אנחנו לא שקופים. אנחנו צבעוניים ויפים וחזקים.(צילום יואב איתיאל, פרדס חנה מאי 2012)
הקיץ האחרון היה אחד הטובים שחוויתי בימי חיי וזה לא בגלל שחילקו קרטיבים בחינם ויצאתי למחנה קיץ של הצופים.
מעולם במהלך כל שנותי לא חשתי הזדהות כה עמוקה עם רעיון. עם רעיון שאפשר להגדיר אותו בשתי מילים קצרות עם סימן קריאה גדול אחריהן. די! נמאס! מעולם , לפחות במדינת ישראל, יציאה לרחוב על מנת לצעוק "העם דורש צדק חברתי" לא הייתה כל כך אמיתית, נכונה ונוקבת. השאגה שנשמעה ברחובות,בכל עיר, שהגיעה כמעט מכל בית, הייתה אמורה לערער את אמות הסיפים, לקעקע את יסודות השלטון הקלוקל שאת פירותיו הבאושים אנחנו כבר אוכלים עשרות שנים, לעשות סוף לקומבינות, ולמגר את ההון והשלטון.
השאגה הזו שעלתה מגרונם של ארבע מאות אלף ויותר בשיא הקיץ, הייתה אמורה להחזיר את קול השפיות, ויותר מהכל אמורה הייתה לשים את האדם במרכז. את האדם הפשוט, את האישה הפשוטה. את המורה שעומדת מול כיתה של 35 ילדים כל יום וקורעת את הגרון וצורב לה , את השוטר שעומד באמצע צומת בשתיים בצהריים ומכוון את התנועה,והוא מזיע וחם לו ,את זה שקם לחלוב כל בוקר בארבע בחורף וקר לו, את נהג המונית שמסתובב כל הלילה ברחובות החשוכים כדי להביא כסף הביתה בבוקר ומפחיד לו, את המנקה בבית הספר שרצה כל היום אחרי הילדים-שמשתדלים לא לדרוך במקומות שעוד רטוב בהם כי הרגע היא סיימה- וקשה לה. אתכם ואותי. אותנו. זה לא קרה.
זה לא קרה, בגלל הרבה סיבות. שאפשר למנות אותן ולנתח אותן מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית וכלכלית ותקשורתית. אבל זה לא קרה בגלל משהו הרבה יותר פשוט. אנחנו הפכנו שקופים. הזעקה שלנו, האמיתית כל כך שבאה ממצוקת היום היום (ויש לנו חלב ולחם במקרר, אנחנו לא מיתממים) לא הפילה את החומות הבצורות של השלטון. נס יריחו לא קרה כאן. הכנסת אולי מוקפת בגדר שדרכה אפשר להשמיע את המחאה, אבל הבניין עצמו הוא מבטון, והיושבים בתוכו, ליבם כנראה עשוי אבן. ובאוזניהם יש פקקים. פקקים של שומן. כי הכלבים נבחו והשיירה עברה, וראש הממשלה ותאומו הפוליטי רק יכלו לחכך את ידיהם בהנאה. "תן להם לצעוק","זה ייגמר מעצמו", "הם תמימים", "הם נאיביים"" נאמץ את הממצאים של טרכטנברג ונקבור את זה בוועדות" " מי בכלל יזכור מה כתוב שם". והם צדקו.
