כלא 6

"אם תרצה למצוא אותי בכלא 6 תמצא אותי. בין עתלית לבין חיפה, כלא 6 שם נמצא". אני שר לרימסקי את המילים והוא צוחק. לא בדיוק בסגנון של הגשש אלא משהו יותר היפ הופי. אנחנו נוסעים לכלא. ככה באמצע החיים. יום ראשון, 11.30 בבוקר. המזגן של הג'ימי מנסה לקרר לנו את היום החמישי ברציפות של מה שמוגדר על ידי חברת חשמל כ"שיא החום". אני נוסע על תקן החבר והקונסיליירי, ורימסקי נוסע על תקן מי שעומד להיכנס לכלא. השתפר לו קצת המצב רוח לעומת הבוקר. אז הוא היה ממש ירוק עם לסתות חשוקות ונראה כמו מישהו שעומד לחטוף התקף לב כל שניה. 

 "ביום חמישי נסעתי לגדוד. אמרו לי שיש לי  ראיון. הגעתי לשם, אמרו  לי שאני עולה למשפט אצל המג"ד", הוא מספר לי,  כשאני מגיע  אליו  על  הבוקר כדי לסגור  התחייבות משותפת  שמתוכננת  לנו  לאותו יום. "נו, והסכמת להישפט אצלו ?" אני שואל אותו. "כן. לא הספקתי להגיד כלום וקיבלתי 14 יום בפנים. לא עניין אותו שום דבר. הוא אמר לי שאם אני מספיק גבר לא להגיע למילואים אז אני צריך להיות מספיק גבר כדי להיכנס לכלא". כל הסיפור לא נראה לי. אני מרים טלפון לקצינת הקישור שלו. היא לא ממש מבינה את המצב העגום של רימסקי. כל מה שמעניין אותה זה הנהלים הצה"ליים ושהוא יגיע לשערי הכלא כי היא "כבר שלחה לשם חייל שלה שמחכה שם עם הטפסים".  הקול הצעיר שלה מסגיר פחות או יותר את השנתון שלה. השנתון שלה מסביר פחות או יותר את חוסר היכולת שלה לתפוס את הפער שיש בין עולמה לבין עולמו של רימסקי. היא עסוקה בפקודות מטכ"ל והוא על סף התמוטטות כללית. כלכלית ונפשית. אני צורח עליה. היא עוצרת לשניה את הלהג הצה"לי. יש לי תחושה עזה של דז'ה וו. בפעם האחרונה שמצאתי את עצמי צורח על קצינת קישור, זו הייתה תחילתו של מסע הפרידה שלי מצבא ההגנה לישראל. הסברתי אז לאותה מאדאם-  לפני 30 מילואימניקים אחרים ובדציבלים שנשמעו עד לצומת בית ליד – שאם היא ממש רוצה לשלוח מישהו לבצע משימות שמירה בצומת תפוח  או סתם למות בכל מקום אחר היא יכולה לשלוח את הבן שלה במקומי, כי לי יש תוכניות אחרות.  השיחה עם הקישורית הנוכחית לא הסתיימה בשיר שנשלח לרדיו, אלא בניתוק חד וכואב.

לאור מצבו העגום של רימסקי שהסתכל עלי במבט של "אני לא בדיוק מבין מה נפל עלי", החלטתי להרים טלפון למח"ט. "דיברתי איתו כבר ביום חמישי, הוא גבר לעניין, הוא הבטיח לי שהוא משחרר אותי עד יום שלישי, אל תעשה פאדיחות איתו, לא נעים לי", הוא  אומר לי. הוא באמת נשמע בסדר, המפקד המח"ט עם המבטא האנגלו- סאקסי שלו. אני מסביר לו שרימסקי נמצא בקאנטים והוא אומר לי שהוא יודע.  אני ממשיך להסביר לו שיש לו את הסמכות להמתיק את גזר הדין שלו, והוא אומר לי שהוא יטפל בזה. נשמע בסדר, הבחור.

