כולם. בקלות. עם נעלי הסטן סמית (אם אני לא טועה כי בכל זאת עברו כבר 25 שנה), עם החברות (שכן אז הן עוד לא היו נשים), עם המכוניות ,עם התחושה הזו שהעולם עוד פרוש לפנינו ואם נרצה באמת נוכל לשנות אותו.
עשרים וחמש שנה עברו. בכל פעם שאני מגיע לכאן. הרגליים נעשות יותר כבדות. רובנו הבנו כבר שאת העולם לא נצליח לשנות. רובנו,אם לא כולנו נמצאים במירוץ העכברים המטורף הזה של קריירה, ילדים, כסף, משכנתא. מנסים לסדר לנו את חלקת האלוהים הקטנה שלנו, כבר חושבים על העתיד , מטופלים בהורים שגם הם לא צעירים. אנחנו בעצמינו הורים. חלקינו הורים לבנים. לא פעם עוברות לי מחשבות בראש. "אני לא רוצה שהבן שלי ילך לקרבי". מחשבות שרק גברים בני 45 שגדלו בארץ הזו יכולים לחשוב. כי הארץ הזו דורשת מכל אחד מאיתנו להיות אברהם. להקריב את הבן שלו. ואם הבנים אמורה להיות שמחה.

כל פעם שאני מגיע לכאן, ליבי נחמץ. אני עומד ומסתכל על דרור ועל נאורה ועל הילה ועל מושיק, ולא יכול לתהות האם יש כעס בליבו של דרור, על שהוא נאלץ להקריב את בנו בכורו ואילו אנחנו כאן עומדים וחיים, ועוד רגע, כשתיגמר האזכרה נוכל לדבר ולצחוק ולהמשיך בשגרת יומנו. וגם אם כן, אני יכול להבין אותו. כי היום אני יודע ,שזה היה גורל. באותה מידה שגיא שוכב כאן, יכול היה כל אחד מאיתנו לשכב מתחת לאבן בבית קברות צבאי אחר ואולי אפילו פה. וגיא אולי היה עומד וקורא מעליו מילים שיוצאות מהלב ומהקרביים. כי גיא לא היה שונה מאיתנו, הוא היה חלק מאיתנו. רק שבחיקו נפל "מספר המוות" הנורא מכל ששינה את מסלול חייו, ואת חייהם של דרור ונאורה והילה ומושיק. שקטע באיבו, משפחתיות של חמישה אנשים, שריסק את מה שידעו עד אז ואני מאמין ומקווה שגם חיבר ואיחד וחיזק מאז.

מהמקום הזה, שמבין ולא מבין, של אבא לבן, ושל בן שאיבד את אביו בגיל צעיר, אני רוצה לבקש סליחה .לא על זה שרצינו לחיות, כי זה הדבר הכי טבעי בעולם. אני רוצה לבקש סליחה גם בשמו של גיא, על זה שלא פחדנו למות. על זה שהלכנו בעיניים עצומות אחרי המפקדים שלנו, אחרי המורים שלנו, אחרי ההורים שלנו ואחרי צו ליבנו. כי הדרך שבה חונכנו לא הותירה לנו ברירה אלא לקום ולהתנדב ולשרת בקרבי מבלי להבין את המחיר. מבלי להבין את המחיר הנורא , שאנחנו עשויים לשלם, ומבלי להבין את החור השחור שאנחנו נשאיר לאלו שגידלו אותנו, יום- יום, שעה- שעה, שניה -שניה.

וסליחה על כך שלא פעם אנחנו שוכחים עד כמה החיים יפים. ושוכחים לברך כל אחד בדרכו על הנס שקרה לנו, שאנחנו עדיין יכולים לראות, כחול של ים ושמיים, ואדום של שקיעה ולשבת בחברת אלו שאנו אוהבים ואוהבים אותנו ולהתענג על דברים פשוטים של יום יום. סליחה ומחילה.כמו בתפילת נעילה.מתוך תקווה אמיתית שתמיד ייפתח לנו שער בעת נעילת שער. אוהב אתכם.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | 3 תגובות

הרהורים על מהפיכה 6/ אנשים שקופים

אנחנו לא שקופים, אנחנו לא ערלי לב . (צילום : יואב איתיאל)

אנחנו לא שקופים. אנחנו צבעוניים ויפים וחזקים.(צילום יואב איתיאל, פרדס חנה מאי 2012)


הקיץ האחרון היה אחד הטובים שחוויתי בימי חיי וזה לא בגלל שחילקו קרטיבים בחינם ויצאתי למחנה קיץ של הצופים.

