צ'יטה

 לפני כמה ימים, בגשם הגדול ששטף כמבול את הארץ, הייתה אזכרה לצ'יטה. שנה עברה. שנה מאז שכתבתי את הסיפור הזה. הסיפור של צ'יטה.

********

 צ'יטה

לא פגשתי בחיים שלי הרבה אנשים שקראו להם צ'יטה. בכל זאת זו החיה הכי מהירה בעולם. זה היה הכינוי של שמעון. מישהו סיפר שכשהוא היה בציז'בטרון, תמיד אפשר היה למצוא אותו על הפיגומים של הגג למעלה. כמו פנתר. בגלל זה קראו לו צ'יטה. הוא לא היה אבא שלי, הוא היה אבא של זאביק, אבל הוא בהחלט היה אחד מגיבורי ילדותי. היה לו את הסקס אפיל שממנו בנויים כוכבי קולנוע. של פעם. גארי קופר, ג'ון ויין רק אולי יותר שחור. מין שאפט כזה. אבא היה המפרי בוגרט. שמעון היה מין שון קונרי. היו לו חיים עשירים. הוא היה בפל-ים. הוא היה בצי, הוא ברח מהצי, הוא היה באמריקה עם יורם קניוק בהארלם. משם הוא הביא את האנגלית האמריקאית שלו. הוא היה חבר של כולם. הוא יכול היה להגיד על דן בן אמוץ בזלזול שהוא בעצם משה תהילים זוייגר במין בוז ששמור רק לילידי הארץ הזו, שנתנו את כל מה שהיה להם בשביל שהיא תקום. אמא שלו הייתה ספרדיה, ממנה הוא למד לאדינו. הייתה לה מאפיה בעיר העתיקה, שמה היא למדה לדבר יידיש מהאשכנזים, את זה היא העבירה גם לו. אבא שלו היה ייקה, אני חושב, וממנו הוא ירש את הגרמנית. הוא נולד בירושלים, גדל עם שייקה אופיר בשכונת המוגרבים , ותמיד סיפר שיצחק נבון השכן מלמעלה היה יותר גדול ממנו בכמה שנים ובגלל זה הם לא היו ממש חברים. את הצרפתית הוא למד באליאנס, ואת הערבית מהשכנים. לא שמעתי אפעם מישהו שדיבר ערבית כמוהו.

 מהיום בבוקר הוא איננו. הייתי כבר בשער של בית החולים. רציתי ליסוע מהבוקר. בעצם עוד מיום קודם, מהרגע שאמא אמרה לי בטלפון שהיא חזרה מבית החולים וחזרה 20 שנה אחורה בזמן. למיטת מותו של אבא. בית חולים אחר, כפר סבא, אבל אותה סיטואציה: אדם מחפש אוויר רגע לפני המוות. הדבר היחידי שאי אפשר לחיות בלעדיו. אני לא הייתי שם. על יד המיטה של אבא, אבל שמעון ועתליה היו שם בשביל אמא. מהרגע שהוא נפטר, לא עזבו אותה. רק על זה הגיע לו שאגיע לומר שלום. איחרתי. "איילי שמעון נפטר" היא ענתה לי כשהתקשרתי לשאול אותה, באיזה מחלקה הוא שוכב. "איפה אתה", היא שאלה, "אני בשער של בית החולים", עניתי. "סע לעתליה, אני אגיע". הכנסתי לראשון, הדמעות כבר זולגות, ומשאירות פס על הלחי החלקה מהגילוח של שבת בבוקר. נסעתי. "השמש זרחה, השור געה והשוחט שחט" זה מה שעבר לי בראש , כשראיתי אנשים עושים ג'וגינג על הטיילת של נתניה ביום אביבי לחלוטין בתחילת דצמבר. הים פלטה. הנה כיכר העצמאות. גולדאר, המלון שאבא עבד בו כשומר לילה. הבן אדם הולך ואנשים ממשיכים ללכת. אבד צדיק מן הארץ. נפטר ביום שבת. הגעתי. יש את הפחד הזה לפני שנכנסים לבית של מישהו שנפטר. 