כולנו או אם לדייק רובנו (כי היו כאלו שלקחו את הפעיילות עוד צעד קדימה) חזרנו להסתגר בבתים שלנו, אנחנו ממשיכים לשלם כמו שכתב איתן אבריאל בגיליון דה מרקר האחרון "מס בנקים" בשל העדר תחרות, "מס מלט" כי יש מונופול לחברת נשר, "מס גבינה" כי יש שתיים וחצי מחלבות גדולות, "מס מכוניות" "מס מותגים" "מס חיתולים" "מס טלביזיה". שלא לדבר על "מס חשמל". נכון אנחנו משלמים קצת פחות על הסלולר כי יש צדיק אחד בסדום שקוראים לו כחלון ולא במקרה הוא גם מאולגה השכנה וממשפחה ברוכת ילדים (שבעה). הוא היחיד ששם את העם לנגד עיניו ולאו דווקא את בעלי ההון. למה? כי בתוך עמו הוא יושב. אבל עבור ביבי וברק, ועכשיו מופז ועבור ליברמן, וגם ליבני וכל מלחכי הפנכה שם,אנחנו שקופים. לא רואים אותנו. אין לנו לובי, אין לנו מגן,אין לנו יחצ"נים שידאגו לנו, אנחנו לא שולטים בתקשורת. אנחנו פשוט העם. הצאן. והם משום מה הרועים.זהו שלא. הם לא הרועים הם הרעים. הם בתוך איזור הנוחות שלהם. ואנחנו בתוך אזורי המצוקה שלנו. ובקצב הזה של סדרי השלטון בישראל זה יימשך לנצח. כי אין מי ששמע את הקולות, והשליט, זה שהפך למונארך אבסולוטי בתחילת השבוע שעבר יודע גם שאין לו תחליף. הוא הכל יכול. וכולם מרקדים לפניו. שליט בתיאטרון אבסורד שרקח לעצמו, שאנחנו רקחנו למענו.
לצערי, אנחנו בבעיה.ורבות השאלות ומעטות התשובות. אבל יש תקווה. עשיתי שיעורי בית. הלכתי ובדקתי מה עשו "ארבע אמהות". זו הדוגמא הטובה ביותר ליכולת שלנו, הנשים והאנשים לעשות מעשה. לא מעשה קטן , מעשה כביר. ארבע נשים בסך הכל. ארבע. הצליחו תוך שלוש שנים להביא את מדינת ישראל ואת העומד בראשה לסגת מלבנון. תוך שהן משנות את השיח הציבורי, תוך שהן מקבלות יריקות מעוברים ושבים תוך שהן מכונות ארבע סמרטוטות. ארבע נשים אמיצות שהלכו עם הלב שלהן, שהלכו עם הדאגה שלהן שהבינו "שככה זה לא יכול להימשך".רחל בן דור, מירי סלע, רונית נחמיאס וזהרה ענתבי, צריכות לשמש דוגמא לכולנו. הן צריכות להוות את המגדלורים שאליהם אנחנו צריכים לשאת עיניים בים החשיכה שפשתה כאן מסביב.
כל מה שהן רצו זה שהבנים שלהם ישובו הביתה בשלום. ואנחנו רוצים את אותו דבר. גם אנחנו רוצים שלום ורוצים בית או אפשרות לקנות בית במחיר שפוי(בשביל מה המדינה צריכה לספסר במחירי הקרקעות), רוצים להתפרנס בכבוד, רוצים חינוך ראוי (מחקרים מוכיחים שהשקעה ראויה בחינוך היא המפתח לחברה שיוויונית יותר), רוצים חברה בריאה יותר, חולה פחות (תרתי משמע) , ירוקה יותר, אלימה פחות, דורסנית פחות, רוצים בחזרה את השפיות כי קצנו במירוץ העכברים המטורף הזה שמשרת את השלטון ואת חייליו, ושוטריו ואלו שמבקשים להנציחו בכל מחיר.
ולשלטון הזה יש פנים, זה לא משהו אמורפי שאי אפשר להתמודד איתו. האנשים שיושבים שם בירושלים, אלו שמחליטים את ההחלטות לא מורמים ולא קיבלו זכות אלוהית להיות שם לנצח. הם רק צריכים להבין (בדומה לכחלון ) שהיום זה אנחנו ומחר זה הם. וגם לנו יש פנים.ופה, כדי לזעוק ולדבר ולהסביר ולחדד את הבלתי משוכנעים, ועיניים לראות את העוולות, ואף להריח את הסירחון וידיים כדי לכתוב, ולסמס ולשתף בפייסבוק, וראש שיוכל לחשוב על פתרונות יצירתיים, ורגליים כדי לבוא להפגנות ויותר מהכל יש לנו לב. אנחנו לא ערלי לב. יצאנו לרחוב כי אנחנו מרגישים וכואבים ומזדהים , יצאנו לרחוב כי כי אנחנו יודעים שיש לנו אחד את השניה ויש בינינו תחושה אמיתית של אחווה שאני מקווה שלא תתפוגג. יצאנו לרחוב כי יש לנו אמונה אמיתית בצדקת הדרך וכי למרות הכל צריך קצת יותר מפוליטיקה סוג זין כדי לשבור אותנו.