מעולם במהלך כל שנותי לא חשתי הזדהות כה עמוקה עם רעיון. עם רעיון שאפשר להגדיר אותו בשתי מילים קצרות עם סימן קריאה גדול אחריהן. די! נמאס! מעולם , לפחות במדינת ישראל, יציאה לרחוב על מנת לצעוק "העם דורש צדק חברתי" לא הייתה כל כך אמיתית, נכונה ונוקבת. השאגה שנשמעה ברחובות,בכל עיר, שהגיעה כמעט מכל בית, הייתה אמורה לערער את אמות הסיפים, לקעקע את יסודות השלטון הקלוקל שאת פירותיו הבאושים אנחנו כבר אוכלים עשרות שנים, לעשות סוף לקומבינות, ולמגר את ההון והשלטון.

השאגה הזו שעלתה מגרונם של ארבע מאות אלף ויותר בשיא הקיץ, הייתה אמורה להחזיר את קול השפיות, ויותר מהכל אמורה הייתה לשים את האדם במרכז. את האדם הפשוט, את האישה הפשוטה. את המורה שעומדת מול כיתה של 35 ילדים כל יום וקורעת את הגרון וצורב לה , את השוטר שעומד באמצע צומת בשתיים בצהריים ומכוון את התנועה,והוא מזיע וחם לו ,את זה שקם לחלוב כל בוקר בארבע בחורף וקר לו, את נהג המונית שמסתובב כל הלילה ברחובות החשוכים כדי להביא כסף הביתה בבוקר ומפחיד לו, את המנקה בבית הספר שרצה כל היום אחרי הילדים-שמשתדלים לא לדרוך במקומות שעוד רטוב בהם כי הרגע היא סיימה- וקשה לה. אתכם ואותי. אותנו. זה לא קרה.

זה לא קרה, בגלל הרבה סיבות. שאפשר למנות אותן ולנתח אותן מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית וכלכלית ותקשורתית. אבל זה לא קרה בגלל משהו הרבה יותר פשוט. אנחנו הפכנו שקופים. הזעקה שלנו, האמיתית כל כך שבאה ממצוקת היום היום (ויש לנו חלב ולחם במקרר, אנחנו לא מיתממים) לא הפילה את החומות הבצורות של השלטון. נס יריחו לא קרה כאן. הכנסת אולי מוקפת בגדר שדרכה אפשר להשמיע את המחאה, אבל הבניין עצמו הוא מבטון, והיושבים בתוכו, ליבם כנראה עשוי אבן. ובאוזניהם יש פקקים. פקקים של שומן. כי הכלבים נבחו והשיירה עברה, וראש הממשלה ותאומו הפוליטי רק יכלו לחכך את ידיהם בהנאה. "תן להם לצעוק","זה ייגמר מעצמו", "הם תמימים", "הם נאיביים"" נאמץ את הממצאים של טרכטנברג ונקבור את זה בוועדות" " מי בכלל יזכור מה כתוב שם". והם צדקו.

כולנו או אם לדייק רובנו (כי היו כאלו שלקחו את הפעיילות עוד צעד קדימה) חזרנו להסתגר בבתים שלנו, אנחנו ממשיכים לשלם כמו שכתב איתן אבריאל בגיליון דה מרקר האחרון "מס בנקים" בשל העדר תחרות, "מס מלט" כי יש מונופול לחברת נשר, "מס גבינה" כי יש שתיים וחצי מחלבות גדולות, "מס מכוניות" "מס מותגים" "מס חיתולים" "מס טלביזיה". שלא לדבר על "מס חשמל". נכון אנחנו משלמים קצת פחות על הסלולר כי יש צדיק אחד בסדום שקוראים לו כחלון ולא במקרה הוא גם מאולגה השכנה וממשפחה ברוכת ילדים (שבעה). הוא היחיד ששם את העם לנגד עיניו ולאו דווקא את בעלי ההון. למה? כי בתוך עמו הוא יושב. אבל עבור ביבי וברק, ועכשיו מופז ועבור ליברמן, וגם ליבני וכל מלחכי הפנכה שם,אנחנו שקופים. לא רואים אותנו. אין לנו לובי, אין לנו מגן,אין לנו יחצ"נים שידאגו לנו, אנחנו לא שולטים בתקשורת. אנחנו פשוט העם. הצאן. והם משום מה הרועים.זהו שלא. הם לא הרועים הם הרעים. הם בתוך איזור הנוחות שלהם. ואנחנו בתוך אזורי המצוקה שלנו. ובקצב הזה של סדרי השלטון בישראל זה יימשך לנצח. כי אין מי ששמע את הקולות, והשליט, זה שהפך למונארך אבסולוטי בתחילת השבוע שעבר יודע גם שאין לו תחליף. הוא הכל יכול. וכולם מרקדים לפניו. שליט בתיאטרון אבסורד שרקח לעצמו, שאנחנו רקחנו למענו.

