מהפך

לא יכולתי לתת לתאריך הזה לעבור מבלי להתייחס אליו. על הבוקר תפסתי את איצ'ה הגנן ואת אסולין מהמכולת. "מה קרה היום לפני שלושים שנה?",אני שואל אותם. איצ'ה עסוק בלקנות קילו עגבניות, שמנת ולחם שחור, אוכל של פועלים, ובכל זאת הוא מנסה להיזכר. הוא ממלמל משהו. לא בטוח. אני מסתכל על אסולין, הוא עסוק בלקרוא את העיתון, בחדשות הרלוונטיות. קסאמים, שדרות. למי יש כח להיזכר מה קרה היום לפני שלושים שנה. "מהפך", אני מכריז בחגיגיות. לא יורד להם האסימון. "היום לפני שלושים שנה, מנחם בגין עלה לשלטון". איצ'ה מסנן משהו שנשמע כמו "אסון". "למה אסון"? אני אומר לו, "עשה שלום, דפק את הכור העיראקי". הם לא רוצים להיכנס לויכוחים פוליטיים על הבוקר. אז אני מוותר להם. לא נותן להם לקלקל לי את החגיגיות של התאריך.

 אהבתי את מנחם בגין. קשה להסביר למה, אבל עובדה שאהבתי אותו. אולי בגלל שהוא היה אנדר-דוג.  ואני מאז ומעולם הייתה לי חיבה לאלו שהם חלשים יותר. נגיד, שרואים משחק כדורגל בטלויזיה ולא מופיעה שם אחת מהקבוצות שאני אוהב – יש לי כמה: לידס יונייטד, באיירן מינכן, ניו יורק ניקס, מכבי נתניה- בדרך כלל אני אלך עם החלשה, או עם הפחות אהודה. רוצים דוגמא, אין בעיה. 1974. גמר הגביע העולמי. שנתיים אחרי אסון מינכן, מערב גרמניה מתמודדת על הגביע העולמי מול הולנד. עוצר במדינה. הטלויזיה משדרת בשחור לבן. כל העם רוצה  שהולנד תנצח.. ההולנדים כמובן עזרו ליהודים בשואה (מה שיתברר לי לימים כמיתוס שקרי לחלוטין) ואילו הגרמנים ימח שמם, לא צריך בכלל להסביר. רק ילד אחד קטן עם תלתלים רוצה שגרמניה תנצח. כן, אני. למה? אולי בגלל שכולם אהדו את הולנד ואולי בגלל שרוב ההרכב של מערב גרמניה היה מבאיירן מינכן שהייתה האלופה באותן שנים ושאותה למדתי לאהוב דרך הירחון "פנדל". בכל מקרה, התערבתי עם אמא שלי שהם ינצחו. והם ניצחו. הרווחתי 5 לירות, אלו עם הפרצוף של איינשטיין, שהיה גרמני, ואחרי זה עזר לאמריקאים וגם לנו לפתח את הפצצה. ובגין, הוא בכלל היה נגד השילומים מגרמניה, והבטיח שיישפך דם ברחובות. אבל זה היה עוד לפני שנולדתי.

 אני נולדתי בנתניה, ונתניה  כונתה "עריסת המרד". כולם בנתניה הישנה היו אצלניק'ס ואנשי לח"י. הדוד שלי, היה שליח של הלח"י, מדביק כרוזים. ככה אמא שלי סיפרה. סבא שימֳן, לא היה בכיס של אף אחד, אבל היה לו רובה. בנתניה תלו את הסרג'נטים. אף אחד לא יודע בדיוק מי תלה אותם, אבל השמועות אומרות שאלו היו האחים מלר. הכרתי את האחים מלר, את יוסי שהייתה לו חנות צעצועים והוא לא היה עושה הנחות לאף אחד ואת חננאל, שהיה נהג מונית ותמיד לבש קסקט.יום אחד  באמצע החיים הוא התאבד. אני אפילו יודע איפה תלו אותם, במפעל היהלומים הנטוש, בהרי גרינטל. לימים באופן מוזר מידי , הסיפור הזה חזר אלי באופן עקיף לחלוטין. אבל זה כבר סיפור אחר. בקיצור זו הייתה האווירה בבית. היה ברור שאף אחד לא שם בקלפי פתק של אמת, של המערך. הצבעה רגשית קוראים לזה.

 ההצבעה הרגשית היא זו שהעלתה את בגין לשלטון. האיש שכל ימיו היה מקופח בשל העובדה שהוא נדון לחיות בצילו של ז'בוטינסקי מחד ובן גוריון מאידך, הצליח לתעל בסופו של דבר את הרגשות של הבוחרים שלו לסוג של שיטפון שעליו הוא רכב כל הדרך לניצחון. האשכנזי ללא רבב הזה, שהיה רגשן לא קטן ואיש חם, שבה את ליבם של רבבות בני שכונות שהרגישו שהגיע הזמן לבעוט בתחת של המימסד האשכנזי. זה שאמנם בנה את המדינה  אבל היה אליטיסטי, ומתנשא. זה שהרגיש שהמדינה היא שלו ושלא היה מוכן לתת לאספסוף דריסת רגל. לא לחינם , אמר יצחק בן אהרון למחרת הבחירות , "שצריך להחליף את העם".

אבל בגין הפתיע. קודם כל כג'נטלמן אמיתי, הוא הקדיש את הניצחון לאשתו עליזה שהלכה איתו במדבר, בארץ לא זרועה. אחרי זה הוא מינה את דיין לשר החוץ ואת עזר וייצמן לשר ביטחון,  ותוך חצי שנה הביא את סאדאת לישראל. האיש שכולם חשבו שיפתח במלחמה, מייד אחרי שיעלה לשילטון – אותו בגין שבן גוריון קרא לו האיש שיושב ליד יוחנן באדר בגלל אירועי אלטלנה- הוא זה שסיפק את הסחורה , בדיוק שישה חודשים לאחר שהתיישב על הכסא. אומרים שמי שמתיישב על כסא ראש הממשלה של מדינת ישראל מרגיש על כתפיו את כל כובד במשקל של ההיסטוריה של העם היהודי. 3,600 שנה. זה מה שגרם לרבין לעשות שלום של אמיצים עם ערפאת. זה מה שגרם לשרון, שאף אחד לא חשד שהוא אוהב ערבים, לסגת מרצועת עזה. בגין לא היה צריך להגיע ללשכה בירושלים כדד להבין את גודל האחריות. הוא בא עם זה מהבית. עם הראיה ההיסטורית.  והוא זה שחתם ראשון על הסכם שלום. נו מור וור , נור מור בלודשיד.

אותה ראיה היסטורית, היא זו שגרמה לו לצאת להפצצה של הכור העיראקי. טענו נגדו אז, שהוא עשה את זה משיקולי בחירות. הוא נעלב. "שאני אשלח את בחורינו למות או יותר גרוע לשבי, בגלל שיקולי בחירות, אני?" הוא שאל את הקהל המשולהב שחיכה לו בכיכרות בשנת 81.  רק על השאלה הזו הוא קיבל עוד כמה מנדטים. אגב, כמה שנים אחרי  זה, הוא קיבל מכתב מלמעלה מ-90 חברי כנסת  שמוקירים לו תודה על המהלך. לא מזמן, ראיתי תוכנית טלויזיה שמציינת 26 שנה לתקיפה ההיא. כולם כאחד, טייסים רבי מעללים שאי אפשר לחשוד  בהם שהם ליכודניקים, מציינים את רוחק הראיה של האיש עם המשקפיים העבות. ואחרי זה בא נאום הצ'חצ'חים המפורסם בכיכר מלכי ישראל. הנאום שהשאיר אותו ואת הליכוד בשלטון, לאחר שאף אחד בעצם לא נתן לו סיכוי, רק כמה חודשים קודם לכן. צריך לראות כדי להאמין. את הפאתוס, את העלבון, את הרטוריקה. לא היה שני לו. 

 הוא אמנם לא שלח את בחורינו המצויינים לשבי העיראקי משיקולי בחירות, אלא משיקולים של הצלת העם היהודי, אבל הוא בהחלט שלח אותם ללבנון, מובל אחרי איל המלחמה המנגח, אריק שרון. יותר מ-600 פרחים נקטפו בשדות הקטל של לבנון האדומים מפרגים ודם , והוא הרגיש אחראי. את השלטים "בגין רוצח" הוא קרא היטב (ללמדכם שלאוו דווקא אנשי הימין היו הראשונים), קרא וקרס. פנימה. הידיעה על זה שהוא לא יכול יותר והוא הולך הביתה תפסה אותי ביוון. הופתענו, אני ותמר.  אבל קשה להגיד שזה הרס לנו את הטיול. עם כל הכבוד לבגין, כשאתה נודיסט בסנטוריני, בפריסה ביץ , מול המים הכחולים, עם אהבת הנעורים שלך, שום פוליטיקה לא יכולה לקלקל לך את תחושת החירות.

 הוא הלך ודעך, ואני הלכתי והתפכחתי. אחרי האיוולת של לבנון, אחרי צידון, צור ונבטיה, הבנתי שיש מרחק בין מילים נלהבות לבין המשמעות שהן מקבלות בחיים. ובכלל, שמיר היה תחליף חיוור ואפור להדר הבגיני. כשחזרתי מחו"ל, הייתי כבר בקצה השני של הסקאלה הפוליטית, מה שלא הפריע לי להתעצב  שנים אחרי זה עד מאוד על לכתו. בצניעותו הרבה הוא ויתר על מקום בחלקת גדולי האומה (למרות שמגיע לו) וביקש להיקבר ליד שני הרוגי המלכות  שהתפוצצו באמצעות רימוני יד מאולתרים  לפני שהועלו  לגרדום, מאיר  פיינשטיין ומשה ברזאני ( אגב, בגין הביא כדוגמא את שניהם כדי להמחיש לקהל הרבבות שגדש את כיכר מלכי ישראל, עד כמה שגה דודו טופז שקבע כי הצ'חצ'חים הם ג'ובניקים, ועד כמה שחרור השד העדתי הוא טעות).

30 שנה אחרי המהפך, והמעגלים שבגין פתח נסגרו. אנשי מרכז הליכוד , וממשיכיהם מקדימה, כבר יושבים בשלטון שנים רבות. את התוצאות אפשר לראות כל כמעט כל יום. דומה שאין אף אחד שלא מלין על אובדן הדרך ואובדן המנהיגות. ועדיין, למרות כל ההישגים והכישלונות שנכנסו להיסטריה,  אחת התמונות שמבטאות בעיני  בצורה האותנטית ביותר את המהפך , היא  סצינת הסיום  שרקח דורון צברי בסרטו הנפלא "הבחור של שולי".  חבורה של אנשים  ישובה על כיסאות עץ, אל מול הטלוויזיה שפועלת בשחור לבן בקיוסק השכונתי. חיים יבין נראה על המרקע, הוא פוצח במילים האלמותיות "גבירותי ורבותי, מהפך". כל יושבי בית הקפה המאולתר, קופצים בדיוק כמו אחרי הבקעת שער של בית"ר וצורחים בקול גדול "ישששששששש". את הקריאה הזו, שבאה מבפנים, שבישרה את תחילתו של עידן חדש, עידן של החזרת הגאווה לבני עדות המזרח, אין מי שייקח מהם, גם אם יעברו עוד שלושים שנה.  יש רק מישהו אחד שנתן, קראו לו מנחם בגין.