 יום שני, 4 לינואר 1988. אני עובר את הרחבה הגדולה בדרך לדירת שני החדרים וחצי שלנו שנמצאת בקומת הקרקע. הדירה של סבתא , שהפכה להיות שלנו אחרי שהיא מתה. על הקיר של חדר המדרגות, יש מודעת אבל. גדולה. אני מנסה לקרוא את האותיות השחורות הגדולות עם הבולד הכהה. כתוב שם "גבריאל כגן ז"ל". אני חולף על פני האותיות, יורד שלוש מדרגות. תשעה חודשים לא הייתי בבית . מישהו כיסה את המראה השחורה בסדין לבן. אמא יושבת בפינה, על מזרון , ליד הפסנתר מוארת באור קטן מסתכלת עלי ואומרת לי "מה הוא עשה לי , איך הוא השאיר אותי לבד?". 

 אני פותח את הדלת. זאביק, עתליה, דנה . רק שמעון חסר במשפחת הלב"ר. הם היו ארבעה ואנחנו היינו ארבעה: גבי רותי אייל וורדית. שמעון נלקח אל אבותיו כמעט 20 שנה אחרי אבא. אני מחבק את זאביק. 19 שנה אצרתי בתוכי את החיבוק הזה. חיבוק של יתומים. בהלוויה של אבא שלי לא בכיתי גם כשהורידו אותו אל הקבר. רק כשזאביק הגיע, עם מעיל דובון חום של הצבא- אחרי שכבר קברו אותו , כשהיינו כבר בדרך החוצה- רק כשחיבקתי אותו, הרשתי לעצמי להתפרק לתוך המעיל הצבאי שלו. עכשיו הוא בוכה לי על הכתף ואני על שלו. אהבנו אותו. אחרי זה אני מחבק את דנה, העיניים הירוקות היפות של הבחורה השנייה שאהבתי בחיים, נפוחות מדמעות. אהב אותה, אבא שלה. עטופה בסווטשירט ענק של גבי בעלה, וג'ינס משופשף היא יפה בעיני כמו תמיד. עתליה היא האחרונה בתור. אין לי מילים. רק שפה רוטטת. אני מחבק ושותק. "אני כבר מתגעגעת אליו הוא כל כך חסר לי". אהבת נפש היא אהבה אותו, למרות שצ'יטה כמו צ'יטה, הרגיש לא פעם שהיא הסוהרת שלו. 46 שנה. בטוב וברע, ואמא אומרת לה שתזכור את הטוב. 

  סיימון הלך. אני יושב ותוהה מתי יגיעו שאלות ה"איפה אתה היום" מכיוונן של רינה בן דויד ועוד אישה מבוגרת שאני לא מכיר אותה. לשמחתי , עדיין נותנים כבוד למת. הכל טרי. המועקה, העצב, עוד אפשר להתחבר לרגשות החשופים. כי מה שקורה זה שבדרך כלל , אנשים חוזרים די מהר לשגרת יומם. המת מוטל אולי לפתחם, אבל יש להם את כל הזמן לדבר על הפוקצ'ה האחרונה שהם אכלו בקינג אוף מיי זובי אי שם באילת. הפרקטיות הזו של "מי יביא את המיחם ומי ידאג לכוסות החד פעמיות" יכולה להטריף אותי ובטח הייתה מטריפה את שמעון. ואם מישהו היה שואל אותי אני בטוח שהוא היה מעדיף שעל השולחן יהיה בכלל בקבוק ערק או וויסקי במקום תותית. אני שותק. הם מדברים על המוות, על המחלה. זה עוד טוב , כי כשאני הגעתי הביתה אחרי תשעה חודשים , סיפרתי  כל הלילה  סיפורי מסע. היינו צריכים להשלים פערים. ליל שימור המת . כשמתי כץ , המ"מ שלי התקשר , עוד הייתי כולי בשוונג של מסעות , עד שהוא אמר "אייל, אבא שלך מת" ופתאום זה הצליח לחלחל. ההבנה שהדברים כבר לא יהיו כמו שהם היו פעם. 