לצערי, אנחנו בבעיה.ורבות השאלות ומעטות התשובות. אבל יש תקווה. עשיתי שיעורי בית. הלכתי ובדקתי מה עשו "ארבע אמהות". זו הדוגמא הטובה ביותר ליכולת שלנו, הנשים והאנשים לעשות מעשה. לא מעשה קטן , מעשה כביר. ארבע נשים בסך הכל. ארבע. הצליחו תוך שלוש שנים להביא את מדינת ישראל ואת העומד בראשה לסגת מלבנון. תוך שהן משנות את השיח הציבורי, תוך שהן מקבלות יריקות מעוברים ושבים תוך שהן מכונות ארבע סמרטוטות. ארבע נשים אמיצות שהלכו עם הלב שלהן, שהלכו עם הדאגה שלהן שהבינו "שככה זה לא יכול להימשך".רחל בן דור, מירי סלע, רונית נחמיאס וזהרה ענתבי, צריכות לשמש דוגמא לכולנו. הן צריכות להוות את המגדלורים שאליהם אנחנו צריכים לשאת עיניים בים החשיכה שפשתה כאן מסביב.

כל מה שהן רצו זה  שהבנים שלהם ישובו הביתה בשלום. ואנחנו רוצים את אותו דבר. גם אנחנו רוצים שלום ורוצים בית או אפשרות לקנות בית במחיר שפוי(בשביל מה המדינה צריכה לספסר במחירי הקרקעות), רוצים להתפרנס בכבוד, רוצים חינוך ראוי (מחקרים מוכיחים שהשקעה ראויה בחינוך היא המפתח לחברה שיוויונית יותר), רוצים חברה בריאה יותר, חולה פחות (תרתי משמע) , ירוקה יותר, אלימה פחות, דורסנית פחות, רוצים בחזרה את השפיות כי קצנו במירוץ העכברים המטורף הזה שמשרת את השלטון ואת חייליו, ושוטריו ואלו שמבקשים להנציחו בכל מחיר.

ולשלטון הזה יש פנים, זה לא משהו אמורפי שאי אפשר להתמודד איתו. האנשים שיושבים שם בירושלים, אלו שמחליטים את ההחלטות לא מורמים ולא קיבלו זכות אלוהית להיות שם לנצח. הם רק צריכים להבין (בדומה לכחלון ) שהיום זה אנחנו ומחר זה הם. וגם לנו יש פנים.ופה, כדי לזעוק ולדבר ולהסביר ולחדד את הבלתי משוכנעים, ועיניים לראות את העוולות, ואף להריח את הסירחון וידיים כדי לכתוב, ולסמס ולשתף בפייסבוק, וראש שיוכל לחשוב על פתרונות יצירתיים, ורגליים כדי לבוא להפגנות ויותר מהכל יש לנו לב. אנחנו לא ערלי לב. יצאנו לרחוב כי אנחנו מרגישים וכואבים ומזדהים , יצאנו לרחוב כי כי אנחנו יודעים שיש לנו אחד את השניה ויש בינינו תחושה אמיתית של אחווה שאני מקווה שלא תתפוגג. יצאנו לרחוב כי יש לנו אמונה אמיתית בצדקת הדרך וכי למרות הכל צריך קצת יותר מפוליטיקה סוג זין כדי לשבור אותנו.

