" פעם הוא לקח שינל, מחייל שנהרג כי היה לו קר". גבריאל כגן, 1948.הכל התחיל מזה שאבא שלי לא היה דברן גדול. זה לא כל כך מדויק בעצם. הוא כן דיבר אבל עם מעט אנשים, עם אלו שעניינו אותו. אבל בכל מה שקשור לעבר שלו ולתקופת הפלמ"ח, הוא ממש מיעט בדיבורים. בניגוד אולי לחלק מבני דורו שבאיזשהו מקום, חייהם נעצרו שם (כמה פעמים יוצא לך במהלך החיים להקים מדינה במו ידיך), הוא המשיך הלאה בלי להסתכל אחורה. הוא לא הלך לטקסים, לא שמר על קשר עם חברים. הוא לא היה נוסטלגיקן, ההיפך ממני.
וכך נותרתי אני עם כל מיני רסיסי מידע. ידעתי שהגיע לקיבוץ בית אורן בגיל 13, מקזבלנקה שבמרוקו. ישר אחרי מלחמת העולם. ילד בודד שנשלח בשנת 45 לארץ ישראל. ובגלל שלא היו ממתקים כל תקופת המלחמה, הוא בזבז את הכסף שהיו לו על קניית מתוקים, איך שהוא נחת על חופיה של אין מדינה שבדרך. בכל זאת ילד. במשך שנים ניסיתי להבין את הצעד הזה, שבו סבא שלי- אחד מ"החבורה הרוסית" , שנשלחה למרוקו על ידי הקונגרס הציוני, כדי להפיץ את הבשורה- עשה.
פעם פגשתי בסן פרנסיסקו , את בן דוד שלי מייקל שנים אחרי שהיינו מקבלים מאמא שלו, שהייתה אחות של אבא שלי, וגרה בניו יורק, חבילות עם בגדי הילדות שלו, היה מצחיק לראות אותו בגודל טבעי. אחרי כמה בירות, ואחרי שהוא סיפר לו על הופעה שהייתה ערב קודם לטום וייטס, והכריח אותי ללכת לראות אותו (לצערי לא יצא, ועד היום אני מצטער), הוא אמר לי "סבא שלנו הקריב את אבא שלך על מזבח הציונות". הדבר הראשון שהמם אותי ,זה שהוא אמר "סבא שלנו" .עד אז משום מה הייתי בטוח שסבא שלמה, עורך דין וד"ר ליחסים בינלאומיים של הסורבון, היה שייך רק לנו, לפלג הישראלי, ולא לבני הדודים והדודות שלי שהתפזרו בעולם. הרי אני קרוא על שמו, ואני כגן והם לא. הדבר השני שהמם אותי, הייתה האמירה שלו, שהיה בה הרבה מן האמת מחד, ומצד שני, לא הסתדרה לי עם דמותו הרכה, של האיש שאותו פגשתי בעיקר בתמונות. בכל מקרה לא היה לי את מי לשאול, כי מאותה סו פרנסיסקו, הגעתי ישר להלוויה של אבא שלי.
אז ידעתי על בית אורן, ידעתי גם שהסיבה שהוא הגיע לשם, היו השליחים שהגיעו מהקיבוץ, והסתתרו בבית של סבא וסבתא שלי, כשהם שהו בקזבלנקה. כלומר, מישהו בכל זאת הכיר אותו וקיבל אותו. ידעתי גם שהייתה שם חברת ילדים שהגיעו מסוריה ומעירק, והוא צורף אליהם. ידעתי גם מהסיפורים שלו שהוא התגייס לפלמ"ח בגיל 16, כי נמאס לו מהקיבוץ. אבא היה יליד 1932, וכדי להתגייס הוא אמר שהוא נולד ב-1930. בדיוק כמו הגיל של הבן שלי היום. אחד הולך ולא הולך לתיכון בגלל המצב, והשני יוצא למלחמה.
אמא שלי סיפרה לי פעם שאבא היה בהראל, ושהוא לקח שינל (מעיל צמר ארוך) מחייל שנהרג כי היה לו קר. משום מה, היא חשבה שזה קרה בבאר שבע (גם לה, לא היה כבר את מי לשאול) מה שהטעה אותי בחיפושי אחרי עברו של אבי. עובדה נוספת שהטעתה אותי הייתה שהוא סיפר פעם שלמפקד שלו קראו מוישה וחצי. אני תמיד חשבתי שמוישה וחצי יש רק אחד. משה לוי , לימים הרמטכ"ל. ולא היא.
השנים עוברות, וככל שהן עוברות, הגעגועים מתגברים. במיוחד בימי שישי. במשך שנים הבטחנו אני ואמא לעצמנו שנקפוץ לבית אורן (סך הכל די קרוב) כדי לחפש מישהו שאולי הכיר או יודע את סיפור השליחים. לא יצא. פעם בכמה זמן הייתי נכנס למחשב ומחפש קצה חוט. בעיקר באתר הפלמ"ח, אך ללא הועיל. מחפש ומשחרר. משאיר את זה בצד לפרץ הגעגועים הבא.
לפני כמה חודשים, ואני לא זוכר מדוע ולמה, הכתה בי ההכרה שצריך להתחיל את החיפוש דווקא בהכשרת בית אורן. להכשרות היה חלק מאד חשוב בהיסטוריה של הפלמ"ח, שאני בכלל לא הייתי מודע אליו. גם לא הייתי מודע שאותה חברת נוער שאבי השתייך אליה, הייתה מגובשת מלכתחילה. כאמור הוא לא סיפר.
