השאגה

נער הייתי וגם זקנתי.

גדלתי בבית של אצלניק'ס. ככה כינו בנתניה את מי שהיו לפני קום המדינה, תומכים של הארגון הצבאי הלאומי.הדוד שלי, עליו השלום, היה מדביק כרוזים של הלח"י. אמא שלי, הצביעה כל השנים מח"ל. אבא שלי שבכלל, לא היה מפה, תמך בליברלים העצמאים. הוא היה מאוד עצמאי ומאוד ליברל. וגם שכיר, במפעל פלסטיב יקום. שם נתנו פירוש מאוד ציורי לאותיות "מחל". ראשי תיבות של מנחם חולה לב. מנחם בגין כמובן. האיש השנוא ביותר על בן גוריון. איש הכיכרות וההתנגדות לשילומים מגרמניה. איש אלטלנה.

אני הייתיילד טוב. ילד טוב וילד רחוב. וגם ילד כיכרות. ב-81, במערכת הבחירות הבאמת מכוערת מכולן. עם העגבניות על פרס. עם הצ'חצ'חים של דודו טופז, הייתי על הגדרות של כיכר העצמאות (שלא היו שונות בהרבה מהטריבונות של מגרש הקופסא המיתולוגי) וצעקתי עם ההמון בקריאות קצובות "בגין, בגין". רציתי לראות בלייב את המנהיג המיתי של האצ"ל.הייתי בן 16. "אסד, היזהר לך, רפול ויאנוש מחכים לך". הוא נאם בפאתוס הבגיני הידוע עם העליות והירידות בטון. ואנחנו הרענו.

ב-82, לא הייתי בכיכר, בהפגנת ה-400 אלף. לא הבנתי מה רוצים מבגין. ב-83, בטיול הראשון שלי לחו"ל, יחד עם תמר, בבוקר די רגיל, ננה שאצלה התארחנו, אמרה שיש משהו בחדשות על ישראל. לא הבנתי יוונית. לא הבנתי גם למה בגין אומר שהוא לא יכול יותר. אחרי שנים הבנתי. באותו רגע כל מה שעניין אותי זה להגיע לסנטוריני. לחופי הקסם. לאותם מקומות שאליהם ומהם אני נסוע וחוזר כבר 30 שנה.

ב-84, על הגבעות של צידון לא הפסקתי להתווכח עם ניב גורדון. היום פרופ' גורדון. גורדון בנו של פרופסור חיים גורדון, שקרא לשרון "רוצח", היה ונשאר כמובן בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, איש מחנה השלום. שמאל במלוא תפארתו. ואני , אני הייתי עדיין ילד מנתניה שהתגעגע לבגין וחשב שאף שעל של הליכוד, כולל גם את לבנון. אבל גורדון היה חבר שלי, ואהבתי אותו, וובתוך ויכוח עד אין קץ על הפוליטיקה, השתדלנו גם לחמוק מכדורים ולהישאר בחיים. חלק מאיתנו לא הצליח בזה.
אחרי זה, הגיע הטיול הגדול של אחרי הצבא, בקומונות של קליפורניה, אצל ילדי הפרחים לשעבר, הבנתי שימין זה טוב בתור היד שעושה ביד, אבל זה לא ממש הכיוון. שיניתי פאזה. העולם נראה מאוד גדול. ארץ ישראל מאוד קטנה. ב-93, בהודו, ראיתי באחד העיתונים את רבין לוחץ את היד לעראפת בשיחזור של התמונה המפורסמת ההיא של סאדאת בגין וקרטר. ברחובות תל אביב אליה חזרתי רזה ב-20 קילו, אי אפשר היה שלא להבין כמה אנחנו מחוברים למזרח התיכון.22 מדינות שכולן איתנו. ריח של היסטוריה.

ואז הגיע הרגע. עוד הפגנה בכיכר. פחדנו בכלל מאיזה מטען שירים אותנו לשמיים. מסוקים חגו באוויר. אילן רונאל ואני, אפילו לא שרנו את שיר לשלום. היינו, סימנו וי גדול על ההפגנה והלכנו לאכול מקדולנד בפינת אבן גבירול ושאול המלך. רק כשהגעתי הביתה והילה שאלה אותי אם שמעתי מה קרה, הבנתי. "ירו ברבין".

בבוקר שאחרי הבחירות של 96, לא הצלחנו להבין, איה ואני בדרך לבית משפט בחיפה, איך הלכנו לישון עם פרס המנצח והתעוררנו עם החיוך של ביבי. זה היה בלתי נתפס. גם יגאל עמיר וגם ביבי. שלוש שנים, של הסתה, של תיעוב. היה צריך את אהוד, החבר הטוב ביותר של האח הגדול, והמפקד המהולל של ה-יחידה, כדי לסלק את בני הזוג, מעל הבמה הפוליטית. אנחת הרווחה נשמעה בלא מעט בתים. בכיכר, כיכר רבין. הבטיח ברק ולא קיים. זה היה אמנם ניצחון, אבל הזיכרון של רבין שאיננו היה קרוב.

חלפו הרבה שנים. ברק הלך הבייתה ועשה לביתו. שרון הגיע, ושוב הגיע. התנתק ואחרי זה לקח שנים עד שנותק מהמכשירים. אולמרט לקח את הבחירות ולקח לא מעט מוזמנים. ושוב הביבי חזר, וכמו בובת נחום תקום. הוא רק התנדנד ושוב נשאר.

נחזור ל-77. שאיתה התחלנו. הבית שלנו שכן לא הרחק ממצודת זאב הנתנייתית. כן, יש מצודת זאב בנתניה. עיר של אצלניק'ס כבר אמרנו. הייתי בן 12, כשחיים יבין הודיע על ה-מ-ה-פ-ך. את השאגה שנשמעה מהמצודה, אני יכול לשמוע עד היום. היא הייתה מוצדקת. היא הייתה במקום. אחרי 29 שנות שלטון. המערך הלך הביתה. ארץ ישראל השנייה כפי שהוא כונתה זכתה לעלות לקדמת הבמה. עברו הרבה שנים מאותו לילה. הרבה זמן שלא הרגשתי, את ההיסטוריה ממש מפעמת. אני כולי תקווה שהלילה נוכל לשאוג שוב את השאגה. שאגת השיחרור.

ומילה לסיום: מי שרוצה לשמוע את השאגה של אז, מוזמן להיכנס לדקה 42.17 בסרט המופתי של דורון צברי ודורית רביניאן. מי שרוצה להנות בכלל, יכול לראות את כל הסרט.

יום טוב.