אנחנו לא שקופים. אנחנו צבעוניים ויפים וחזקים. אחד אחד, אחת אחת וכולם ביחד ואם נצעק את זה מספיק חזק אז גם חומות השלטון הבצורות ביותר ייפלו. כי העם כבר לא דורש צדק חברתי. העם מבקש להחזיר את המדינה לאזרחיה.מבקש ולא דורש.לא מתוך אדנות אלא מתוך ענווה ומתוך הידיעה שהוא מבקש את מה ששייך לו. מתוך ההבנה שמישהו פה לקח לו משהו שלא שייך לו והגיע הזמן להחזיר. לנו.לאנשים הפשוטים. לאלו שעומדים בכיכרות ולאלו שיושבים בבית ושפשוט עוד לא הבינו או שלא שמו לב או שהעדיפו להדחיק ולשכוח. זו המדינה שלנו. רוצים אותה בחזרה.

פורסם בקטגוריה כללי | 18 תגובות

הרהורים על מהפיכה 5 /השקט שלפני הסערה

אתמול , כמה דקות לפני שיצאנו להפגנה בחריש (שהתקיימה למעשה בשדות שליד קיבוץ מענית) הצצתי על תוצאות משחקי הכדורגל. מכבי נתניה פיגרה אחת אפס מול קריית שמונה בחוץ , ואחרי התבוסה של הארבע אחת בשבוע שעבר מול מכבי חיפה , תחושת חמיצות קלה התגנבה לי ללב. אחרי עונה נהדרת בשנה שעברה (בה הספיקו גם שתי הבנות שלי להחשף לחיידק הצהוב שמסתובב בבית), פתיחת העונה הנוכחית נראתה מהוססת והצריכה כרגיל לב חזק. לב של אוהד כדורגל.

ההגעה לשדה החרוש שליד מענית שכמו הוכן לפלישת חייזרים מהחלל החיצון בסרט של שפילברג, לא בישרה טובות. מעט מידי מכוניות, שנסעו בשביל העפר שמוביל למקום ההתכנסות. לשניה הרגשתי כמו בדרך למסיבת אסיד. מאוד ניינטיז. מעט מידי אנשים, כולם מאותו רקע . קיבוצי בעיקר. מעט מידי ערבים, שזהו מאבק שלהם באותה מידה כמו של שכניהם היהודים, ואף לא חובש כיפה אחד. ולאוו דווקא בגלל השבת. היא יצאה כבר.

תחושת החמיצות שלי רק הלכה והתעצמה כשבדקתי און ליין מה קורה עם הפגנות המחאה ברחבי הארץ. 3000 איש בת"א, היענות דלה . 1000 איש בירושלים.תמונה קצת עצובה. זה הצטרף לטוקבקים.אם בהתחלה, מוגר הרוב הימני ששולט כבר כמה שנים בתגובות, חמישה שבועות אחרי ההפגנה הראשונה תגובות כמו "שמאלנים הביתה" ודפני ליף המשתמטת" מרימות את ראשן בגאון.

דוברים עלו וירדו, זמרים מוכשרים נתנו את קולם בשיר על הבמה המושקעת בלב השדה. חלקם ביקשו להגביר את הסאונד "ולתת להם עוד גיטרה".ואצלי התחושה שהמומנטום אולי הלך לאיבוד ושהקלישאות הולכות ותופסות את המקום של הזעם הראשוני הלכה והתגברה.

אבל אז כבמטה קסם, משהו השתנה. באמצעות סטיב ג'ובס בדקתי שוב את תוצאות הכדורגל. לא האמנתי למראה-עיני. נתניה שפיגרה במחצית אחת אפס , ניצחה בסיום , בקרית שמונה – הנמזיס שלה משנה שעברה- שלוש אחת. בתל אביב כבר הגיעו דיווחו על יותר מעשרת אלפים איש ובירושלים על 3000. המומנטום כמו שנהוג לומר אצל שדרי הספורט התחלף. הרוח הגבית החלה לנשב והשדה החרוש נראה פתאום שוב כמו מגרש ביתי.

