הרהורים על הדרך 4 / פולין באמצע החיים

"בבתי הקברות הישנים, אני מתקרב יותר אל התמונה שהייתה לי בראש לפני שהגעתי לפולין."

"בבתי הקברות הישנים, אני מתקרב יותר אל התמונה שהייתה לי בראש לפני שהגעתי לפולין."

1. הדבר הראשון שאתה מרגיש כשאתה יוצא מהמטוס של אל על לשרוול שמחבר בין המטוס הישראלי לטרמינל הוורשאי זה קור.הדבר הראשון שאתה רואה כשאתה יוצא מהשרוול ודורך על אדמת פולין זה אפור. הדבר הראשון שאתה שומע כשאתה מתקדם פנימה כדי להחתים את הדרכון ולאסוף את המזוודות ששם ארזת בגדים חמים כי ידעת שהולך להיות קר ואפור וגשום, זו שירה ישראלית אדירה. בהתחלה זה לא לגמרי ברור, אבל ככל שאתה מתגלגל פנימה, נגלה לפניך מראה שניתן להגדירו כהזוי לחלוטין. קבוצה של כשישים נערות עם חצאיות שחורות וחולצות לבנות ושרוך, מקיפות אדם מבוגר חובש כיפה, עטוף בדגל ישראל, כשהן שרות בדבקות ובקול גדול " אנחנו מאמינים בני מאמינים",בשעה שהן נעות קדימה ואחורה . שירה שגורמת – לאלו שרק לפני שלוש וחצי שעות עזבו את מדינה שנמצאת על סף חרדה קיומית עקב גל טרור חדש – לעצור, להוציא את האייפון ולצלם. גם לי. האסוציאציה המהירה שעולה אצלי היא של פינוי גוש קטיף. שם אמנם הצבע הכתום שלט, אבל זו אותה האמונה, אותה הדבקות ואותה השירה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

2.פולין. אם מישהו היה שואל אותי מהם חמישים היעדים שנמצאים ברשימת "המקומות הנחשקים בהם תרצה לבקר", סביר מאוד להניח שפולין לא הייתה נמנית עליהם. ג'מייקה, יפן, קובה,שוודיה , קניה. הייתי עוצר על הרבה מאוד אותיות במשחק הארץ עיר האולטימטיבי לפני שהייתי מכריז על האות פ' כנבחרת שלי, אבל לחיים יש את הדינאמיקה שלהם.

מעשה שהיה כך היה: יורם, אבא של הילה, אשתי שתחייה, חרש את פולין במסע שורשים יחד עם אחותו בקיץ האחרון. איתרע הגורל, ובמעין סוג של נס, התגלה להם, שאחי אימם, קורט שרלינסקי, נפטר בגטו לודז'. מאחר והוא נפטר בגטו עצמו ולא נרצח כמו אביו אריך, אימו דורותיאה ואחותו לוטה במחנה ההשמדה חלמנו, הוא הובא לקבר ישראל בבית הקברות היהודי המפורסם של לודז'. באותו רגע גמלה ההחלטה אצל האח והאחות להקים מצבה על קברו של הדוד.

לשם כך התכנסנו ויצאנו למסע שלנו. להשלים את המשימה. שני האחים של הילה, אבא של הילה, ואנוכי, בן זוגה. ארבעה גברים ומצבה אחת. הילה לא הגיעה. מסע של 1100 ק"מ ברחבי פולין יחד עם אביה ושני אחיה במכונית אחת היה מעלה בה יותר מידי טראומות ילדות. זכר הנסיעות הבלתי נגמרות ממשמר דוד לכפר בלום היה עולה אצלה די מהר. גשם וקור אף פעם לא היו כוס התה שלה. בטח לא כשצריך לשוטט בחוץ. וכך לאורך הטיול כולו היא תהיה נוכחת נפקדת. הצלע החמישית והחסרה. מבחינה פרקטית זה יותר מקום באוטו, וקצת שקט מהזוגיות המאוד אינטנסיבית וצמודה שלנו.

3. לאורך הדרך, שעוברת באוטוסטראדות מהירות, כבישי אגרה, וגם כבישים יותר קטנים המחברים חלק מהנקודות במסע שלנו לעיירות הילדות של המשפחה, אני מחפש את קלוד לנצמן ואת הנשים המבוגרות עם הסינר הספוג שומן אווזים, שהיו שם,כשזה קרה. אלו שראו את היהודים הולכים חפויי ראש לאן שאמרו להם ללכת. לגטו, למשאית, לכיכר השילוח. אני מחפש את הזקנים שראו בעיניהם הכחולות את שכניהם עוזבים והולכים לבלי שוב. אני מחפש גם את אלו שהיו שם והצילו. ששמו את נפשם בכפם, סיכנו את חייהם ואת חיי משפחתם כדי להחביא, עוד ילד יהודי ולא לתת לו למות. אני מחפש את דרכי העפר, את הבאר באמצע הכפר, את העגלות הרתומות לסוסים.

אולי בגלל זה אני הולך להלוויה פולנית.באמצע היום, באמצע כפר שהוא אולי נידח אבל אין בו בתים מטים ליפול, אין בו צריפי עץ, והאווזים היחידים הם אלו שמוגשים על צלחת. נגינת החצוצרה שפולחת את הדממה, מרגשת. אני עוזב את הטקס יחד עם הכומר. הוא גבוה, לשנייה אחת מבטינו מצטלבים. סביר להניח שהוא מזהה שאני לא נמנה על צאן מרעיתו. יכול להיות שהוא מאלו שהיו עוזרים לאלו שצלבו את ישו ויכול להיות שלא. מי יודע. מי יודע לאן נעלמה גם אותה פולין שאותה אני מחפש. הטרקטורים החדישים חורשים את האדמות הגליות, חושפים ארץ בריאה. ארץ נקיה, ארץ שהפרות בה דשנות, התרנגולות מסתובבות חופשי ותפוחי האדמה שלה הם הטובים שאכלתי. ארץ שהולכת עם הפנים לכיוון אחד אחד. מערבה.

4. בבתי הקברות הישנים, אני מתקרב יותר אל התמונה שהייתה לי בראש לפני שהגעתי לפולין. האפור שלא מפסיק, הערפל שנסוך בכל מקום, השמש שממאנת להפציע מבעד לעננים, כולם תורמים לאווירה המורבידית. ויש את השקט. השמור לבתי קברות. העלווה והשרכים שחובקים את המצבות המנותצות, מזכירים יערות עד וסיפורים על יפהפיות שנרדמו למאה שנה. כאן אף אחד לא יקום לתחייה. שורות שורות של קברים מכוסי אזוב, מעוצבים ברוח התקופה שבה נוצרו בעיקר במאה ה-19 בואכה תחילת המאה ה-20. מצבות אדירות , אובליסקים, פיתוחי שיש. מרחק רב מאופי הצנוע שהיית חושב שיהיו לקברים של אנשים יראי שמיים ורודפי חסד כפי שכולם היו לפחות על פי הכתוב. העצים הענקיים שמסתירים את השמיים, צבעי השלכת של העלים, בירוק ובכתום מזכירים לי כל הזמן את הסצנה מ"צומת מילר" בה ג'ון טורטורו האגדי, שמשחק את ה"שמאטע בוי" היהודי, מתחנן על חייו בלב יער הדומה עד למאוד ליערות של פולין ששורשי העצים שלהם מבקעים לא מעט מצבות. אני מתבונן מיד פעם הצידה שמא גרמני עם מאוזר יקפוץ למולי ויבקש ממנו את המסמכים שלי. אין מצב שזה יקרה. אנחנו ארבעה גברים ישראלים, מגודלי בשר ולא יחפים. רק תבואו.