 "יש לך תמונות?" אני שואל את דנה. "בטח" היא אומרת והולכת לארון כדי להוציא אלבומים של ילדותה. של הילדות שלנו. האלבומים האלו, עם הספירלה מזהב שיש בכל בית שגדלו בו ילדים בשנות השישים והשבעים. אני רואה אותה, בדיוק כמו שהיא זכורה לי. אני רואה את זאביק עם תחפושת הטלפון שאיתה הוא זכה במקום שני בתחרות התחפושות של נתניה. אני רואה את העיניים הצוחקות ירוקות של דנה, את הנמשים של זאביק הבלונדיני. אני רואה את האור בעיניים אפילו שהתמונות הן בשחור לבן. ילדות לא יכולה להיות צבועה בשחור ולבן. והנה שמעון בים. עם תלתלים שחורים ובגד ים של פעם, של סרטים של פליני. המון אנשים יש בים. צפוף בדיוק כמו שהחופים של נתניה היו צפופים בשנים ההן. "חוף אסתר" עם הירידה הבלתי נגמרת בעלייה. בצהריים עם חול, עם אחות קטנה ועם הבטחה לארטיק או סברס בסוף המדרגות, בקיוסק שעל ידו היה גזע שעליו מגולף דיוקן של הבן של בעל הקיוסק שנהרג במלחמת ששת הימים. ככה לפחות סיפרו. 

  "אני ילידת תל אביב" אומרת לי הגברת. "הגעתי לפה אחרי בעלי". 56 שנה עברו והיא עדיין מתגעגעת לתל אביב.  בדיוק הייתה בתערוכה של בתי קפה של תל אביב בשנות העשרים. "לאבא לא היה גרוש על התחת, הייתה לו חליפה אחת ובשבת בשעה חמש , הוא היה לוקח אותי ואת אחי לפייב אוקלוק", היא מספרת לי. "אתה מסתובב בתערוכה , ואתה רואה כל כך הרבה אנשים" , היא אומרת לי  ואני לא בטוח אם היא מתכוונת לאנשים שהיו בבתי הקפה של תל אביב  או לאלו שבתערוכה. בכל מקרה זה מסתדר לי. " וכל אחד מצביע על פרצופים שנראים לו מוכרים. אני ראיתי שם בתי קפה שאני עדיין זוכרת מגיל שש או שבע", היא ממשיכה, "אתה מבין שתל אביב הייתה כרך קטן וסואן כבר אז". 

 "אני וזאביק ודנה ואחותי, גדלנו בעצם במרחב שבין  קפה פאפא לפונדק. נקניקיות בפיתה וכדורי גלידה במעמדים כאלו מנירוסטה" אני אומר לגברת. הם ידעו לעשות חיים החבר'ה האלו. אבא ואמא ושמעון ועתליה. בתי קפה, מועדונים. אבא היה על הים ושמעון, עתליה ואמא היו יוצאים. נותנים לי חצי לירה כדי שאשמור על אחותי הקטנה. הייתי בן חמש אולי אבל לכולם היה ברור שאפשר לסמוך עלי . יש ילדים כאלו. אבאים קטנים. "אני רואה את נתניה מבעד לכיעור וללכלוך שלה" אני אומר לגברת. כל בית מדבר אלי, כל חצר. אני רואה אותה דרך גדרות שצריך לקפוץ, דרך רחובות שצריך לרוץ כדי להשיג את זאביק. אני רואה אותה מגובה של מטר ועשרים שלבוש חולצה שהוא קיבל מבן דוד שלו מייקול מאמריקה ומכנסי קורדרוי גם הם משם. "יום אחד נכנסתי דרך הדלת הזו" אני אומר לרינה שעסוקה בלנחם איכשהו את עתליה, "את ישבת בדיוק איפה שאת יושבת ואני לא יודע למה ואיך, אבל  אמרת לי שאני דלוק על דנה". "אני כמובן הכחשתי" אני ממשיך לספר לה "אבל את ידעת". "זו שפת הגוף שמדברת", היא עונה לי. "יש לי נכד בן אחד עשרה וחצי שעובר את גיל ההתבגרות כמו שצריך והוא כל הזמן שואל אותי איך אני יודעת מה עובר עליו ואני אומרת לו: זו שפת הגוף שמדברת". תאמינו לה. לאישה האלמותית הזו שידעה לא מעט גברים ודברים בחייה. אף אחד לא חולק על רינה בכל מה שקשור לבינו ובינה. "היא הייתה השנייה"  אני אומר, "הראשונה הייתה אורנה". ואחריה עוד היו המון. "יש לך לב רחב , מספיק מקום לכולם". היא צוחקת ואני והגברת צוחקים איתה.