לחצתי על הערך "הכשרת בית אורן" , ופתאום הפאזל התחיל להתגלות. כן, הייתה הכשרה כזו, כן הגיעו אליה בני נוער מסוריה ומעירק. הדברים התחילו להסתדר, רסיסי מידע קיבלו פתאום בהירות מפתיעה. כן, הם כולם, זייפו את גילם, כדי להתגייס. והיה להם מפקד, שקלט אותם, וקראו לו משה סלע, שכונה מוישה וחצי, אדם צנוע ועתיר זכויות, יליד 1924, איש חינוך והתיישבות. אגב, גם בפלמ"ח היו מי שסירבו לגייס את חברות הנערים והנערות בטענה שהם צעירים מדי, אבל צו השעה הכריע.
התברר לי שאותה הכשרה אליה צורפה גם הכשרת יגור ,עברה דרך ארוכה במלחמת השחרור, מיד לאחר גיוסם שובצו בני ובנות ההכשרה בגדוד 'הפורצים' של חטיבת 'הראל' ויצאו למשימות בגזרת ירושלים. לחמו בקרבות משלטי לטרון, קרבות בגיזרת אבו גוש, בכיבוש בית ג'אמל ובית נטיף. משם הועברו לחזית הדרום ולחמו במבצע 'חורב' ,בכיבוש ניצנה ובפריצת הדרך רפיח-אל עריש. חתיכת דרך. אבל בתוך כל המילים ההרואיות האלו, לא מצאתי את שחיפשתי. לא ראיתי שם את אבא שלי.הרגשתי שאיחרתי. משה סלע מכפר הס, הלך לעולמו ב-2017, בהירה זכאי, ממקימות קיבוץ משאבי שדה (ההכשרה הקימה ביחד עם חברת הנוער של גליל ים – גינוסר את הקיבוץ ב-49), אמנם בחיים, אבל כבר לא מדברת. לא היה לי את מי לשאול אם אבא שלי היה שם איתם. אם מישהי הכירה או מישהו ידע. אמנם התקרבתי, אבל עוד לא הגעתי.
בשבת האחרונה, מספר חודשים אחרי שאמי הלכה לעולמה, נכנסתי שוב לאתר הפלמ"ח, לצעוד שוב במשעולי הזיכרון וההיסטוריה. לפעמים שכשאתה חוזר לדרך שכבר הלכת בה, אתה יכול לעלות על פרט שפיספסת. והנה, אני רואה בדפי העדויות שמופיע שם שמו של מנחם (סטטיה) כרמלי, שם שלא ראיתי קודם. חיפוש קצר בגוגל העלה, שהוא מופיע גם בפייסבוק, במסגרת ראיון שנתן ושם סיפר על קורותיו מאז עלייתו ארצה מסוריה כנער לקיבוץ בית אורן. בינגו.
הסתכלתי על התאריך. 27 במאי. רק לפני 4 חודשים. הרגשתי שמצאתי. הודעת מסנג'ר למי ששיתפה את הראיון ויש לי מספר נייד ביד. "אפשר להתקשר גם בשבת" היא כותבת לי . ביד רועדת מהתרגשות, צלצלתי. "שלום, מנחם, אנחנו לא מכירים",."שלום" עונה לי קול חם וצלול מהצד השני " במה אני יכול לעזור לך". אני מחפש מישהו שהיכר את אבא שלי בקיבוץ בית אורן בחברת הנוער", קראו לו מכס כגן". "בטח שהכרתי מכס, היינו ביחד באותו חדר" הוא אומר לי, והדמעות מתחילות לחנוק לי בגרון, "כולם אהבו אותו, הוא היה קורא לי סבא כי הייתי גדול ממנו" הוא ממשיך ומוסיף :"היה גם כנס ברמת אפעל וחיפשנו אותו אבל אף אחד לא ידע איך למצוא אותו". סיפרתי לו שאבא נפטר, קבענו להיפגש אחרי הקורונה "יש לי גם שתי תמונות אני חושב" הוא אומר "כשהבן שלי יבוא אבקש שישלח לך".
והבן שלו שלח.
אבא שלי בן 16, בתמונה קבוצתית עם חברי ההכשרה שלו, עומד בעמידה שלו , חבוש בכפיה ועקאל, עם היד על המותן, עם השעון על היד, כל סימני הדרך שיופיעו אחרי זה, כשאני ואחותי נכיר אותו כילדיו. כמובן שרציתי לרוץ לספר לאמא שלי שהחיפוש הסתיים, אבל לא היה למי.
"אומתם לא היתה להם אם". הכשרת בית אורן, 1948.התמונה הזו , היא המתנה טובה ביותר שקיבלתי ליום הולדתי המתקרב, וכל הסיפור הזה מוקדש לדור שלם ,שהניח את הכל מאחוריו, עזב בתים חמים ומשפחות, כדי להתייצב למשימת חייו. נערים ונערות, ש"אומתם לא הייתה להם אם , לא ידעה בצאתם לדרך " כמאמר המשורר, שלא סיפרו הרבה (חלקם לפחות) שלא עשו עניין, שנלחמו, ונהרגו והקימו מדינה.
מוקדש באהבה לזכרו של אבי גבריאל כגן ז"ל (1932-1988).
הראש של כגן 