5. בוורשה, יאשה, הקוסם מלובלין, לא מופיע. יש אמנם נתיב שואה וגבורה שחוצה רחובות אבל את עקבות הגטו קשה למצוא ויותר מזה גם קשה לדמיין. איפה החומה ההיא, הבלתי עבירה. באומשלגפלאץ, יש שלט ואנדרטה שמסבירים שמכאן נעלמו אל הָאַיִן הסופי כ-265 אלף איש , 120 איש אישה וטף בתוך קרון, אבל אם מסירים את השלט אז המקום נראה כמו חניה של בניין משרדים. גם שרידי הבונקר של אנילביץ' ושאר חבריו ברחוב מילא 18 נראים תלושים ולא שייכים. אני מחפש את הלהבות הלוחכות ורואה רק בנייני מגורים חדישים שבמרפסותיהן עומדים אופניים מודרניים בעיצוב וינטאז'י. מול בית הקברות היהודי המלמד על עוצמת הקהילה לפני השבר הגדול והנורא, עומד לו קניון מרהיב רב מותגים המלמד על עוצמתה של פולין המחודשת. עוצמה שתמיד תהיה כפופה לעוצמה גדולה ממנה. הפולנים לרוע מזלם, תקועים בין הדב הרוסי לנשר הגרמני. ככה זה היה במלחמה, וככה זה היום. זו ההבנה שהולכת ומחלחלת ככל שהמסע נמשך וה"באנו לסבול" הופך "להנה אנחנו נהנים". את הגרמנים הם מנסים לחקות. את הרוסים הם שונאים.

6. בלי לדעת הרבה מילים באנגלית ובלי לדעת מילה בעברית, בני הזוג בשנות השלושים לחייהם שאחראים על הגטו היהודי בלודז', הצליחו תמורת כמה אלפי זלוטי להקים מצבה מפוארת על קברו של קורט. יורם שלח סקיצה והבחור הפולני חרט את המילים כמו שצריך מבלי לטעות. לצלילי אפר ואבק, עטופים במעילים נוחים של North Face ונעולים במגפי Blundstone, אנחנו קוראים מילים שדרורה אשתו של יורם ואמא של הילה, אורי וניר,ציידה אותנו בהן כמיטב המסורת הקיבוצית. המעגל נסגר. שבעים וכמה שנים אחרי שקורט שרלינסקי הלך לעולמו בנסיבות שלא ברורות דיין וספק אם מישהו ליווה אותו לקברו למעט הקברן, אנחנו עומדים שם ונותנים לו כבוד אחרון. זה לא רק לו. זה לכל השרלינסקים, שכמה חודשים מאוחר יותר, ייטבחו בחלמנו, 60 ק"מ צפונית ללודז', במחנה ההשמדה הראשון שבו התחילו לבדוק עד כמה הרג במשאיות גז יעיל.

להם אין קבר. הם חלק ממאה חמישים ושמונה אלף איש שלא יישאר מהם זכר. רק שלושה אנשים הצליחו לברוח מהתופת ההיא. אחד שרד כדי לספר. בחלמנו, אני גם לוקח אזימוט מהחבורה. רוצה להיות לבד. אני מוצא לי את הפינה שלי. בקרחת יער , על סיפם של קברי האחים , אני מבקש להבין. מנסה לדמיין אם הוציאו אותם להורג ביום דווקא ולא בלילה. אני רוצה להתפשט ולעמוד ערום כדי להרגיש את הקור. זה עוד לא הקור של ינואר, זה רק הקור של אוקטובר. 8 מעלות. מעל האפס. אני לא עושה את זה. אבל אני כן יכול לראות את המשפחה שלי עומדת שם, ולצידה את המשפחה של אורי, ולצידם את המשפחה של ניר ואת יורם ודרורה ואני חושב על מי יקבל את הכדור האחרון. אני מוחה את התמונות מהזיכרון שלי. הגשם מטפטף לו לאיטו על היער אליו אני נכנס, העלים נרמסים תחת המגפיים שלי. אני לבד. גם אם ארצה לברוח אנה אלך. לא היה להם סיכוי. המכונה הגרמנית הייתה משוכללת מידי, ופעלה בקור טכנוקרטי לצד להט אמוני. להשמיד ולאבד, לא להתיר זכר. הפיהרר אמר. יש משימה ומשימות צריך לסיים. מאה חמישים ושמונה אלף, יש כאלו שאומרים שלוש מאות ועשרים אלף. שלושה ניצולים. אריך, דורותיאה ולוטה לא ביניהם.

7. ושוב וורשה. עיר מודרנית שוקקת חיים. אין כמעט ילדים ברחובות. אין נשים בהריון. באחד הקניונים, אני שומע תינוק צורח. הוא רעב. לא רואים הרבה כאלו. תינוקות. קניונים יש למכביר. גם צעירים שנקבצים לוורשה מכל הקצוות. מלצרית שעובדת באחת מרשתות בתי הקפה הכמו סאטרבקסיות שפשו בעיר, מרוויחה 8 זלוטי לשעה, 1200 זלוטי לחודש. נערת ליווי מרוויחה את זה ביום. כן. לצד החקלאות המפותחת, הבנייה הבלתי פוסקת יש גם תעשיית מין ענפה במדינה שלפני דור הייתה מאחורי מסך הברזל.. יש תיירות שואה ויש תיירות מין. לא מעט ישראלים מכירים אותה. יוצאים למסעות. כל אחד והשורשים שלו. אנחנו נאבקים קשות בבחורה צעירה וקפואה שפעם אחר פעם מנסה לשכנע אותנו להיכנס למועדון הסטריפטיז המקומי. בסוף אנחנו שולפים את הטיעון האולטימטיבי כדי לנפנף אותה מעלינו, אנחנו בכלל גייז. זה עובד. בבר ג'אז בהמשך הרחוב, בחורה במכנסיים אה-לה-שנות החמישים קורעת את החלל בג'יבריש אנגלי פולני. הבסיסט מאחוריה, שכבר ראה לא מעט זמרות מלפניו, מנסה להתאים את הקצב לתנועות החדות שהיא עושה. בן זוגה שמיטיב לנגן בחצוצרה משלים את הסצנה המאוד ניו יורקית. אחרי כמה וודקות גם ג'אז פולני נשמע טוב. טוב אבל לא משתווה לאוכל שאנחנו אוכלים שהוא בדרגת מצוין. עשיר, מפתיע, מנחם. את מרק העגבניות החם עם השמנת בצד, שאכלתי בגולוב, עיירת הולדתה של אמה לוין, האמא של כל בני ובנות שבט גוטפלד שניצלו דווקא, אני לא אשכח, גם לא את יאדוויגה המלצרית.

8. הבוקר האחרון נראה כמו הראשון. האפור שוב שולט. אם כי הוא כבר יותר ידידותי. התרגלנו. לפולנים מחכה עוד חצי שנה כזו, אנחנו בעוד שלוש וחצי שעות נחזור למדבר החום צהוב שלנו. אני נושם את האוויר הקר שהפך כה מוכר. נושם ומתענג. " איזו בעיה יש להם לבוא ולפוצץ פה את שדה התעופה" אני שואל את יורם, למראה הנון שלנטיות והרוגע שבו הדברים מתנהלים בשדה התעופה על שם פרדריק שופן. את התשובה אני מקבל כשאני פוסע פנימה. יחידה של לוחמים פולנים עם נשקים דרוכים ושכפ"צים מקדמת את פנינו, מקיפה איזור סטרילי, מעין מרובע. לוקח לי כמה שניות להבין. הם לא מגינים על כל הטרמינל אלא רק על על הדוכנים של אל על. זה לא נגמר הסיפור הזה, זה לא ייגמר.

אני מלטף את האצטרובל שיש לי בכיס שלקחתי מחלמנו ואת הערמון שלקחתי מבית הקברות של לודז'. מכניס אותם לתיק, יש שם אבנים שנשארו לי מאחד החופים בכרתים. לא בטוח שאחזור לכאן. אני מסתכל סביב כדי לקבל טעימות אחרונות. יותר מ-70 שנה אחרי אני מבין בפעם המי יודע כמה שהחיים הם לא שחור לבן , שאפור יכול להיות גם צבעוני והמדינה הבאה באות פ' זו פורטוגל ואחריה פינלנד.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

הרהורים על הדרך 3/ הללויה.