 אני נזכר בוריד שהיה לשמעון ליד השעון. וריד עבה כזה על יד שזופה מהשמש של סדום והערבה. ראיתי אותו עובד פעם בחום של 43 מעלות עם  טויטו מחולון ומוישה הצולע, מרתך צינור בשתיים בצהריים כדי שמקורות תוכל להעביר מים לעוד נקודה. הוא לימד אותי שש בש. על הטאבלה שהוא הביא פעם מיוון. חיילים אפורים כחולים מצד אחד וחיילים צהובים מצד שני. אני וזאביק. מתחרים עד המוות . בכל דבר. הוא גדול ממני בחצי שנה וחושב שרק בגלל זה מגיעה לו זכות הבכורה. למי יש כתפיים יותר רחבות , למי יש נעליים יותר גדולות. מי יודע יותר טוב חשבון. את הנשיקות הראשונות נישקתי אצלו בבית, במסיבה בכיתה ז' במשחק הגפרור. ריחפתי הביתה אחרי זה. לא הלכתי , ריחפתי את כל הירידה של סמילנסקי שפעם ירדנו אותה אני אמא וורדית על תלת אופן והתהפכנו בסיבוב. את שיר המאוננים בתורכית, רק שמעון ידע. אלף פעם שרתי את זה אחר כך ואלף פעם הצחקתי. אבל אני ידעתי רק את הפזמון ושמעון ידע את כל השיר. גא"י שראה חצי עולם לא האמין לי אפעם שהשיר אמיתי, אבל אני שרתי אותו לנהג מונית בתורכיה והוא הצטרף. 

שנים רציתי לעשות איתו את הטיול לירושלים. למחוזות ילדותו, להרי הפלמ"ח. לשחזר את הטיול המיתולוגי שלו עם אבא .בחמש בבוקר הוא העיר אותו. יום גשם נוראי. הוא הסריט את זה. אבא במעיל צהוב של מלחים וכובע שחור של סערות שהוא הביא איתו מהים, נע לשניה  בסרט צלולואיד סופר 8. הזיכרון המתנועע  המעורפל היחיד שנשאר ממנו בעידן שבו מצלמות בכלל לא היו נחלת הכלל.לא הגענו לירושלים. הוא לא אהב להיזכר בעבר המכאיב שלו, אני חושב,  באחיו שנהרג בגיל 17 כשהיה בלח"י. המשא הזה של המוות והשכול שהוא ישא איתו כל ימיו יחד עם המניה דפרסיה. סובב ומסובב.

  באחד הסיבובים האלו של שתייה וטירוף, עם שפם זיפים וכובע מלחים הוא הגיע אלינו בלילה שבו אבא נפטר. ורדית ואמא ישבו שם, אני עוד הייתי במטוס. בן, בעלה של אחותי שהספיקה להתחתן ולהשתחרר מהצבא בזמן שלא הייתי, הלך להאכיל את הכלבים וסיימון התנדנד על הכורסא , בניקור שיכורים, עד שורדית שלחה אותו הביתה בארבע בבוקר. בנחישות וברגישות, היא אומרת. ליל שימור המת. והנה אני בבוקרה של שבת, מגולח למשעי בא להיפרד. 19 שנה עברו. לא דיברנו אפעם על אבא. הם לא היו חברים במובן של באדי'ז למרות שהם חלקו קורות חיים די דומות עד גיל 30. אבא היה קטן, שמעון היה גדול. אבא הצטרף לפלמ"ח בגיל 16, כי שעמם לו וכי הוא היה לבד בארץ ובלי משפחה, אבל הוא אפעם לא עשה מזה עניין בשעה ששימון עוד נסע לעצרות ולאיחודים של חטיבת הראל, החטיבה שבה שניהם שירתו. שניהם אמנם היו על הים, אבל אבא היה בדיוק האנטי תיזה של המלח המצוי. מעשן כן, אבל לא שותה, לא מהמר על קלפים, לא הולך מכות למרות שזורק סירים . מה שכן, הייתה לו גרמניה בדיסלדורף, אז אולי יש עוד כמה דברים שאני לא יודע.  הוא היה  יותר אינטלקטואל  ממלח. פילוסוף. שמעון היה גבר של נשים זה בטוח. הוא גם שתה. ועישן. מין שמוליק קראוס כזה. לשניהם היה חוש הומור, אבל שמעון, צ'יטה, היה צבר ואבא לא. מאבא פחדו כי הוא לא התחבר ואת שמעון אהבו. אבא לא היה צריך את הקהל ושמעון המשיך כל חייו לחפש אותו."לפעמים הם אפילו היו אויבים", אמא אמרה לי ,כששאלתי אותה אם הם היו חברים. "יום אחד אבא שלך ביקש משמעון שתי לירות, אני לא יודעת למה ובשביל מה, ומשום מה הוא החליט שהוא לא מחזיר, אני לא ממש זוכרת.בכל מקרה, מאז, כל פעם ששמעון היה רואה את אבא הוא היה מסמן לו ככה, עם שתי אצבעות, כאילו מזכיר לו את השתי לירות. אבא היה יכול להרוג אותו". היה לו חוש הומור. 

 גם עתליה הייתה יכולה להרוג אותו. בימים שהוא שתה ומירר לה את החיים. אבל היא אהבה אותו. אהבה שלא רואים. כנראה שעשיתי משהו מאוד רע בגלגול הקודם, אם קיבלתי את העונש הזה, היא הייתה אומרת." אני לא מוכנה ללכת להלוויה שלו", היא בוכה וצועקת לאמא ,"אני לא רוצה לראות שמורידים אותו למטה, שמכסים אותו בחול". "אז תשרפי אותו ותשימי אותו בכד" אמא אומרת לה , בטון חצי מבין וחצי סרקסטי. אחרי שישים שנות חברות  ובעל אחד בקבר היא יכולה להרשות לעצמה. 

"בעצם אין שום דבר שקושר אותי לנתניה יותר, חוץ ממך", אני אומר לאמא שחוזרת עכשיו לעיר אחרי שבע שנות גלות בתל אביב,  בתזמון שעשוי להוכיח שאולי בכל זאת יש יד מכוונת שם למעלה. הרבה שנים ידעתי שיש את שמעון ועתליה, ואת דודה רחל ודוד אלי, ועכשיו נפרמה עוד לולאה בחבל. "בעצם הולכים ומתמעטים האנשים שהכירו את אבא", ורדית אחותי אומרת בערב. "אני תמיד סופרת את החברים והחברות שלי לפי זה שהם הכירו או לא הכירו את אבא. מי שהכיר יש לו יותר קרדיט". מתמעטות השורות. אנשים באים, חיים את החיים שלהם ונעלמים. אם הם לא השאירו איזה חותם על ההיסטוריה, חוץ מהמשפחה שלהם אף אחד לא זוכר אותם, ואחרי דור או שניים גם אלו שהכירו אותם כבר לא נמצאים ואז נשאר רק שם. לפעמים על מצבה, לפעמים מתגלגל לילד. עצוב. חיבוק נוסף לזאביק. ההלוויה כנראה מחר בשתיים. עתליה עוד לא יודעת איפה. היא רוצה בבית קברות הישן של נתניה כי הגדול איפה שאבא שלנו קבור נראה לה שומם, בלי מספיק עצים. אמא מוטרדת אם זה יסתדר או לא יסתדר ואני רק מבקש מאבא שיעשה לו לשמעון קבלת פנים יפה שמה למעלה. סופסוף הגיע חבר. לקח 19 שנה אבל הנה הגיע מישהו שהוא מכיר ,שאפשר לעשן איתו סיגריה, לשתות קפה ולשמוע סיפורים. על רותי אייל וורדית. 

 בסוף הם החליטו שהם יקברו אותו בשיכון וותיקים ולא בשכונת בן ציון, שם קבורים ההורים של עתליה וכל הוותיקים של נתניה.  לפני הבית של שמעון ועתליה, לידי האוטו הכחול של חברא קדישא ,אמא שואלת אם יש לי מקום באוטו  ואני אומר לה שנוסעים בכלל בג'יפ של ורדית . ה"לא" עומד לי על קצה הלשון.לא מתאים לי שמישהו ייכנס לאינטימיות שתכננתי עבור שלושתנו בדרך לבית הקברות, במסע ההלוויה של שמעון. אני עוצר בלשוני למראה אישה קטנה, כהה, לבושה בחליפה חומה, עם פקעת שיער שחורה  שאמורה להצטרף אלינו. "תכיר זאת עליזה אשתו של צ'וצ'יק, מירושלים". הן עולות ומתיישבות מאחורה. שלוש נשים. אישה שנראית לי מוזר קצת, עם בגדים סתורים ומראה של פולניה מהכפרים האלו שליד אושוויץ, אמא ועליזה. "יש לי מכתבים שצ'יטה כתב לצ'וצ'יק, עוד מהתקופה שאני ועתליה לא היינו בתמונה", היא מעבירה לי נייר בלוק צהוב, מינואר 54 , ששמר על טריותו למרות שעברו מאז למעלה מחמישים שנה. האותיות המצוירות של שמעון, ניבטות מהכתב. קליגרפיה. שימון לא כתב מילים, הוא עירסל אותן באמנות ששמורה ליחידי סגולה, אולי סופרי סת"ם. חמש שנים אחרי מלחמת השיחרור, הוא עדיין מחפש את עצמו. כל מיני עבודות בכל מיני מושבים. סדום. צ'וצ'יק הוא בכלל אליהו ושמעון הוא כמובן צ'יתה. בת' למרבה הפתעתי. "למה צ'וצ'יק" אני שואל את אלמנתו. "כי הוא היה הכי קטן ותמיד נשרך אחרי המחלקה". הוא התגייס צעיר. בגיל 15."אחרי זה הצוציק הפך לצ'וצ'יק".  

 "ולמה צ'יטה" אני שואל אותה, רק כדי לאמת את מה שאני כבר יודע. " מספרים שפעם באחת ההופעות בצ'יזבטרון, לא מצאו אותו" היא מתחילה לספר ואחותי מעיפה אלי מבט ואומרת "בדיוק כמו שכתבת" אני מהנהן בראש ומחכה לשמוע את ההמשך. "הלכו לחפש אותו, ואז מצאו אותו על הגג , תלוי כשהוא דופק עם הידיים על החזה ", היא מדגימה, כשהיא לחוצה בין אמא מצד אחד והפולניה מצד שני. פתאום אני מבין. "הוא כנראה רצה לעשות רושם על החבר'ה" היא מסכמת ואני מנסה לעכל את מה שקלטתי בדיוק ברגע שהיא דפקה עם הידיים על החזה. זה לא נמר, זה קוף. זו שימפנזה.  צ'יטה של טרזן. שמעון הצעיר עם השיער המקורזל ורוח השטות הבלתי נגמרת  בהחלט הרבה יותר מתאים בתפקיד של קוף מאשר של נמר. שלושים שנה אתה חי עם אמיתה מוחלטת ופתאום בהינף יד , היא מתפרקת. בהבלחה של עשירית שניה, אתה מבין שפספסת. זה עדיין פחות נורא מהפספוס שלו. של הדור שלו , שהקים מדינה ולא מצא מה לעשות אחרי זה.

  "אלף לילה ולילה אפשר היה לכתוב עליו" היא אומרת ואני חושב שהיא הגיעה למקום הנכון."פעם הוא כמעט עשה לי התקף לב" היא מפליגה אל מחוזות הזיכרון, " זה היה במלחמת ששת הימים. בשתיים בלילה, אני שומעת נעליים כבדות עולות במעלה המדרגות. צ'וצ'יק היה מגוייס והייתי בטוחה שזהו. שבאו להודיע לי. דפיקות בדלת.שמעון הגיע. הלך לארון , לקח  בקבוק יין. אני הולך לחפש את צ'וציק הוא אומר לי. לקח את המפתחות של החיפושית ונסע". "נו והוא מצא אותו" אני שואל. "לא. צ'וצי'ק בכלל היה בבית לחם" היא עונה,  "אבל צ'יטה הצטרף לכוחות שפרצו לשער האריות . הוא לא ירה ירייה אחת,  בכלל לא היו לו מדים, אבל הוא היה בין המנצחים". 

 על יד ערימת החול והפרחים, אחרי הבכי ולפני הצער הגדול שעוד יגיע ואחרי שבקבוק ג'ק דניאלס עבר מיד ליד- דווקא בין הצעירים, אם אפשר לקרוא לאנשים בני ארבעים ואחת צעירים- עליזה אומרת לי שזה לא מסתדר לה שצ'יטה שוכב שם.  דנה מעשנת סיגריה ושותה זיפ מהוויסקי שאני כה צמאתי אליו מאז שהתברר לי ששימון -כמו שעתליה הייתה ועדיין קוראת לו- לא איתנו יותר.  "בחיים לא עישנתי על ידו סיגריה", היא צוחקת . זאביק שואל אם נגיע באחד הערבים ואני מבטיח שכן. יחד עם הילה. "לא נרד לקבר של אבא " אני אומר לאמא, "עליזה והאישה הזו מחכים לנו, לא נעים". "ממילא אנחנו פה בעוד חודש", אומרת ורדית. "אני מחכה לכם בירושלים" אומרת עליזה כשהיא יורדת מהג'יפ. "נבוא" אני אומר. אנחנו נפרדים מהפולניה, שצריכה ללכת לרופא שיניים ברחוב הרצל פינת המייסדים, שזה די רחוק מאושוויץ, אבל בדיוק המקום שממנו יצא מסע ההלוויה של אבא. אני קונה שלושה סנדביצ'ים טוניסאיים. מין ריטואל כזה ששמור לאלו שעזבו את העיר ושבים אליה מידי פעם, לא מעוניינים לפספס את אחת משכיות החמדה האחרונות שנשארו לה. "מה? נאכל באוטו?" שואלת ורדית. "ניסע לגן השושנים" אני אומר. רחוב סמילנסקי עמוס. במעלה הרחוב, בדיוק מאחורי הגולף של ורדית שעכשיו הפכה שלי מאז שעמוס קנה לה ג'יפ, יש מקום. יש שם גם ספסל שמחכה לנו. הסנדביצ'ים טעימים להפליא. ארבעה דקלים משם, בדיו שחור , בולד עבה, שמעון הלב"ר ובסוגריים (צ'יטה), הוא כבר ז"ל. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על צ'יטה

  1. galit הגיב:

    הצלחת להזליג לי (שוב) דמעות מהעניים…. יהה זכרם ברוך…

  2. רונית הגיב:

    גם לי.. אייל, תודה על ההזמנה פנימה, כמה, כמה דקויות, איזה אנשים, איך אתה מספר, כמו תבלינים.

  3. eyalkagan הגיב:

    תודה לכן.

    הדמעות שלכן יקרות לי מפז.

  4. יונה הגיב:

    הרעדת את מיתרי ליבי
    שמעון החיוך שלא ישכח
    כותבת ודמעות בעיני
    את עתליה מכירה אני מאז ילדותי
    את החנות של אמה בהרצל
    את שמעון הכרתי בשנים מאוחרות יותר תמיד מילה טובה בפיו וחיוך על שפתיו
    יהי זכרו ברוך

  5. eyalkagan הגיב:

    תודה, תודה לך.

  6. אורי הגיב:

    כל הגעגועים מתעוררים בי מחדש אל האיש האהוב והנהדר הזה, המופלא שבדודים. תודה, אייל.

  7. eyalkagan הגיב:

    תודה, אורי.

  8. יניב הגיב:

    שלום אייל, אני הבן של עליזה וצ'וצ'יק וכמובן מכיר היטב את הסיפורים והנפשות הפועלות. התרגשתי מאוד לקרוא (גם אם באיחור רב) את הדברים.
    כתבת בכישרון רב ובהרבה אהבה והנצחת בצורה קולעת ומרגשת את צ'יטה שהיה, בלא כל ספק, אחת מהדמויות הגדולות, הייחודיות והצבעוניות שבהן אפשר להיתקל בחיים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s