אנחנו לא שקופים. אנחנו צבעוניים ויפים וחזקים. אחד אחד, אחת אחת וכולם ביחד ואם נצעק את זה מספיק חזק אז גם חומות השלטון הבצורות ביותר ייפלו. כי העם כבר לא דורש צדק חברתי. העם מבקש להחזיר את המדינה לאזרחיה.מבקש ולא דורש.לא מתוך אדנות אלא מתוך ענווה ומתוך הידיעה שהוא מבקש את מה ששייך לו. מתוך ההבנה שמישהו פה לקח לו משהו שלא שייך לו והגיע הזמן להחזיר. לנו.לאנשים הפשוטים. לאלו שעומדים בכיכרות ולאלו שיושבים בבית ושפשוט עוד לא הבינו או שלא שמו לב או שהעדיפו להדחיק ולשכוח. זו המדינה שלנו. רוצים אותה בחזרה.
הראש של כגן 
אמיתי, כנה, עצוב, כתוב נפלא וכ"כ נכון – משתפת שיחלחל לכולם
תודה. עצוב זה נכון, אבל יש תקווה.
אני מסכים עם הכל – אבל – אנחנו בחרנו בהם , לא אף אחד אחר
אנחנו לצערי גם נמשיך לבחור את אותם "רעים" כפי שקראת להם
ראי בסקרים הם שולטים ללא מייצרים – איך את מסבירה את זה ? – כניראה שהרוב הגדול מאוד מסכים עם הדרך והיכולת של ה"רעים" הללו, זאת הבעיה , אם נחליף אותם הרי שאז תהיה באמת תיקווה. בדמוקרטיה הדרך היחידה היא להחליף את השלטון הבאמת "אסון" הזה – אבל אל תשכחי זה לא התחיל מהיום – עוד לא מצאנו את המחליפים היותר טובים – הלוואי ויהיו
נכון. בדמוקרטיה יש בחירות, ובבחירות מחליפים את השלטון. ואופס, אין בדיוק תחליף. אז זהו שגם מובארק חשב שאין לו תחליף. ככה הם תמיד חשובים ואז הם מופתעים.
בכל מקרה יש עוד דרך, והדרך היא הדרך העצמאית". לא לחינם הבאתי את הדוגמא של ארבע אמהות. יש דרך לעבוד מבחוץ. צריך להפנים את הההבנה, ש"אנחנו" זה הריבון ולא "הם". אנחנו יכולים לעשות דברים. כל אחד במקום שבו הוא נמצא. לא לוותר ולהישאר אדיש. אנחנו יכולים לקנות במכולת כדי לא להעשיר את המשפחות ששולטות בסופרמרקטים, אנחנו יכולים להתנדב למשמר האזרחי כדי להחזיר במקצת את תחושת הביטחון, אנחנו יכולים לשכנע את השכן שלא כל כך טוב לו כמו שנראה לו ואפשר גם אחרת. הכח הוא שלנו.צריך לעבוד עם זה ולמנף את זה.
ובכל מקרה- בגלגול הזה אני עדיין זכר, לך תדע אולי בגלגול הבא אני אחזור כאישה 🙂
כגן איל סליחה , ( האמת שהגבתי לאיריס לכן פניתי בלשון נקבה )
אני בטוח בדבר אחד מה שקורה במיצריים אתה לא רוצה את זה כאן , עד עכשיו אין לו מחליף וגם מי שיחליף אתו אני בטוח שהוא לא יותר טוב 🙂
אני לא נגד הצעקה והעשייה כל אחד במקום הקטן שבו הוא חיי – זה בוודאי צריך להיות, ללא כל קשר.
אבל איך מסבירים שאחרי כל כך הרבה רע, הציבור ממשיך להגיד ביבי מלך ישראל – זה מה שמתריד אותי יותר מכל
נשאלת השאלה החשובה האם הציבור הוא מטומטם ? – אני בטוח שלא – אז מה קורה כאן ?
אני רוצה להיות שותף לאופטימיות, אם זאת אופטימיות, שדי בבקשה צנועה מבעלי האון.
ראשית, האם העם יצא לרחובות בהמוניו, לאורך זמן, כמעשה ארבע האמהות המופלאות, שהתייצבו כנגד כוחות רבים ואלימים, תוקפניים ומשולהבים? האם ההמון יעמוד אל מול האדישים, זקוף ואיתן? היוותר במקומו ובעוצמתו, מול סופות הטייקונים? מול תומכי ההון והשלטון בתשלום? מול אמצעי התקשורת העומדים לרשות בעלי ההון והשלטון?
אם תתרחב המחאה ותצא מהבתים, אל הרחובות, בדרכה אל משכן הכנסת, האם יהיה בה די?
איני משוכנע בכך.
דרושה מהפכה חברתית. מהפכות מבקשות שינוי משמעותי, יסודי ומהותי. שינוי הסדר הקיים, הפועל לטובת בעלי און. אלה יפעילו את מלוא כוחם במאבק כנגד פגיעה בהם ובכוחם. זה הגיוני. לפיכך, עלינו לרכז כוח רב יותר. זה כבר לגמרי לא פשוט. יתכן שגם במחאה הזאת, בכדי לממשה לכדי מהפכה, יתנגשו כוחות והמאבק יגיע כדי אלימות.
יכול להיות. רוב המהפיכות בהיסטוריה היו אלימת.אבל שים לב עד כמה הצעד של "ארבע אמהות" היה מאוד לא אלים וכמה מוצלח. אני באמת לא חושב שיש צורך באלימות. יש צורך ביצירתית. ובאמונה שזה אפשרי. ובכח שכנוע. צריך לבער את האדישות.
הציבור אדיש. הציבור מסתופף בדלת אמותיו. הציבור מנסה להחזיק את הראש מעל המים. לציבור לא משנה מי בשלטון כי מבחינתו "כולם מושחתים". הוא מעדיף להצמד לטלביזיה לעוד תכנית ריאליטי, לקנות עוד מסך דק כי זה זול ואיכשהו להעביר את החיים שלו במה שהוא חושב שזה ב"נעימים" ובתכל'ס זה "ביצה". הוא פשוט ישן ועוד לא התעורר. אבל זה יקרה. פשוט עדיין לא מספיק רע. במצריים (ואני לא רואה את זה קורה כאן, לא בסגנון הזה), פשווט היה רע. האנשים סבלו מדיכוי. בישראל יש דמוקרטיה למראית עין ורמת חיים סבירה למראית עין (האוברדראפט והתשלומים יכסו). זו הסיבה שהציבור ממשיך להצביע עם דפוסי הצבעה שלו. וכן יש גם הצבעה רגשית. למצביעים הקבועים של הליכוד או של שס או של ליברמן (למרות שהם סובלים יותר מכולם), יש בעיה להצביע עבור העבודה או מפלגה סוציאל דמוקרטית. בעיניהם זו בגידה ברעיון.אלו הן הסיבות בזעיר אנפין (מבלי להיכנס לניתוח סוצילוגי על תרבות העדר ועיוורון ושאלות מדיניות).
השקיפות אכן מייצרת עיוורון וככה אנחנו מוצאים עצמנו עם רעיון ומנהיגות ישנה. רק עקיפת/ביטול/ הבירוקרטיה והשיטה כמו שעשו ארבע אמהות זה יעבוד ויסחוף לכן יש חשיבות לכל יציאה מהבית להפגנה מחאה או מהפיכה שתבוא אם לא ייראו אותנו.
אלכס, כתבת: "אני מסכים עם הכל – אבל – אנחנו בחרנו בהם , לא אף אחד אחר. "
אז זהו, שמסתבר שזה כבר לא ככה. תקרא מה יואר איתיאל כתב ותקלוט את המציאות שאנחנו חיים בה. דמוקרטיה למראית עין: http://www.magazin.org.il/inner.asp?page=21&article=2814
ואילנקה – למה את מתכוונת באומרך שהשקיפות מייצרת עיוורון?