"בעמק יפה בין כביש ושדות ועם נוף לים נח לו בשקט – כמו כל הכפר הקטן- בית בן שתי קומות."

"בעמק יפה בין כביש ושדות ועם נוף לים נח לו בשקט – כמו כל הכפר הקטן- בית בן שתי קומות."

בעמק יפה בין כביש ושדות ועם נוף לים, נח לו בשקט – כמו כל הכפר הקטן- בית בן שתי קומות. סוג של הוטל צ'לסי לעניים. כלומר, יש בו איזה עשר דירות שכל אחת פונה לכיוון אחר, אבל אם אתה נכנס להתקלח, בפיר המרכזי, אליו פונים כל השירותים של כל הדירות, אתה ממש יכול לשמוע איך היווני מהדירה על יד, מקנח את האף בבוקר, ואת מיס וי שרה במקלחת אחרי עוד שחייה בים. אתה גם יכול לשמוע גם איך היווני, שר, אחרי שהוא מוריד כמה כוסיות. ואת הגרמניה צורחת. חשבון לא סגור יש בין היוונים לגרמנים. אז מידי פעם הוא נסגר בדירה ליד. אתה יכול לראות מהמטבח שלך את כריסטינה, יושבת על האינטרנט, ומדברת בסקייפ עם איטליה. היא מחכה לג'אני שיגיע כבר. חצי שנה היא באיטליה, וחצי שנה היא כאן.מנקה את החדרים, ובין ולבין היא גם עושה מוביילים נאיביים מכל מיני שאריות עצים ואבנים שהיא מוצאת על החוף. בואו נאמר ששאריות עצי זית ואבנים על החוף, זה לא משהו שכרתים אי פעם תחסר. ההיפך. את זה היא יכולה לייצא.

בבית הזה מתגוררים גם מיס וי ובן זוגה מוטי. היוונים בכלל מעדיפים לקרוא לו מרדכי. זה נשמע להם ייחודי, הוא מעדיף להישאר מוטי. בחורף קפא לו התחת והוא לא הפסיק לקלל אותי. רק בגלל שאמרתי שיקפא לו התחת. אם הוא היה שואל אותי אז הייתי אומר לו לקנות גַטְקֳס בביגוד, ב-20 שקלים. זה היה עוזר לו לעבור את החורף הכי קשה שעבר על אגיוס ניקולאס ב-40 שנה האחרונות. שלג על החוף. זה משהו שלא ראו שם זקני העיר הרבה שנים. מרדכי ומיס וי זכו. עם זקן,אדרת וכובע צמר הוא צפה בה שוחה על החוף של קית'רופלאטיה, בודקת כמה קר יכול להיות הים האיגאי בחורף. אפור הוא היה. עכשיו הם כאן בכפר הקטן. מתרגלים בהדרגה את המעבר מהעיר לכפר העוד יותר קטן שבו הם בונים את ביתם. בהרים.

עכשיו גם ה' ואני כאן. על המרפסת. החלפנו את המאמא. היא עזבה לפני כמה ימים. חודש שלם, ישבה על המרפסת. כסאות מוזיקליים ומיטה חמה. כמעט ואפשר היה להרגיש את הנוכחות שלה. כמוה , גם אנחנו מסתכלים על הים. הוא משנה את הצבע כל הזמן. אני כנראה לא אשבע לעולם מלראות את משחקי האור והצל שהמים משחקים עם העננים, ההרים, הרוח והשמש. חוץ מהים אני מתבונן שעות בכל החלקות הקטנות, שצמודות לבית. הן שייכות לאנשי ההר. שיורדים מידי פעם לעמק. יש בהן מכל טוב. תפוחי אדמה ובצל, ועצי זית, וכרוביות, ועגבניות ומלפפונים וקישואים וסתם מספוא. הכל לצריכה ביתית. חלקות קטנות. פשוטות, כמו האנשים שמטפחים אותן. עם טוריה וקצת מים. סוג של מדיטציה ומתכון לאריכות ימים. ידיים מגויידות, פנים חרושי תלמים. הזקנות באיסטרון או בכל כפר אחר לא מלוות על ידי פיליפוניות. מקסימום מקל הליכה. מתכופפות לערוגה, מסלקות יבלית טורדנית, נאנחות וחוזר חלילה. אם ממש חם, ולפעמים ממש חם אז אפשר להתיישב על כסא באמצע השדה. לפוש קמעא. שום דבר לא בוער. סגה סגה. לאט לאט.

יש משהו באי השכן שקורא לנו לחזור.פעם אחר פעם. לא רק לנו. יש פה לא מעט אנשים ממקומות שונים שקשרו את גורלם עם כרתים.expats. גולים מרצון מחוץ לארצם. חוץ ממיס וי ובן זוגה, גם עודי וענהלי עברו לשם והגשימו עוד חלום. אביטל נמצאת על הקו שבין מוכלוס לפרדס חנה. ג'נקו האגדי וג'וזי מלכת אגיוס מפלרטטים עם הרעיון של לעזוב את מילאנו כבר שנתיים. הם מארחים את רוברטה היפה ואת לוציאנו. כשהם לא מארחים ,ג'נקו, מרביץ גרסאות כיסוי לשירי שנות ה-60 בכל מיני ברים, חלקם נידחים יותר וחלקם פחות,נלחם בשיגרון שלאט לאט מאכל את יכולת הנגינה שלו. מיס וי ומוטי הם הקהל הכי קבוע שלו. מתייצבים באדיקות בין מסע ראקי אחד לשני לעוד וואן מאן שואו. לפני שייגמר.

הצמידות הזו לקהילה האיטלקית הקטנה בתוספת העבר הוונציאני של כרתים, גורמת ללקסיקון שלנו – בעקבות מיס וי ומוטי- להתמלא במילה אחת מרכזית. א-בראבו עם ר' קצת מתגלגלת. כמעט כל פעולה תלווה בא-בראבו בכל מיני אינטונציות א-לה-פליני שגוררות גלי צחוק. התשובה הכי מדוייקת לאבראבו היא אֵה בצירה. מין Ee.וכך אם וסילי שהגיע מסלוניקי, מציע באמצע הלילה, צלחת סרדינים טריים, אני ומוטי נחליף מבט בינינו, נהנהן במין Ee, שרוצה לומר "מתאים לנו עכשיו" ומיס וי תאשר באבראבו.זה יספיק לוסילי. שיח די מצוצמם לכאורה אך רב הבעה ומדויק לאין שיעור.

אנחנו במסע. בלי ילדים, אחרי 18 שנה. במכונית קטנה עם הילוכים, אנחנו גומאים הרים, כפרים, גאיות, מעיינות וים. מלוא כל העין רוחבו. בלתי נגמר. חופים ועוד חופים. ריקים. אנחנו רק בתחילת העונה. הכל מתנהל בעצלתיים , אִירָפִּטְרָה בירת הים הדרומי, נראית מאובקת ומנומנמת בשעות הצהריים. למען האמת ישנה הרגשה שהיא תהיה כזו גם במהלך יולי אוגוסט.סוג של ירוחם או דימונה עם ים. שזה עדיף אם להיות כנים. אנחנו במסע, שהתחיל לפני 20 שנה, והוא רק הולך ומעמיק. הולך ומשתרג כמו חבלים של אניות. באינטימיות של בני זוג שמכירים אחד את השני, אני יכול לראות איך עננים חולפים על פניה של ה' לצד השמש שמאירה את העיניים שלה. הכל מתנהל לפי קודים שנכתבו כבר לפני שנים. ועדיין הם מתחדשים. יותר מהכל אני נהנה לראות אותה נהנית. דברים קטנים. מדוייקים. עלי גפן שנעשו עם היד הנכונה והתמהיל הנכון. תיק שנתפר ומתאים לה כמו כפפה ליד. פרפרים שמדהימים אותה מחדש בצבעוניותם. אנחנו משייטים לנו להנאתנו.