הבחור הארגנטינאי שכבר חודש מסתובב עם אוהל נודד הודה לאשתו עינת, לא שכח את יום ההולדת של גלעד שליט והזכיר שגם "הרצל דרש צדק חברתי". שי אביבי ציין בצדק שהמבטא ההורס שלו עושה אותו רעב, ואנחנו נסענו לבאקה יחד עם רוביק כדי להנות מעיירה תוססת שמתפרקת בערב מכל הלחץ של עוד יום רמאדן. וגם כדי לנגב חומוס טוב אצל אבו אחסאן. מצאנו בתי קפה מלאים גברים שמעשנים נרגילה ונהנים מבריזה קצת יותר ידידותית לאחר שבת של חום יולי אוגוסט.החומוס היה סגור.

אז נכון, שהמחאה נראית קצת חיוורת, והחום והחופש הגדול עושים את שלהם, ויש בקיעים צרים בחומה ויש מי שמנסה להסתנן בינות להם ולשתול שם ספינים ,אבל או טו טו החופש הגדול נגמר , ובשבת הבאה יש את ה-3 בספטמבר, הפגנת המיליון או מה שזה לא יהיה. באון ליין ראיתי שאיירין מתקרבת לניו יורק ובלומברג מבקש מכולם להישאר בבתים. ופה על המשולש שבין , מענית באקה וכרכור, חמישה שבועות בתוך הסערה החברתית שפוקדת את ישראל יש כרגע שקט. שקט יחסי .שקט שלפני הסערה.כי צריך לב חזק למהפיכה הזו. לב של אוהד כדורגל.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

הרהורים על מהפיכה 4 / הפגנת החצי מיליון

משום מה זה ברור לי שתהיה הפגנה של חצי מיליון איש. זו לא ראיית הנולד, זו פשוט להבין איפה אתה חי. בתוך עמי אני יושב. בתוך מעמד הביניים הקורס, המתמוטט, הלא גומר את החודש, שלא נוסע לחו"ל , שיורד לים לזולה עם חברים ויושב באהלים, לא כי זה בון טון עכשווי, אלא כי זו הדרך שלו לפצות את הילדים על זה שלא נוסעים לתאילנד, לכרתים, לטורקיה או להולנד. כי ליסוע עם משפחה של 6 נפשות לכרתים לשבוע עולה 20 אלף ש"ח, במקרה הטוב. 20 אלף ש"ח מחוץ למחזור הרגיל שבו כל חודש ,האוברדראפט רק גדל..

אבל אנחנו לא מפונקים ולא באנו לדבר על חו"ל למרות שלא נסענו כבר 10 שנים (למעט גיחות לסיני האהובה). אנחנו שמחים בחלקנו ומברכים כל יום על זה שקמים לעבודה שמפרנסת בכבוד את בעליה, כי יש לא מעט חברים שקמים בבוקר לשלוש עבודות ומסתכלים לילדים בעיניים ואומרים להם :"אין לנו". אנשים בני 40 + , מוכשרים בצורה יוצאת דופן , שלא מצליחים במדינת ישראל מודל 2011 למצוא את עצמם. ולקיים את עצמם ואת ילדיהם.

הפרשנים בטלוויזיה, שששים אלי הפגנות שנפלו להם טוב בעונת המלפפונים ,נתפסו גם הם עם התחתונים למטה. רביב דרוקר ועופר שלח שיודעים ללהג את עצמם למוות על כל נושא שבעולם, מופתעים פתאום מהסולידאריות של מעמד הביניים הקורס שקם מעפר . מזה שמחלקים בירה בחינם ברוטשילד ושיש קבלות שבת. ויש חברותא. ואני רוצה להגיד להם ,-אל מול מסך הטלויזיה -זה רק בגלל שגם אתם מנותקים. לשאול אותם מתי בפעם האחרונה ישבתם ודיברתם עם אנשים בני 62 שאין להם כסף לסדר את השיניים הגם שהם נלחמו בנח"ל המוצנח ב-67. זה בטח הרבה פחות סקסי מאשר לראיין את רם כספי או ארקדי גאידמק ולהרגיש שפיצחת את חידת ההון שלטון.