אכן ניתוח נוקב וחריף של הדמוקרטיה הישראלית מצידו של איתיאל. אני חלוק עליו בעניין אחד ומהותי. שיטת הבחירות הישראלית מאפשרת את התרגילים האלו כמו גם את העובדה שנציג המפלגה הגדולה לא בהכרח יקים את הממשלה. אגב זה לא רוב כזה מוחץ. זה רוב של קול אחד.וביבי אכן ידע לנצל את המרווחים שניתנו לו.
האם השיטה האמריקאית טובה יותר? כשבוש ניצח את גור על חודם של עשרות אלפי קולות, יצא כשקולם של עשרות מיליוני אמריקאים שהלכו עם גור הלך לפח בגלל הפסד זעום.
מכל מקום יש לביבי הזדמנות לעשייה הסטורית כרגע. האם הוא יפספס אותה כדרכו? ימים יגידו.
אשר לאילנה – אני סבור שהיא התכוונה לכך שהמנהיגים אכן לוקים בעיוורון ביחס לאנשים השקופים כחיזוק למה שנכתב בפוסט. מכאן האמירה ״שבשקיפות יש עיוורון״.
אני לא יודע אם היא עוקבת אחרי הדיון, אבל אם כן- היא תוכל להגיב בעצמה. אני אישית שמח שגם את הצטרפת אליו לייק אין דה גוד אולג דייז. ימי הפרה- פייסבוק.
תיקון טעות – אל גור השיג קולות רבים מבוש! בוש נבחר לנשיא, משום ששיטת האלקטורים היא של דמוקרטיה העורכת בחירות אזוריות. רוב מצביעי ארה"ב צפו במיעוט מכתיר נשיא!
ודבר נוסף – בארה"ב הכסף הגדול מדבר. מסע בחירות של מועמד לנשיאות, מגיע לאחר מסע בחירות מקדימות במפלגתו. כל אחד מאלה עולה סכומי עתק (עשרות מיליוני דולרים). כלומר, ההון מכתיר את המועמדים לנשיאות.
לנו יש מפלגת שלטון עם מרכז וועידה חזקים, הנשלטים על ידי קבלני קולות (ראשי סניפים, ועדי עובדים וכד'). במפלגות בהן מתקיים הליך בחירות (אחר), קיימים קבלני ארגזי מתפקדים.
כשאנו מבקשים לבצע הצבעת מחאה ונותנים קולנו לרשימה חדשה, איננו מתעניינים כלל ברשימת המועמדים ובאופן הבחרותם (ליברמן מינה, רפי איתן סידר וכו').
כרגע, הבחירות אינן רלוונטיות. הרשימות טרם גובשו. אפילו רשימת המפלגות לא סגורה. אפשר שנמצא שם רשימה חדשה, של "העם דורש צדק חברתי", במועמדיה יבחרו באופן דמוקרטי, בפריימריז פתוחים. לך תדע…
צודק פעמיים. גם לגבי ניצחונו של אל גור וגם בניתוח של השיטה הישראלית.
לגבי מפלגת "הצדק החברתי", אני בספק. לא לגבי שיטת הבחירה של מועמדיה שתהיה דמוקרטית ללא ספק אלא לגבי ההקמה שלה .אחת הבעיות של המהפיכה היא חוסר המיקוד שלה והכלליות שבה. יש כאן סוג של פרדוקס שנוכח מאז הקיץ האחרון: מרוב רצון לפנות למכנה כללי רחב ככל האפשר , מפחדים להפוך את זה ל"פוליטי", מכיוון שהעסק לא הופך ל"פוליטי", האנרגיה האדירה הזו שכולנו היינו חלק ממנה, הולכת לאיבוד ולא מתועלת להישגים שניתן להשיג, אם בוחרים בדרך הממסדית.
הייתי מפריד בין ה"פוליטי" ("הכל פוליטי"), לבין מפלגתי. לטובת המאבק והסיכוי לשינוי, בואו נשאר מאוחדים. דפוקי כל המדינה, ליכודניקים, עם שמאלנים. כולם נדפקים ובקיץ שעבר העם דרש צדק חברתי. לא "העבודה". ראש הממשלה ישמח מאוד אם המחאה תזוהה מעתה עם מפלגות האופוזיציה בלבד. בכך יובטח ניצחונו על המחאה החברתית הגדולה.