בכרתים בדומה לחיים עצמם, המפה היא בסיס לשינויים. אנחנו לא נעולים על כלום. נותנים לדרך להוביל אותנו. מתפתלים עם העיקול או זורמים ישר לים. נותנים למצפן הפנימי את החירות שלו. לא פוחדים מטעויות. אולי ששים אליהן. וכך שלט צדדי של מסעדת זורבה שמזכירה לנו מסעדה אחרת בגלגול אחר, מוביל אותנו לחוף קסום, חף מאנשים למעט שלושה זוגות בגיל העמידה. הזורבה עצמה ננטשה זה מכבר אבל יש אחת אחרת. אנחנו מרגישים צעירים ויפים. הגם שהפנים שלנו חרושות אי אילו קמטים ושערה לבנה אחת זרקה בעטרת שיערה השופע של ה'.

התחושה הזו של בואכה גיל 50 תרדוף אותי גם על המרפסת של מיס וי ומוטי, לילה לפני שנחזור הביתה. על כוסיות של ג'ין וטוניק, ועוד סיגריה ועוד סיגריה שמיס וי כה מיטיבה להכין, שברקע ה' תיתן קולה בשירים, כאילו לא עברו 20 ו-ו-30 שנה מאז שנוצרו, דמעות יחנקו את גרוני, ואני אברך על החושך שיסתיר אותן בעת שיעשו את דרכן אל זוית העין. מוטי, שהוא בכלל הסגן של מיכליס, שהינו מי שאחראי על הבית בן 2 הקומות, ששייך ליווני מאתונה, ינגן בעצמו על הגיבסון המופלאה שאותה היא ארגן לעצמו באי ביי. הוא יספר לנו על ג'ף באקלי שמת בטביעה, וההללויה שלו. מיס וי תאמר לה' שמשהו במוזיקה שלה מזכיר אותו. ואני אצטער ואשמח חליפות. על זה שהם קרובים ורחוקים בו זמנית. אצטער ואשמח כמו הרוח והים והצבעים שהם מחליפים ביניהם.

אני שונא פרידות. אנחנו מעירים בבוקר את מיס וי ואת מוטי. רק כי הבטחנו. ה' הייתה מוותרת. מבחינתה לא מפריעים לבנאדם לישון. אני יותר סנטימנטלי. חיבוק ונשיקה ולדרך. אני אומר למוטי שלא ידפוק חשבון ויעלה לשיר כמו הגרמני שמנגן בסקסופון ולא רואה אף אחד ממטר. בעיקר לא את היוונים. שיש להם חשבון פתוח עם הגרמנים. חשבון שבימים אלו עומד להיות מוגש. רגע לפני ,על המדרגות של הבית הקסום בן שתי הקומות ה' אומרת שיש מי שחי בארץ ויש מי שקורא את "הארץ". מסמנת את הגבול. בין החוזרים לאלו שנשארים באי השכן. והיום בארץ. בגלי צה"ל, גם היא וגם אני, נקשיב בו זמנית , במקומות שונים להללויה של באקלי. כמחווה למותו, לפני 18 שנה. ונחשוב על מוטי ומיס וי, ועל האי השכן שכוסה פעם באפר. ועל זה שיש שם אנשים שיש להם בחניה טרקטור ומחרשה וסירה שדרים בכפיפה אחת. ועל זה שאהבה חוצה גבולות. וגם שתמיד אפשר לסמס את זה עם אייקון קטן של לב במקום לחכות לאיזה מכתב בבקבוק, או ליונת דואר או לאניה עם משוטים שתחצה את כל הים התיכון עם המסר. א-בראבו.

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

השאגה

נער הייתי וגם זקנתי.

גדלתי בבית של אצלניק'ס. ככה כינו בנתניה את מי שהיו לפני קום המדינה, תומכים של הארגון הצבאי הלאומי.הדוד שלי, עליו השלום, היה מדביק כרוזים של הלח"י. אמא שלי, הצביעה כל השנים מח"ל. אבא שלי שבכלל, לא היה מפה, תמך בליברלים העצמאים. הוא היה מאוד עצמאי ומאוד ליברל. וגם שכיר, במפעל פלסטיב יקום. שם נתנו פירוש מאוד ציורי לאותיות "מחל". ראשי תיבות של מנחם חולה לב. מנחם בגין כמובן. האיש השנוא ביותר על בן גוריון. איש הכיכרות וההתנגדות לשילומים מגרמניה. איש אלטלנה.

אני הייתיילד טוב. ילד טוב וילד רחוב. וגם ילד כיכרות. ב-81, במערכת הבחירות הבאמת מכוערת מכולן. עם העגבניות על פרס. עם הצ'חצ'חים של דודו טופז, הייתי על הגדרות של כיכר העצמאות (שלא היו שונות בהרבה מהטריבונות של מגרש הקופסא המיתולוגי) וצעקתי עם ההמון בקריאות קצובות "בגין, בגין". רציתי לראות בלייב את המנהיג המיתי של האצ"ל.הייתי בן 16. "אסד, היזהר לך, רפול ויאנוש מחכים לך". הוא נאם בפאתוס הבגיני הידוע עם העליות והירידות בטון. ואנחנו הרענו.

ב-82, לא הייתי בכיכר, בהפגנת ה-400 אלף. לא הבנתי מה רוצים מבגין. ב-83, בטיול הראשון שלי לחו"ל, יחד עם תמר, בבוקר די רגיל, ננה שאצלה התארחנו, אמרה שיש משהו בחדשות על ישראל. לא הבנתי יוונית. לא הבנתי גם למה בגין אומר שהוא לא יכול יותר. אחרי שנים הבנתי. באותו רגע כל מה שעניין אותי זה להגיע לסנטוריני. לחופי הקסם. לאותם מקומות שאליהם ומהם אני נסוע וחוזר כבר 30 שנה.

ב-84, על הגבעות של צידון לא הפסקתי להתווכח עם ניב גורדון. היום פרופ' גורדון. גורדון בנו של פרופסור חיים גורדון, שקרא לשרון "רוצח", היה ונשאר כמובן בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, איש מחנה השלום. שמאל במלוא תפארתו. ואני , אני הייתי עדיין ילד מנתניה שהתגעגע לבגין וחשב שאף שעל של הליכוד, כולל גם את לבנון. אבל גורדון היה חבר שלי, ואהבתי אותו, וובתוך ויכוח עד אין קץ על הפוליטיקה, השתדלנו גם לחמוק מכדורים ולהישאר בחיים. חלק מאיתנו לא הצליח בזה.
אחרי זה, הגיע הטיול הגדול של אחרי הצבא, בקומונות של קליפורניה, אצל ילדי הפרחים לשעבר, הבנתי שימין זה טוב בתור היד שעושה ביד, אבל זה לא ממש הכיוון. שיניתי פאזה. העולם נראה מאוד גדול. ארץ ישראל מאוד קטנה. ב-93, בהודו, ראיתי באחד העיתונים את רבין לוחץ את היד לעראפת בשיחזור של התמונה המפורסמת ההיא של סאדאת בגין וקרטר. ברחובות תל אביב אליה חזרתי רזה ב-20 קילו, אי אפשר היה שלא להבין כמה אנחנו מחוברים למזרח התיכון.22 מדינות שכולן איתנו. ריח של היסטוריה.

ואז הגיע הרגע. עוד הפגנה בכיכר. פחדנו בכלל מאיזה מטען שירים אותנו לשמיים. מסוקים חגו באוויר. אילן רונאל ואני, אפילו לא שרנו את שיר לשלום. היינו, סימנו וי גדול על ההפגנה והלכנו לאכול מקדולנד בפינת אבן גבירול ושאול המלך. רק כשהגעתי הביתה והילה שאלה אותי אם שמעתי מה קרה, הבנתי. "ירו ברבין".