הם (הממשלה) שלחו אתמול את צביקה האוזר – חמוש במשקפי ובלוק ארז טל -כדי שיכסה על ערוותם. האוזר, בן גילי, עשה בשכל והופיע לא מעונב,.מעבר לזה כל מילה שנאמרה על ידו הייתה בשום שכל. גם הוא לא יכול להבין את המהפיכה שהרי הוא משרת את אדוניו מדושני העונג. הוא מעז להלך בזהירות בין הטיפות שהרי הוא מסתכל קדימה אל כסאות השרים, עליהם יושבים כבר חבריו למחזור האדונים הצעירים סער את ארדן. לא הוא ולא הם יבואו ויניחו את המפתחות על השולחן ויגידו נכשלנו. זה לא יקרה. זו לא יפן. זה המזרח התיכון . אבל זהו מזרח תיכון חדש, בו השליט מנותק עד שהוא נופל. מה זה נופל? קורס. בקול רעש גדול. עיין ערך מובראק.

כשהפרשנים בתחילת שידורי המהפיכה אמש דיברו על שלושים אלף לי כבר היה ברור שזה 100 אלף ורק בתל אביב. לא בגלל שאני נביא ובן נביא אלא בגלל שאני חי בתוך עמי ואני יודע כמה מחברי נסעו להפגנה אחרי שפספסו את ההפגנה ההיסטורית בשבוע שעבר. כלם רוצים להיות חלק מהמהפיכה, כולם רוצים לצעוק מהיכן שכואב להם.כי באמת כואב להם. אבל זה יותר מזה. הפרשנים לא מצליחים להבין מה היעדים ואיך זה שהמהפיכה היא בלי הנהגה. הם עדיין חושבים בכלים של פעם, בצורה שמרנית, במאקרו כלכלה, בניסיון להבין אם זה שמאל או ימין. הם לא מבינים שזו מהפיכה גם בצורת החשיבה. זה בא מלמטה , מהיכן שהכי כואב, זה בא- כי נשבר, זה בא -כי אין יותר לאן לברוח. הם לא מבינים שלאט לאט מדינת ישראל חוזרת להיות מדינה שפויה שלא מעניין את תושביה בעיות הביטחון כשאין להם ביטחון כלכלי.

מילא הפרשנים, הם עוד מנסים להבין, אבל הריבון לא רק שלא מנסה להבין, הוא לא מסוגל להבין. ממגדלי אקירוב המהפיכה נראית מאוד מרוחקת. "יש שם אנשים שצועקים למטה וזה ייגמר ", אומר מדושן עונג א' לגברת פריגת."בואי שרהלה, הם הלכו הביתה " אומר מדושן עונג ב' , לאישה שאיתו,"אפשר לצאת מהמקלט האטומי שבנינו לנו, ניצחנו במשחק המחבואים, דפקנו אותם". אז זהו שלא.

כי מה שמחכה לכם, זו הפגנת החצי המיליון, 500 אלף איש שישאגו בפארק הירקון או אל מול הכנסת שהעם דורש צדק חברתי והוא דורש את הראשים שלכם. ראשי ממשלה בהווה ובעבר שמתגלגים בכבדות ובעגלגלות אל פח הזבל של ההיסטוריה. אנחנו נגיע מכל הארץ, באוטובוסים, ברכבות, במכוניות, ברגל ועל חמורים. אנחנו ניתן טרמפ לכל מי שיבקש, אנחנו נצעד שכם אל שכם ויד ביד כדי להגיד לכם שזו המדינה שלנו. ש-ל–נ-ו. לא של בעלי הסיגרים, בעלי חברות הדלק, בעלי חברות הסלולאר והטלפוניה, בעלי חברות הגז, הביטוח, רשתות המזון וסוכנויות המכוניות. אלא שלנו. של אלו שחיים פה והם לא מנותקים , אלה שקשובים לצרכים שלהם ושל חבריהם ויודעים לקבל את השבת בחברותא. של מעמד הביניים שקם מעפר והוא מתחדש. של הר געש שהיה רדום והוא מתפרץ.גורו לכם, כי כשאריה שואג (ולא אריה דרעי) מי לא יירא.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

הרהורים על מהפיכה 3/ המחאה בפרדס חנה כרכור צבעונית מתמיד

זה היה עניין של זמן קצר עד שהמחאה בפרדס חנה כרכור תצבור תאוצה. ואתמול זה קרה. היא הייתה צבעונית להפליא, התופים רעמו. עמלמול חגגה יום הולדת ,הילדים ציירו שלטים , מי שהרים את עיניו למעלה יכול היה לראות שגם דגל המהפיכה הוצב לצד דגלי
,ישראל והמועצה בעמוד השני מימין. אמנם מקרטון ובכתב יד אבל מבשר על שינוי. מהפיכה צריכה סמלים,
אחד מהם (מקומי) הוא אלברט עמר, איש שכונות ותיק ואמן יוצר, וגם הוא הגיע ונתן את קולו בשיר. התחושה היא שמשהו טוב קורה. שחזרה התקווה. מדינה שהייתה בהקפאה עמוקה מאז מותו של יצחק רבין, מתעוררת והאנשים שלה לא מתכוונים לחזור לישון. התמונות מההפגנה בתל אביב עושות צמרמורת למי שרואה אותם באייפון (עוד אמצעי בדרך למהפיכה ותודה לסטיב ג'ובס ומארק צוקרברג) .
זו הייתה הפגנת ה-50,000 וכולם מבטיחים לבוא להפגנת ה-500,000. אני לא יודע מתי היא תקרה. אבל היא בדרך. ואנשים יזרמו אליה מכל הארץ, מי ברגל ומי ברכב. כי יש רגע שבו אנשים אומרים "די". והוא קרוב. הכסא של השליט רועד, ומכאן הוא ישדר רק פאניקה. שידורי המהפיכה החלו.

פורסם לראשונה בפייסבוק ב-26 ליולי 2011.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

הרהורים על מהפיכה 2/ תל אביב עדיין לא עולה באש

אתמול בתל אביב.התחושה בצעדה דומה לתחושות שבטח הרגישו הסטודנטים בפריז ב-68.יש זעם, יש סולידאריות, ויש אהבה. "העם דורש צדק חברתי".זו הייתה הקריאה הפופולארית. בגרון ניחר. ביבי הוא המן הרשע. מסביב עוד ועוד מגדלים ולמטה ברחבת המוזיאון, אנשים מיוזעים שמבקשים לפרוק את האנרגיה שלהם ולא מוצאים איפה.50 אלף, 60 אלף, אלו המספרים. כך אומר לי שוטר בפינת רחוב. הם מרשימים ועדיין התחושה היא שאין בעל בית לדבר הזה , אין קברניט שינווט את הספינה. בינתיים יש את דפני, ילדה-אישה בת 25 שחבושה במגבעת,בקול שהצטרד, בהרבה רצון טוב ובעיקר בהפתעה מהבעירה שהדליק הניצוץ. תל אביב עולה באש? עדיין לא. בינתיים רק חם. ולח.

פורסם לראשונה בפייסבוק, ב-24 ליולי 2011

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

הרהורים על מהפיכה

"זה עמוק, כלומר השבר בחברה הישראלית" (תל אביב 2011, הפגנת המחאה הגדולה)

זה עמוק, כלומר השבר בחברה הישראלית.

אני לא יודע אם כיכר הבימה (ואוי למפלצת שבנו שם בכספי משלם המיסים הישראלי), תהפוך לכיכר תחריר. אבל אין ספק שאחרי מחאת הקוטג' הגיע העת ל"דבר האמיתי", למלחמה על הבית. תרתי משמע.

אם הילדים האלו בני ה-25 לא רואים עתיד אז יש תקווה. חם ביולי אוגוסט, וכיף לצאת מהבית ולהסתובב בשדרת "לו הייתי רוטשילד" בתל אביב. התחושה היא שזה המקום הכי חם בתל אביב, הכי טרנדי, הכי בון טוני מה גם שאפשר לתגבר את המחאה בבירה חצי ליטר ב-10 ש"ח, ובפיצה מעולה מטוני ווספה. ועדיין, יש שם אנשם רציניים. צעירים אמנם באופן יחסי אבל כאלו שיכולים איכשהו להזיז דברים.

הבעיה היא כמו תמיד האגואים והכיוונים. כשהאגואים מתחילים להשתולל אז קשה יותר למשוך את העגלה ואז גם הכיוון הולך לאיבוד. הבעיה היותר גדולה זה הממסד, השיטה. והבעיה הכי גדולה זה מי עומד בראשה. ביבי נתניהו הוא בובה. ברק הוא עוד בובה. שניהם רוקדים לצלילם של בעלי ההון. לצלילי מחול המזומנים של שלדון אדלסון ורון לאודר והאחים עופר. הם נעדרי כל חוט שדרה.איתם לא יזוז כלום. צמד ולא חמד שזקנתם מביישת את אביב נעוריהם.

האם הילדים בני ה-25 האלו , יצליחו להתגבר על כל הבעיות האלו?

האם ויקי כנפו לא הפכה להיות פרסומת מהלכת למגה, האם הסטודנטים שובתי הרעב לא אכלו פיצות אצל הגב' ביביהו ששברה אותם ואת השביתה? האם טל זילברשטיין מ"דור שלם דורש שלום" לא הפך לספינולוג הראשי של מדינת ישראל (כפי שהוא עצמו העיד בסרטו של אורי רוזנווקס ידידי) תוך שהוא נוסע בלנדקורזר מהודר או ג'יפ אחר?

בפרספקטיבה של עשור, עשור וחצי, שני עשורים וגם שלושה ,כל ניסיון שהתחיל, נקבר בסופו של דבר.ואני בכלל לא נכנס למקומות כמו הקשת המזרחית הדמוקרטית (ניצחו בבג"צ אבל הפסידו במערכה),הפנתרים השחורים (שלא ניצחו בשום דבר לצערם) ואפילו ש"ס שנשאו את דגל המהפיכה הספרדית התורנית וקהל המצביעים שלהם נמצא היום (כעשרים ושבע שנים אחרי הפריצה הגדולה) באותו מקום ואולי אפילו במקום יותר גרוע.

אבל יש גם הצלחות: ארבע אמהות הוציאו את צה"ל מלבנון (גדול הישגיו של ברק) ובסופו של דבר יש גם מריפואנה בישראל(הגם שבועז וכטל ושלומי סנדק לא הצליחו להיכנס לכנסת עם עלה ירוק), ועדייו רבים רבים החוליים.

אני יכול לעבור מערכת מערכת ולהצביע על רקבונה. מערכת הפנים (משטרה, רווחה), מערכת הבריאות, מערכת החינוך, איכות סביבה (מספיק להסתכל על ים המלח הגוסס), תשתיות ,והגולם הגדול מכולם שקם על יוצריו:מערכת הביטחון שנשענת במדינת ישראל על פרנויה בסיסית שהיא היא הבסיס לגדול חטאי ישראל בעת החדשה: הכיבוש.

האם הילדים האלו יוכלו לשאת על גבם את כל המשימות ההרקוליאניות שמדינת ישראל מעמידה לפתחם. אני לא יודע וזה גם לא חשוב. עובדה שהם יצאו לרחובות כי באמת נמאס להם. הילדים האלו יוכלו לנצח במאבק הזה רק אם אנחנו – בני הדור שקדם להם שקצת מרגישים מובסים ושחוקים- ניתן להם את הגב. הגב השחוח מעט מכמות המכות שניחתות עליו בצורה של מיסים, שכר דירה (משכנתא, לאלו שרכשו בית והוא בעצם שייך לבנק), ביטוח לאומי, ארנונה, חינוך לילדים, העדר פנסיה , העדר זכויות כמו הבראה חופשה אבטלה (אני מדבר על העצמאים) והעדר מרחב נשימה.

פעם קראתי טוקבק שאמר את הדברים הבאים: " ההורים שלנו הביאו אותנו לעולם מתוך תקווה שהם מביאים אותנו למקום טוב יותר. אנחנו מביאים את הילדים שלנו לעולם, מתוך ידיעה שאנחנו מביאים אותם למקום גרוע יותר". זה מאוד עצוב ומפחיד ואולי במקום הזה צריך לפנות לר' נחמן שסבור "שאין יאוש בעולם".

אני מצידי מוכן להתגייס ולהיות חייל של המהפיכה. חייל ותיק של המהפיכה, כי הגיעה העת, כי אם לא עכשיו אז יהיה רק יותר גרוע. אמנם חם שם בחוץ, אבל אין ברירה. לא לנו, לא לדתיים, לא לערבים. כולנו באותה סירה, היא לא שטה לשום מקום.רק שוקעת . לאט לאט.בתוך הבוץ . עדיין ואם יהיר לפיד כבר קורץ לכיוון הפרולטריון אז יש תקווה.

שבת שלום.

פורסם בקטגוריה כללי | 15 תגובות