לגבי חוסר מיקוד, זו אמירה נוספת שמופצת על ידי שכירי ביבי.
המחאה החברתית ממוקדת בפעולה למען השגת צדק חברתי. כיוון שהחולות רבות ורעות, ישנן קבוצות נישה רבות. המחאה היא של כולנו. יוקר המחייה, רמת החינוך והבריאות, הפרטת המערכות הללו ואחרות (תחבורה, למשל), ריכוזיות המשק (בעלי ההון, ועדי העובדים החזקים), תשתיות, דרכים, מיסוי ועוד כהנה נושאים רבים. יישומים רבים, בדרך, אל הצדק החברתי. התמונה מורכבת מפרטים רבים. המחאה ממוקדת בהן.
פוליטי- במובן של להיכנס לפוליטיקה. להפשיל שרוולים ולהכניס ידיים לחרא/בוץ/ ביצה מתוך הבנה ששם אפשר להזיז דברים. עיין ערך שלי יחימוביץ שמאסה בדיבורים ובחרה לעשות ( ניצן הורוביץ/ יאיר לפיד וכו)
העם שדרש צדק חברתי בדיוק לפני שנה לא כלל כמעט דתיים חובשי כיפה סרוגה,חרדים ערבים( למעט ערביי יפו) ותושבי שכונות ( בטח לא בהיקפים שהם מהווים באוכלוסיה). כך שבלי קשר לשכירי ביבי עדיין אפשר גם להיות ביקורתיים כלפי התהליך ולראות גם את התמונה הדמוגרפית. אגב, הערבים , החרדים, השכונות הם בדיוק המגזרים שהיו צריכים לצאת לרחוב כי הם הנדפקים הראשיים ממדיניות ביביברק.
1. בקלאנסווה נערכו הפגנות בדרישה לצדק חברתי ושיוויון. אינני יודע מה קרה, או לא קרה במקומות אחרים ובמגזרים שציינת. התמונה הידועה לי היא זאת שהביאה לביתנו התשקורת וזה מקור מידע בעייתי…
2. אני לא מכיר את העשייה החברתית של מפשילי השרוולים שציינת. רק חלק מדיבוריהם. ח"כ יכול לפעול בעצמו ולהוביל עשייה. כך שבינתיים, כך נדמה, החברים עדיין עוסקים בדיבורים.
שלי יחימוביץ עובדת ללא לאות כבר כמה שנים על חיוזק מעמד העובדים הקטנים ללא מרכאות והעמלים.היא גם שיאנית החקיקה בכנסת ה-18. העבירה 9 חוקים ואם תשים לב לכתבה ולהתבטאויות, הם קדמו למהפיכה כך שאי אפשר להאשים אותה בפופוליזם זול שהוא נחלתם של רבים, טובים ואחרים שקופצים טרמפ על המהפיכה (וגם זה בסדר).
http://www.themarker.com/misc/1.558910
הורוביץ שהוא כבר ח"כ ויאיר לפיד הלכו בעקבותיה ללא ספק. לפחות מהבחינה של לעזוב את איזור הנוחות ולעבור לאיזור של עשייה. כך שמעבר לעצם העשייה המבורכת שלה היא גם משמשת כסמן לאחרים.
לגבי ההפגנות בקלנסאווה (ואני חס וחלילה לא מזלזל באף הפגנה ) זה היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל, שלא לדבר על שתיקת הכבשים של חברי הכנסת הערביים בכל מה שמתרחש בסוריה (שזה כבר נושא לדיון אחר).
הורביץ כבר ח"כ. נו, ו…?
לגבי שלי יחימוביץ', הרי שהצעת החוק להגבלת השכר במשק, הוסרה, למרות שהיתה רחבה מידי ולא מגבילה דיו (פי 50 מהשכר הנמוך בארגון, למשרה מלאה. כ 200 אלף ש"ח לחודש, לפחות. לו חוקק, ספק אם היה משפיע אף על מעטים במשק, כי גם הם היו משכילים לעקוף אותו בלי לאותת…)
תמיכתה הגורפת והעיוורת בעופר עיני ובהסתדרות, היא תמיכה אנטי חברתית, באחד הגורמים החזקים והריכוזיים במשק. אי גמישות בשוק העבודה, פוגעת בכולנו ומהווה עול על צוואר המשק.