בבוקר שאחרי הבחירות של 96, לא הצלחנו להבין, איה ואני בדרך לבית משפט בחיפה, איך הלכנו לישון עם פרס המנצח והתעוררנו עם החיוך של ביבי. זה היה בלתי נתפס. גם יגאל עמיר וגם ביבי. שלוש שנים, של הסתה, של תיעוב. היה צריך את אהוד, החבר הטוב ביותר של האח הגדול, והמפקד המהולל של ה-יחידה, כדי לסלק את בני הזוג, מעל הבמה הפוליטית. אנחת הרווחה נשמעה בלא מעט בתים. בכיכר, כיכר רבין. הבטיח ברק ולא קיים. זה היה אמנם ניצחון, אבל הזיכרון של רבין שאיננו היה קרוב.

חלפו הרבה שנים. ברק הלך הבייתה ועשה לביתו. שרון הגיע, ושוב הגיע. התנתק ואחרי זה לקח שנים עד שנותק מהמכשירים. אולמרט לקח את הבחירות ולקח לא מעט מוזמנים. ושוב הביבי חזר, וכמו בובת נחום תקום. הוא רק התנדנד ושוב נשאר.

נחזור ל-77. שאיתה התחלנו. הבית שלנו שכן לא הרחק ממצודת זאב הנתנייתית. כן, יש מצודת זאב בנתניה. עיר של אצלניק'ס כבר אמרנו. הייתי בן 12, כשחיים יבין הודיע על ה-מ-ה-פ-ך. את השאגה שנשמעה מהמצודה, אני יכול לשמוע עד היום. היא הייתה מוצדקת. היא הייתה במקום. אחרי 29 שנות שלטון. המערך הלך הביתה. ארץ ישראל השנייה כפי שהוא כונתה זכתה לעלות לקדמת הבמה. עברו הרבה שנים מאותו לילה. הרבה זמן שלא הרגשתי, את ההיסטוריה ממש מפעמת. אני כולי תקווה שהלילה נוכל לשאוג שוב את השאגה. שאגת השיחרור.

ומילה לסיום: מי שרוצה לשמוע את השאגה של אז, מוזמן להיכנס לדקה 42.17 בסרט המופתי של דורון צברי ודורית רביניאן. מי שרוצה להנות בכלל, יכול לראות את כל הסרט.

יום טוב.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

הרהורים על הדרך 2 / כרתים 2014.

"והמטפס שממשיך לצמוח, נאחז במעקה החלוד. זוכר את הצינור שהשקה ואת היד שהחזיקה בו."

"והמטפס שממשיך לצמוח, נאחז במעקה החלוד. זוכר את הצינור שהשקה ואת היד שהחזיקה בו."

1.קצת לפני שש בבוקר , אני יושב על צוק שמשקיף על המפרץ שנקודת העיגון שלו היא אַגיוֹס ניקולאוס. עיר ואם ביוון או כמו שאֶברוֹס מגדיר אותה : The bigest smallest city in crete"". רוצה לומר, שהיא עיר אבל עדיין משמרת איכויות של כפר. בדיוק כמו שאני אוהב. המרינה מצד ימין. מצד שמאל קיטְ'רוׂפְלַאטִיָה ׁ(עם פא דגושה)החוף העירוני המקומי. אני באמצע. מחכה לשמש. כולם ישנים. העיר מתעוררת. איש אחד לבוש בגדי ספורט, רץ לאורך הרחובות שמסמנים באספלט את קו המים.יש לי זמן לחשוב. זמן איכות. כשאתה נע בתוך מסע הכולל חמש נפשות בתוספת אמא ואחות, זמן איכות עם עצמך זה מצרך נדיר. ועדיין הוא בנמצא. המחשבות רודפות אחת את השנייה , סיכומי ביניים של תקופה. מה עשיתי ומה אעשה. מין שקלא וטריא פנימיים, שאני נוהג לערוך ביני לביני רוב הזמן , ואולי כל הזמן. מזל מאזניים. אמא אומרת שאני מוטרד כל הזמן. ואני אומר שאני נהנה וגם אם לא , ככה אני בנוי. עניין של הסתכלות. של השקפה. של נקודת מבט.

2. השמש עולה. כמו בכל יום. העיר עדיין מתעוררת. לאט. באגיוס, כמו בספרד וכמו בעוד מקומות על פני הים התיכון. מתעוררים לאט. לוקחים את הזמן. זה יום שני . היום שאחרי הוויקנד, אז בכלל קשה. אבא שלי היה נוהג לצטט משפט שהוא פגש באמריקה:" לעולם אל תקנה מכונית שעשו אותה ביום שני". ככה שאולי זה בכלל כלל עולמי. אני יורד לחוף. עובר רגע דרך הדירה שמיס V, סידרה לעצמה, ועד הטיסה, אי שם בלילה,היא שלנו. היא כבר חודש באגיוס. שוחה כמו דולפינה במים. מהצוק, אני רואה אישה אחרת ששוחה. הלוך חזור. חותכת את החוף במים העמוקים שלו מצד לצד. צד אחד חתירה, צד אחד חזה. עניין של 100 מטר בכל כנף. הצוק יושב על הדירה, או אולי נכון להגיד, שהדירה יושבת על הצוק. הדירה יושבת גם על המים. 15 מדרגות והופ. יודעת להסתדר הדולפינה. קודם הייתה לבד, אחרי זה מוטי הגיע, אחרי זה אמא, אחרי זה אנחנו. סוג של קיבוץ משפחתי. 2 מיטות וחמש נפשות. מזרונים מוסיקאליים.

3. ארבע נשים חולקות ביוונית בוקר של ים. הן מסתכלות עלי.בדיוק כמו שאני מסתכל עליהן. סוג נטע קצת זר בשיגרה הקבועה שלהן. הים הוא אותו ים. תרתי משמע. ואין הרבה שוני בין קיט'רופלאטיה לחוף מציצים. יש את הקבועים ויש את המזדמנים. אורחים שנטו ללון. אני אחד מהם.לצד עוד מאות ואולי אלפי תיירים מרוסיה שיגיעו בצהריים. גם ישראלים יגיעו עם מנו ספנות. יגיעו וישטפו את הרחובות הצרים שבהן יש מלכודות לתיירים. פרוות וזהב לרוסים. כובעים ותיקי בד לישראליות. ויאללה בכפיים. בינתיים, חוץ ממני, ארבע נשים, ים צלול שמחליף צבעי ירוק וכחול וזאת שלא מפסיקה לשחות הכל רק מתחיל להתעורר. פה גברת שנעה עם מגדל של כריות שנוטה ליפול טרם חלוקתו לכיסאות הקש של מסעדת הדגים שבבעלותה. שם, אדם מבוגר שמאכיל חתולים. אופנוע קולני מסריח עם האגזוז המרוסק שלו את האוויר הצלול, מכונית הזבל עוברת וחוסמת את התנועה לאוטובוס הראשון. ואני משתדל לא לחסום את התנועה להיא ששוחה. הלוך חזור. צד אחד חתירה, צד אחד חזה. בינתיים אני חושב אם לצלול ולגעת בקרקעית העמוקה. היא נראית כל כך קרובה. מוותר. יש לי טיסה בערב ולא בא לי לחץ מיותר באוזניים.