כמה דקות אחרי זה, אני מקבל טלפון מאירנה. היא נשמעת כמו אחת שמבינה עניין. עניין של וותק ודרגה. היא קצינת הקישור החטיבתית, מה שאומר שעלינו בדרגה. אני סוגר איתה עסקה. אני ורימסקי ניסע לכלא, היא תדאג שהערעור יגיע למפקד המח"ט, ומממנו יחד עם המתקת גזר הדין, ישר לכלא. אנחנו לוחצים ידיים בטלפון. 

 עוברים את אור עקיבא. המזגן של הג'ימי כבר עושה את שלו. רימסקי מספר לי שאשתו חולה מכל הסיפור הזה ושלבן שלו יש 40 מעלות חום ושכל הנסיעה הזו נראית לו הזויה לחלוטין. אני אומר לו שזה בדיוק  מצב הרוח הנכון  להתמודד עם הצבא. " לפני כמה שנים, חזרתי מהשנטיפי ולמחרת הייתי צריך להתייצב למילואים", אני נזכר בקול, " הייתי עדיין עם הסרט על היד. לבשתי בגדים לבנים וכיפה ברסלבית  והגעתי לאיזה בסיס בדרום. הכל נראה לי סוריאליסטי לחלוטין. ראיתי כל מיני אנשים מעמיסים קיטבגים על משאיות. בצד ראיתי חיילים שמשמנים את הנשקים שלהם. המצב הזה שהכרתי כל כך טוב משנים קודמות, נראה לי כמו משהו שלא שייך לי יותר, כמו סצינה מ"שיער", לקראת הסוף שכולם אורזים את הדברים שלהם לפני היציאה לוויטנאם. התיישבתי ליד הצריף של הרופא וחיכיתי לו. פתאום הגיע מישהו ושאל אותי אם אני הרופא. אולי בגלל שהייתי לבוש בלבן. אמרתי לו שלא, אבל שאולי אני יכול לרפא אותו. הוא הלך. אחרי כמה דקות, הגיע עוד חייל, ושאל אותי אם אני הפצוע. אולי בגלל שהייתה לי כיפה וזה נראה לו כמו תחבושת .כל אחד מהם ראה בי משהו אחר.  כנראה שגם אני נראיתי להם כמו מישהו ממקום אחר".

"שלום, באנו לכלא" , אנחנו אומרים לש.ג. שנראה עוד רגע כמי שיימס מהחום. הוא מסתכל עלינו בעיניים בלתי מאמינות. "מה זאת אומרת, באתם לכלא? , באתם לבקר מישהו בכלא?" הוא שואל. "לא. באנו לכלא. הוא (אני מצביע על רימסקי), צריך להיכנס לכלא", אני אומר. "אה, אז זה לא פה, זה עוד מאה מטר מצד ימין, אתם תראו כבר", הוא עונה לנו ומצביע לכיוון המשך החומות. "אז בשביל מה אתה יושב פה?", אני שואל אותו ספק בצחוק, ספק בציניות. "אני " הוא מושך את ההגייה, " אני רק תפאורה".

בתוך צריף, שמזכיר לי את מעבר הגבול בגשר אלנבי, יושב בחור צנום עם משקפיים. הוא מחכה לנו. ביד הוא מחזיק את טפסי התלונה נגד רימסקי ואת טופס המשפט. אנחנו מתיישבים על ידו. חם. גג האזבסט שמעלינו קודח וקירות הפח המגולוון שסוגרים מסביב מחזירים לו בריבית. אני מסתכל על הטופס  שמולא בלשון לאקונית. "14 ימי מחבוש בפועל… בכפוף לחש"ץ … החייל אמר שלא מעניין אותו הצבא… לא עושה מילואים שנים… על החתום..ע' ח'. מספר אישי…."  המספר האישי נראה לי כמו משהו מהשנתונים שלי. בום. פתאום השם שלו גם נראה לי מוכר. אני מגלגל אותו על הלשון. "הוא מנתניה", אומר לי רימסקי. "בטח. אני מכיר אותו", אני אומר לו, "שנה מעלי. הוא דווקא בסדר". תקווה קטנה מפציעה לה באופק. אולי נצליח לבטל את רוע הגזירה.