חשוב להתעכב על הנקודה הזאת: הריכוזיות במשק היא רעתו החולה והמרכזית. ועדי העובדים הגדולים, כוחה של ההסתדרות והעדר גמישות שוק העבודה, כל אלה חברים טובים של בעלי ההון, המונופולים, הקרטלים ושאר שכיניהם לריכוזיות המשק. עלינו לפרק את כל אלה, בבקשינו משק חופשי, תחרותי, יעיל ומועיל.
אנו מתעסקים יותר מידי במפלגות ובנבחרי הציבור, דבר היפה לשעתו. אך זו העת למאבק משותף, מאחד כוחות, ללא הבדל תמיכה ושייכות פוליטית-מפלגתית. "העם", זה הדורש צדק חברתי, המוחה, המנוצל, הנבזז, הוא הרוב. הממשלה והקואליציה מייצגות את הרוב. ביבי ממנף את תקיפתו והסיסמאות האישיות כנגדו, כדי לשלוח הביתה את רוב העם. תומכיו. זהו גול עצמי שלנו. בקיץ שעבר השכלנו לצעוד ולזעוק ביחד. בואו נשאיר את מסע הבחירות לשעתו. אני מודה כי לו הבחירות התקיימו בארבעה בספטמבר (זוכרים?), אינני יודע למי הייתי נותן קולי. מר"צ? עבודה? מפלגה שטרם קמה שעניינה צדק חברתי? לא בוער בי הלפיד. די לי בכוויה מהלפיד הראשון וכייוון שאני מזהה את אותה המנגינה, אתאפק, הפעם, בטרם אתמוך בלפיד 2 – דיקטטורה נאורה…
בנוגע לערבים. לצערי, נדמה כי חברי הכנסת ממגזר זה, כחבריהם נציגי המגזר החרדי, עסוקים בליבוי שנאה, בהקצנה, בלחימה במדינה "בשם" הקהילה. מעצימים כוחם בדמגוגיה ובהכפשת המדינה, במניעת פעולות מקדמות שיוויון, כגון נשיאה שווה בנטל ובחובות, לצד חליבה שקטה של זכויות. אני לא חש שהפוליטיקאים המגזריים תורמים לחברה הישראלית ובאופן פרדוקסלי, לטווח ארוך, גם לא לקידום קהילותיהם.
אפשר וצריך לגייס את הציבור הערבי למאבק המשותף למען צדק חברתי. עלינו להתגייס ולצרף לסיסמאותינו ולדרישותינו את עניין השיוויון בהזדמנויות. הנואמת בהפגנת פתיחת העונה, אצלכם, בפרדס חנה, היתה רהוטה וראויה. דבריה זכו להזדהות והיא הזדהתה עם מאבקנו, המשותף. כך עלינו לפעול, אתאיסטים, דתיים, ערבים, נשים, עובדים
(עצמאים ושכירים), מובטלים, צעירים ומבוגרים, עולים חדשים וותיקים. ללא הבדל וללא תג מפלגתי. כולנו דפוקים ועלינו להתאחד כנגד הדופקים.
אומרים שביבי לחיץ. הכי לחיץ, יש האומרים. אחרים יאמרו, קשוב. קשוב ומגיב. כך, או כך, בואו ננצל זאת לטובת המאבק.
הנה, משרד ראש הממשלה כבר מזמין אותנו להעסיק ערבים… בואו נשמיע דרישותינו באוזניו ובקול רם, המהדהד ברחובות ובכיכרות ישראל: העם עושה צדק חברתי!
הפחתת יוקר המחייה, רווחה, פירוק הריכוזיות במשק, תחרות ושחרור השוק, רגולציה לטובת האזרחים ולא בעלי ההון, חינוך, בריאות, תרבות. חיים בכבוד!
העם דורש חיים בכבוד!
צדק, צדק תרדוף. צדק חברתי.