4.יום קודם על צוק אחר אל מול מפרץ אחר, הרבה פחות מתוייר, הרבה יותר צנוע, אל מול עמק נטוע זיתים – שפה ושם מבצבצות בו הוילות המקומיות לצד שלדי בניינים שנתקעו באמצע הבניה עקב המשבר שפוקד כבר כמה שנים טובות את יוון- אני מתחבט בשאלה אחרת. זיתים או הייטק. ככה אני קורא לה בשיחה שמתנהלת לי בתוך הראש. כרתים או לפחות החלקים הפריפריאליים שלה, נמצאת הרחק למטה במעלה הקידמה. אייפונים כמעט ואינם בנמצא,יש אנטנות של טלוויזיה, כאלו שמסובבים כדי לקלוט תחנות. במו עיני ראיתי חנויות במעלה ההרים שמוכרים בהן מגל. וגם חרב. ויש הרבה מכוניות מדגמים שבישראל נשלחים לברזל במשקל. זה לא סוד שהישראלים גילו את כרתים. לא רק דרך מנו ספנות. דרך הנדל"ן. לא גילו משהו שהאנגלים או הגרמנים גילו כבר 15 שנה לפניהם. לכסף ממילא אין ריח. אבל כשהוא נכנס הוא מעלה את המחירים, הוא משנה את החיים. כפר שנכנסים אליו זרים, ומחליפים בו אדמה בכסף כבר לא יהיה מה שהיה פעם. טְרַדישְיונָאל, קוראים לזה המתווכים. בית ישן. עם קריצה לחובבי וינטאז'. עם פוטנציאל. אפשר היום בזול לקנות אותי, כמו ששר אהוד בנאי. הזקנים הלכו. הצעירים גם. רק התמונות וארגזי המצעים נשארו. והכיור, והאיקונינות. והמטפס שממשיך לצמוח, נאחז במעקה החלוד. זוכר את הצינור שהשקה ואת היד שהחזיקה בו. לקנות או לא לקנות זו השאלה. לתת לקידמה להכניס את הרגל בפתח, להתחיל את מחול הצריכה. אפשר בכלל לעצור. תלוי את מי שואלים. זה הכל עניין של הסתכלות. ואולי אפשר גם וגם. למה תמיד צריך או –או.

5. על דבר אחד אין ויכוח. בטח שלא ביני לבין אחותי. על החוף הנסתר מהעין. 1.5 ק"מ בתוך ואדי שאותו אני יורד עם הג'יפ הדי מפונפן מובילים למפרץ חלומי. כזה שמשווקים למדינות זרות כשרוצים שיבואו. המים בצבע איזמרגד. שלוש מכוניות מתוכן אחת של משפחה שמסתובבת בקרוואן. עוד חלום. חוץ מבית ביוון. אגב במרינה של אגיוס יש לא מעט יאכטות שעוגנות בכלל בחוץ. לא במים. גם סוג של בית. עולים אליהן עם סולם. מדרגות לגן עדן. הנה דוגמא לגם וגם. נחזור לחוף. אני, הילה ומיס וי חולקים שם זמן ותובנות חיים. שיחה רגישה, מרגשת וטעונה מעט. מאמא נפקדת אך גם נוכחת. ללמדך שגם בגן עדן יכול להיות קשה לפעמים. זהו מסע משפחתי. מכונן. כבר היינו על הדרך ביחד. אבל עברו הרבה שנים מאז. פרימות וקשרים. השתרגויות וליפופים. המים מצננים את הכל. הים. "ואולי" כמו שאומרת הילה, " אולי בגלל שהוא כה נוכח, היוונים לא עושים ממנו עניין, רק אתם".

6. למחרת , אני חוזר לשם שוב. לחוף הנסתר מן העין. אמא ומיס וי נסעו. הילה נשארה לנוח אצל פוֹטוּלָה במה שהופך להיות ביתנו לכמה ימים. אני עם הילדים. אנחנו לבד למעט זוג עם כלב. הרוח מניעה את המים. ואת החול על החוף. ההוא מהזוג, בונה אניות מקש, אשתו השזופה עד למאוד קוראת ספר. הכלב נח. הוא בונה ומשיט אותן. יש לו כובע, וזיפים ומשקפיים עגולים והוא מרגיש לי טיפוס. הוא עוקב אחרי הספינות שלו עם משקפת קטנה מהחוף. גם אני עוקב אחריהן. מתוך המים. "הן טובעות הספינות שלך" אני צועק לו באנגלית, מתערב לו בשקט. חושב על אונאסיס ועל כל אילי הספנות היוונית לדורותיהם. "" Come sail your ships around me And burn your bridges down , אני שר לי את ניק קייב. ומתגעגע.

7. אנחנו חוזרים בדיוק על הטיול שעשינו בשנה שעברה. Step by step. אותם מקומות, אותם אנשים, אבל הכל שונה. אנחנו עושים השוואות. "פה פגשנו את יורגוס" , אנחנו נזכרים כולם ברגע המיתי ההוא, "וכאן היה לנו קר", אנחנו מעבים את ההיסטוריה המשפחתית הגרעינית שלנו ומשתפים גם את מאמא ומיס וי. הילה מחפשת את הקסם. הוא חמקמק. זה ברור לנו "שאי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים" כמו שאמר הרקליטוס, אבל אפשר בהחלט לתקן. וגם לקלקל. אנשים שנדמו כקשים בפעם קודמת מתגלים כרכים. ואנשים שנדמו כנדיבים מתגלים כפחות. היכן שהיה קר, עכשיו חם. במקום שהיה טעים עכשיו קצת פחות. בדיוק כמו העננים והרוח שצובעים את הים המשתנה ללא הרף, ככה גם התחושות שלנו. על דבר אחד אני והילה לא מתווכחים. על הדרך. אנחנו אוהבים את הנסיעה עצמה. הפעם גם עם הילוכים. הייתי מוטרד מזה בארץ וגיליתי קסם שנשכח ממני מזמן, במיוחד בדרכים ההרריות והכה תלולות של כרתים. להוריד הילוך, להעלות, לעקוף, לא לעקוף. כמו בחיים.

8. רגע לפני שאנחנו חוזרים הביתה, ביום שהילה שורפת בו זמן עם הילדים ואני מתענה עם כאב בטן אחרי ג'ירו אחד יותר מידי, אני לוקח לידיים שלי את התרגום החדש (למעשה מ-95, כף שלא כל כך חדש) של זורבה היווני מעשה ידיו של אמיר צוקרמן. קאזאנצאקיס הוא כמובן יליד כרתים. שדה התעופה בהרקליון קרוא על שמו. גם שם, אין wi fi נורמאלי, כפי שמתלוננות הילדות, אין בו מיזוג , עובדה עליה מברכת הילה, וזורקים בו נייר טואלט לפח, לא לאסלה. כמו בכל מקום באי. ועדיין יש בו תיירים בערימות שבאים לחפש את הקסם הכה מפורסם שהעניק קאזאנצאקיס לעולם. כשלעצמי, אני נשאר בפרק הראשון, מבטיח לעצמי לקרוא שוב דווקא את "פאפא יאנארוס" ספר אחר של קאזאנצאקיס. אכזרי יותר, חשוף יותר. חושף צד יותר נסתר של אנשי כרתים, את הצד של מלחמת האזרחים. הרבה סודות יש לכרתים. זרים לעולם לא יבינו אותה עד הסוף. ואולי דווקא זו נקודת פתיחה לא רעה בכלל. יאסו.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

תובנות על מלחמה 5

ואז היא תיגמר המלחמה. ביום אחד. כמו שהיא התחילה. כמו שבדרך כלל מלחמות נגמרות. ביום אחד. בקול תרועה דקה לא בהלמות תופים ולא בהלמות לב. לא עם רעם של תותחים, לא בצהלות שמחה. בשקט.

הטנקים יסובו לאחור, ההרים לא ירקדו כאילים והגבעות לא תפזזנה כבנות צאן. כי במלחמה, טובה ככל שתהיה, אין מנצחים, רק תוגת מפסידים. הבנים ישובו לגבולם, חסרים את אחיהם לקרב ולמערכה. חסרי תום נעורים. מי שנצרב באש המלחמה, מי שהרגיש את להט הקרב ואת חום האר.פי.ג'י בחום יולי אוגוסט, כבר לא ישוב להיות כשהיה.