הקול מהצד השני של הקו, נשמע נינוח. "ע' , מה המצב? זה כגן." לוקח לו זמן לעכל את השם. עברו  כמעט 30 שנה מאז שנפגשנו על מגרש הספורט בתיכון. "אני מתקשר אליך בקשר לרימסקי", אני אומר לו אחרי שאנחנו מחליפים קצת נוסטלגיה. "אתה בטח אומר לעצמך מי זה המג"ד החרא הזה שדוחף אנשים לכלא ביום ראשון על הבוקר", הוא צוחק. " תראה, הגדוד שלנו  היה במלחמה, איבדנו אנשים. מה אני אגיד לחיילים שלי שרואים שבן אדם לא מגיע למילואים ויוצא מזה נקי. יש לי 500 איש שמסתכלים עלי ואני חייב לשדר להם מסר. תאמין לי שאנחנו מתחשבים בכולם. אנחנו עולים עכשיו לשכם לחודש לתפוס קו, אף אחד לא יעשה יותר משבועיים. נתתי לו אפשרות לערער, הסברתי לו איך. אין לי בעיה שהוא דיבר עם המח"ט, הוא יעשה שם יומיים, שלושה וזהו. יותר קל מהמילואים". אני שומע את הקול ונזכר בע'. הוא היה סוס לא קטן. שחקן כדוריד. חזק. לא מתפשר. אני מבין שהוא לא יוותר. אני יכול להבין אותו. "מה עם הכדוריד?", אני שואל. "אין  יותר כדוריד, נדפקה לי הברך במלחמה".

"יאללה" אני אומר לרימסקי, "אני זז. נמאס לי לחכות". אני משאיר אותו בצריף, יחד עם החייל הצנום. "ניסע, נגמור את העבודה בבנימינה, אם תשתחרר עד אז, תרים טלפון, נבוא לאסוף אותך". הג'ימי המזויין מתחמם. אני פותח חלונות, נוסע בלי מזגן. אשתו של רימסקי מתקשרת לטלפון שלו. אני עונה לה. אני מסביר לה את הסיטואציה. הוא הולך לכלא. ישתחרר כנראה בעוד יומיים. צריך רק לדאוג שזה יגיע לפקס של הכלא. אני מסביר לה שהייתי במצב דומה, רק בלי הכלא,  שזו שירת הברבור של רימסקי בצבא, שייגמור את הסיפור ויגיד שלום. "את רצית שהוא יתמודד עם זה". אני מזכיר לה. אני ממשיך ליסוע. דיין אמר פעם שחייל שלא נכנס לכלא הוא לא חייל. הטלפון מצלצל. אשתי על הקו. "מסכן רימסקי", היא אומרת. "מה מסכן" אני אומר לה, "יום , יומיים והוא בחוץ, אפשר לחשוב שמילואים זה לא כלא. אנשים מהגדוד שלו מתו. הוא לא ימות ביומיים האלו, אולי רק מחום". "כן, אבל הוא מזל דגים", היא אומרת, "הם אנשים רגישים, לא כולם בנויים למלחמות האלו". "ככה זה", אני אומר לה, "הדג נתפס ברשת. יש לו מזל, במקרה שלו, הוא גם ישתחרר". 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על כלא 6

  1. lironcaster הגיב:

    להתנהל בין הטיפות, של הזיעה, של הטפטפות. הבזק של מציאות בעין בלתי מזוינת. הוא כבר בחוץ?

  2. lironcaster הגיב:

    ותודה על הקישור.

  3. eyalkagan הגיב:

    מחוץ לכלא, עדיין לא מחוץ לצבא.

  4. vee הגיב:

    jimi who????
    miss u
    see you soon
    sis

  5. נתי הגיב:

    תגובה מאוחרת – פוסט חזק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s