ובחלק מהבתים אור נרות הנשמה הוא זה שירעד. ובחלק השני, במקום שבו בתים רעדו, במקום שבו ילדים ונשים השיבו את נשמתם לבוראם שלהם. ההוא עם ארבע האותיות שבעברית, שאינו רחום ואינו רחמן כלל וכלל, במקום ההוא ילבלבו פרחי שנאה. שנאה שתצמח מתוך אימה. אימה שניבטת מעיניו של ילד שראה כיצד פגז מעיך מחריב את עולמו.

ואז היא תיגמר, ופרחי השנאה שצמחו כאן ולבלבו באין מפריע, ישתרגו ויהפכו עבותים יותר. האחדות המזוייפת, תתנפץ לאלפי רסיסים. כי לאן ייקחו האנשים את התיעוב, את הפחד מהאחר. ופתאום כשתיגמר המלחמה, בשקט כפי שהיא תיגמר, יחזרו התאונות, ישובו הרציחות, ההטחות, הילדים שיישכחו במכוניות. הקללות והקלקלות. העוול, והעוון, והחטא. כי לאן יילקח כל הרפש שהוטח, שהפריד בין עם לעם.

וכשהיא תיגמר, יהיו מעטים שייזכרו כיצד הכל התחיל. ורק בכי האמהות ונהי האבות יישמע. ומשפחות שלמות ינסו לחזור אל ההריסות של חייהן. לשווא ישחזרו את מה שהיה. כי מה שהיה לא יהיה עוד. והעיתונים יחלו בציד מכשפות. עוד בטרם ייבש הדם, הדיו ירתח. ופוליטיקאים יברברו את עצמם לדעת, והרוב הדומם ימשיך לדמם. כי זו דרכן של מלחמות. התותחים רועמים בהתחלה ומתקפלים בסוף.

ואולי יבוא קול דק ועדין, ינוע ברוח. יבוא וישאל האם לא שבעתם. האם לא הגיע זמן קריאת בראשית. בראשית ברא. קול שלם, קול ברור, קול מצהלות ילדים במשחקם. קול אחר. קול שלא ידע את יוסף. קול שלא מבחין בין בני עבר ובני ערב. קול דממה דקה וקול תרועה רמה. קול הלב.

_______________________

פורסם במקור בפייסבוק ב-28/7/14

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

תובנות על מלחמה 4

אני אוהב את המדינה שלי. אני מחובר אליה בכל נימי נפשי. אני אוהב את האנשים שחיים בה, אני אוהב את ריחותיה, את הנופים שלה, את הפירות שהיא מצמיחה, את התאנה, את הגפן, את הרימון.את הזית.

כשחם בקיץ, אני מגיר זיעה ונזכר שגם בקיץ הקודם היה חם וגם בזה שלפניו וסביר להניח שיהיה אפילו יותר חם בזה שעתיד לבוא. כשלפעמים קר בחורף, אני שש אלי שלג ואלי מטר. אני אוהב את טעם המים כשהם מגיעים בצינור ומהברז. זה זכרון ילדות שלי. ילדות של צבר ישראלי, בן פלשיתנאית ישראלית, שהיא עצמה בת של פלשיתנאית ישראלית שהיא בת לבת העלייה הראשונה.

120 שנה שמשפחתי מתהלכת על אדמת הארץ הזו מצד אמי. מצד אבי, סבי שהיה בכלל יליד רוסיה, והתגלגל לצרפת כחלק מנדודיו של יהודי , כל יהודי, היה גם שליח הקונגרס הציוני למרוקו ,ואחד מפרנסי הקהילה שדרשו והפצירו לעלות לישראל. אבי ז״ל עלה בגיל 13 לבדו לאין מדינה, רק כדי להתגייס בגיל 16 לפלמ״ח. סבי שלח את בנו יחידו כדוגמא ומופת לקהילה. נאה דורש ונאה מקיים. ינקתי את אהבת הארץ מרגע לידתי. ואולי עוד קודם לכן. עבורי לא הייתה אופציה אחרת.

כן, אני אוהב את העולם הגדול, אני אוהב את הקוסמופוליטיות את המפגש עם תרבויות אחרות, אנשים אחרים. נסעתי לא מעט ועוד יותר הרבה במחוזות הדימיון. בסיני אני מרגיש בדואי, ביוון אני יווני, בספרד אני ספרדי, בהודו אני הודי, אבל מתחת לכל השכבות האלו, בעומק בעומק אני ישראלי. זו הזהות שלי.

אני כואב את כאביה של המדינה הזו. כמו רבים וטובים אני לא נוטש אותה בחולי ובמכאוב. אני מצר על העוולות החברתיות, על הדיכוי של האחר, על שנאת הזרים והגרים, על הכיבוש משחית כל חלקה טובה אצלנו ואצלם. אני לא יכול להבין כיצד לא מכבדים ומציבים את ניצולי השואה בראש ובראשונה. כיצד לא דואגים להם. אני יכול להיטרף מחוסר הסובלנות בכבישים, בתורים. אני נרעד ונרעש מהגזענות, מהשנאה.

אני נפעם מההישגים שהמדינה הצעירה הזו הגיעה אליה. מהכישרון הבלתי נגמר בכל התחומים, בהיי טק , בחקלאות, ברפואה. מבחינתי המדינה הזו היא נס גלוי. אני באמת מאמין ובתמים שאנחנו יכולים להפיץ אור ולמגר את החשיכה שמזדחלת לעיתים לכיווננו. דמעות חונקות את גרוני כשאני רואה קריאה של אוהדי מכבי חיפה לבוא לתת כבוד אחרון לשון כרמלי כי המשפחה שלו פוחדת "שלא יהיו מספיק אנשים בהלוויה שלו״. שרתי לא פעם את התקווה בגרון ניחר וגם בשקט ובכוונה. אין לי דגל על הבית או על האוטו כי אני לא צריך. אהבה אמיתית לא צריכה סמלים.

אני אוהב את המדינה הזו וכמו רבים וטובים אחרים ברור לי שללא שלום אמיתי בינינו ובינינו לבין שכננו, מצבנו רק ילך ויחמיר. זו מלכות ישראל השלישית. שלוש פעמים בהיסטוריה הייתה מדינת ישראל ריבונית מאוחדת ועצמאית. בימי המלכים הגדולים שאול, דויד ושלמה, בימי בית חשמונאי, ומאז 48. בשתי הפעמים הקודמות הסתיימה העצמאות הזו בכיבוש ובגלות. אם תאבי חיים אנחנו ורוצים ללמוד מההיסטוריה אל לנו לחזור על הטעויות שלה. רק השתלבות במרחב כאן, תציל אותנו מעצמנו ואף תציל את מי שמסביבנו. זו התורה וזה יהיה שכרה. לא מהפרת עד החידקל. ביחד עם הפרת וביחד עם החידקל.

אני אוהב את המדינה הזו. אני אוהב את אנשיה, אני אוהב את המשפחה שלי, את הקהילה שלי, את מה שאני עושה. מחוזות אחרים לא מעניינים אותי. אולי לתקופה, כאפיזודה, כרומן אבהבים קצר מועד. בדיוק כמו שלא מחליפים קבוצת ילדות לא מחליפים אהבת ילדות. לא את טעם המים ולא את ריח הסתיו שפתאום מגיע אחרי הקיץ עם הרוח הנעימה והמלטפת שלו. לא את האור שנחום גוטמן העיד שאין כמוהו בשום מקום בעולם.

אוהב וכואב. כואב ואוהב. בתוך עמי אני יושב וגם בתוך עצמי. רוצה להאמין ש״ יהיה טוב״ כי בינינו מי רוצה לחיות מתוך ידיעה ש״ יהיה רע״ . רוצה להאמין שחרבות יהפכו לאתים וחניתות למזמרות. ורוצה להאמין שכזה יקרה אני אהיה פה. במדינה הקטנה הזו שלמרגלות הים התיכון. תקווה כבר אמרנו. זה כמו אופטימיות רק בעברית. התקווה. בהא הידיעה.

_________________________

פורסם במקור בפייסבוק ב-22/7/14

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

תובנות על מלחמה 3

עוד מספר תובנות על המצב:

1. ההיסטוריה בנויה מגילות מגילות ואולי מחילות מחילות או מנהרות מנהרות. בכל מקרה היא חוזרת על עצמה. ב-29/4/56 מספיד הרמטכ"ל משה דיין את רועי רוטברג ז"ל שנרצח בנחל עוז בהיותו בן 21 ע"י מחבלים, אז "פדאיון" שהסתננו ממצרים,התעללו בגופתו, והחזירו אותה רק בתיווך האו"ם. בהספד שנישא על קברו של רועי, מפתיע הרמטכ"ל בעל העין האחת, בראייתו הרחבה ואומר את הדברים הבאים:

"אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? …. רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו." חצי שנה, מאוחר יותר יוצאת ישראל למבצע קדש. כן עוד מבצע. קצר יותר מהנוכחי. אחת הסיבות כפי שדיין עצמו סיפר הייתה למגר את פעולות הפדאיון מרצועת עזה.

2. כמעט שישים שנה אחרי. הים הוא אותו ים, ואנחנו שלא רוצים לשתות מ"הים של עזה", חזרנו אליה. אגב הביטוי הזה היה שגור על פיו של יאסר עראפת. "ירושלים היא בירת מדינת פלסטין ומי שלא מוצא חן בעיניו- שישתה מהים של עזה". זו הייתה הההצהרה הקבועה שלו. ערפאת, כבר לא איתנו. עזה כן.

3. גם אריק שרון לא איתנו. שרון הצליח היכן שרבים אחרים לא הצליחו. הוא "השקיט" את הרצועה ל-15 שנה. איך? מאיר דגן, מקים סיירת רימון, פקודו של אלוף הפיקוד דאז, שרון, הסביר כי בתקופתו כמפקד היחידה "היו 300 מבוקשים ובסיומה נותרו 10". דגן עוד איתנו. אחרי זה הגיעה האינתיפדה. נכון, היא התחילה בעזה. אותו שרון גם סיים את הרומן עם עזה. ככה הוא חשב לפחות. הוא זה שהורה על פקודת הנסיגה ועל פינוי גוש קטיף. יש כאלו שקוראים לזה "התנתקות" ומברכים על כך, יש כאלו שקוראים לזו "הגירוש" ומבכים על כך. זה קרה ב-15/8/2005. היו מי שהזהירו שעוד נשוב לשם. ואכן שבנו לעזה.

4. התנתקות או גירוש. שמאל או ימין. אוהבי ערבים או שונאי ערבים. עם ישראל ולא רק הוא מכור לדיכוטומיה. שחור או לבן. בלי גוונים. בלי תיווך. לטוב או לרע זה סוד הקסם הישראלי וזה אולי גם סלע המחלוקת , שמערער את קיום העם הזה שידע כבר מחלוקות בעבר. הימים האלו, הם ימי בין המצרים. ועל מה חרב בית המקדש. על שנאת חינם. קמצא ובר קמצא והמדרש הידוע. כאמור ההיסטוריה בנויה מגילות מגילות כבר אמרנו. פרושים, צדוקים, סיקרקים. יו ניים איט.

5. בעבר היותר רחוק שאלו אותי הילדות שלי "אבא מה אנחנו שמאלנים או ימנים". הבהרתי להן שאני הומניסט וריאליסט. רוצה לומר החלוקה הזו בין "שמאל" ל"ימין" לא תופסת לגבי, ואבד עליה הכלח. הבסיס לראיה שלי הוא הומאניזם. כל בני אדם נולדו בצלם. כל בני האדם זכאים לחירות ולשוויון הזדמנויות. ילד בעזה, מנאלי, וונקובר, מונטווידאו, קריית שמונה או נפולי צריך להגשים את חלומותיו. ילדה בניו דלהי, קנברה, ניירובי, ירושלים או רמאללה יכולה לחלום להיות ראשת ממשלה, נשיאה או מה שיבוא לה. הלוואי שזה גם יתגשם. זה באשר לחלק ההומני. כשאני קורא (בעצם לא קורא כי לא יכול להכיל את זה) שארבעה ילדים נהרגים על חוף הים בעזה, אני רואה את תמונת ילדיי לפני וזה כואב. זהו רגש בסיסי. שלא קשור לכלום. אהבת אב לילדיו, שנבראו בצלם.

6. אני גם ריאליסט. עם כל ההומניזם שלי, אני לא אקפוץ דווקא באמצע המהומות לבדוק מה קורה בגלריה של סעיד אבו שקרא באום אל פאחם. אני אולי הומאניסט אבל לא אידיוט. מתוך המקום הזה אני פועל. מתוך המקום הזה גם ביבי פועל במבצע הזה. אשכרה, "תחזיקו אותי". הבעיה שהוא לא פועל מהמקום הזה ביום יום. קו ישיר עובר בין קיפאון מדיני ושמירה על הכסא לבין חוסר תקווה שמוביל לירי טילים. אין מה לעשות. לחמאס אין מה להפסיד. לכן הוא יורה. והמוזות שם שותקות כל הזמן. והעם שם כבוש פעמיים. אחת על ידי החמאס עצמו, ואחת על ידינו. כי יצאנו מעזה אבל לא באמת. בלי פרנסה, בלי שדה תעופה, עם מצור ימי, בלי תקווה, איך יהיה שקט איך.

7. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. נכנסנו שוב לעזה. כמו דיין, כמו שרון, כמו שמשון. אנחנו גם נצא משם. שמשון לא יצא. מת עם הפלשתים. זה לא הפתרון. עם תאב חיים אנחנו. עם חזק עם צבא חזק. בינתיים. בהסתכלות אובייקטיבית זה הרי ברור שזה לא כוחות. כל כניסה כזו, נחוצה ככל האפשר, סופה יציאה וחזור חלילה. אם זה המצב, אז סימן שהפתרון הזה של נכנסים לעזה, לא ממש עובד. זה טיפול בסימפטומים ולא בבעיה.

8. ויש בעיה. זה לא רק החמאס זה הרבה יותר עמוק. מאמר שהתפרסם לאחרונה באקונומיסט , מסביר בצורה בהירה וכואבת שכרגע אין ממש עתיד. האביב הערבי, נקבר. בכל הסביבה שלנו כ-350 מיליון מוסלמים חיים תחת כיבוש. כיבוש ההון (סעודיה והנסיכויות) שם משתיקים את האנשים בכסף, כיבוש הדת וכיבוש של הצבא. אין באף מדינה מוסלמית במעגל הקרוב והרחוק, מוסדות דמוקרטיים חליפיים לצורות השלטון הנוכחיות. ועוד לא דיברנו כלל על הנשים בעולם המוסלמי, ועל המלחמות בין השיעים לסונים. בקיצור שכונה די מחורבנת. "האם הוילה שלנו בג'ונגל", ביטוי שטבע גנרל ברק תחזיק. בינתיים כן. אבל ללא שיתוף פעולה עם השכנה שלנו ממזרח, קרי , הרשות הפלסטינית ו"הודנה" ביננו לבין הרצועה מדרום, זה ילך ויהיה קשה יותר ויותר. לתשומת לב הקורא בנימין נתניהו.

9. נער הייתי וגם זקנתי, בצור וצידון ביקרתי. גם בנבטייה וגם בשכונת רימאל בעזה. החוף הוא אותו חוף, הים הוא אותו ים. במקום לשתות מהים של עזה, אני אשמח יום אחד לשחות בו. שוב.

10. שבת שלום.
_______________________

פורסם במקור בפייסבוק ב-18/7/14

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה