בלי מילים

 7 הערות על המצב (ותודה ליואל מרקוס):

 1.הרבה יותר קל לעזור לאחרים עם הבעיות שלהם מאשר לעצמך. למסקנה הזו הגעתי כבר מזמן. אני יכול להיות אלוף בלעזור למישהו לסדר את החובות שיש לו מול מול מס הכנסה, הבנקים, מועצה אזורית, מקומית , עיריה וכו', וכמובן להתקשות במציאת פתרונות כשזה מגיע אלי. זה סוג של מכניזם – שמאפשר לך להיות קשוח וגמיש בו זמנית כשאתה נושא ונותן בעניינם של אחרים- שמאבד את דרכו כשזה מגיע אליך. לא לחינם מומלץ לעורכי דין- גם לאלו שמכירים היטב את אומנותם ומלאכתם- להצטייד בעורך דין אחר, כשהעניין שלהם הופך אישי. אותו הכלל תקף גם כמובן לגבי רופאים שהופכים חולים. יש משהו בריחוק שמאפשר להגיע לתוצאה טובה יותר, עבור מי שאת טובתו מחפשים.

2.החופש הגדול נמשך, נמרח, נלעס ומאבד לפעמים את הטעם בדיוק כמו מסטיק בזוקה. אני גם יכול לקרוא את העתידות : "זה יימשך עד סוף אוגוסט ואז יגיעו החגים". באחת הסצינות שאני מאוד אוהב בסרט "מבצע סבתא" (ולא, לא ראיתי את "אדמה חרוכה" וגם לא בטוח שאראה), נשאל  אחד מגיבורי  הסרט, אלון "קרמבו" שגיב (רמי הויברגר), שהיה בין היתר גם אלוף שחייה מיתולוגי בקיבוץ, "איך הוא היה עושה את זה"?,בבחינת "מה הפתרון?". והנה התשובה בתרגום חופשי המנסה להתקרב למקור :"אני קופץ למים, שוחה בכל הכח, ואז מגביר". בפרפראזה על דבריו של שגיב (הפרחים כמובן לדרור שאול- במאי הסרט והתסריטאי), ניתן בהחלט לומר שהתחלנו את החופש הגדול בכל הכוח ואז כשהיינו צריכים להגביר, נחנקנו (got choked), כמו אוטו שעומד לפני זינוק בעליה בחיפה.

3. בדיוק כמו הפקידים בעיריה שהעט נופל אצלם בשעה 3.45 וימות העולם, אצלנו השיגעון מתחיל בשעה 5 בערב. עת מגיע המחוג הגדול למספר 12 והקטן נושק ל-5, הפיוז הפנימי קופץ. במסגרת הפסקת החשמל המוטורית בה לא מגיע ההגיון למוח, אנחנו, כלומר, אני והזוגית, מרגישים בסינכרון די מושלם שהגיע הזמן לצאת. לא משנה לאן, רק לצאת. לנוע, להסתובב במרחב. לפעמים נדמה לי שגליאו גליליי התכוון באומרו "ואף על פי כן נוע תנוע ", למשפחה שלנו. בדומה לתנועה של קטר, לפעמים ההתחלה שלה מלווה בחריקות. הילדים לא בדיוק מבינים את הצורך. הם מצרים על התיזמון, מוחים על המיקום, מתקוטטים על המרחב. אחרי זה, האנרגיה של התנועה משתלטת. הדברים תופסים תאוצה. התוצאה הסופית בדרך כלל נשמעת ככה:"לא רוצים לחזור". ככה זה. בהתחלה קשה לזוז ובסוף קשה להפסיק לזוז. ניוטון ניסח את זה בחוק שימור התנע. הוא דווקא לא חשב על המשפחה שלנו, למה שיחשוב?

4. "כששני אנשים אומרים לך שאתה שיכור, לך לישון". הציטוט הזה שייך לאבא שלי. אני מניח שהמקור של המשפט הזה הוא עממי. סוג של תובנת חיים. בתרגום חופשי- רוחני המתאים לימינו: "כשזה לא הולך – שחרר".  יש ימים כאלו. ימים בהם חוקי מרפי משתלטים. הלחם עם החמאה נופל על החמאה. הילדה שלך , שאתה מחכה לה בתחנת קיסריה (לפני הזמן, יש להדגיש, וזאת בניגוד גמור למנהגך) , ממשיכה לתחנת בנימינה, כי היא לא הצליחה לפתוח את הדלת. כדי להגיע לשם, אתה נאלץ לעמוד בפקק לפני מחסום הרכבת , ובהמשך כמובן בפניה לבנימינה. דבר גורר דבר. בבנימינה, אתה לא יכול לעשות יו-טרן כי התנועה כבדה, ואז אתה ממשיך הלאה, עושהאת סיבוב הפרסה במקום אסור ולמרבה הפתעתך מחכה לך שם שוטר שדופק לך קנס, על העובדה שעשית את זה (טוב, תשמיטו את הקטע האחרון, הוא לא קרה. אבל תודו שהוא היה יכול לקרות, ובקלות). כל זה רק הדובדבן שבקצפת,, שהחמיצה לאורך כל היום. הגעתי הביתה והלכתי לישון.  

5. כהמשך ישיר להערות 1 ו-3 עם שינוי קל: "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים". ביום שישי אחד לפני שלושה שבועות, נסענו באופן די חריג לסבתא, כדי לאפסן את הילדים. כבר הרבה זמן, שהזוגית מתעקשת על כך שהילדות יהיו חגורות גם מאחור. רוב ההורים שאני מכיר מתעקשים על כך , גם ברחובות העיירה המנומנמת שלנו. מתאימים את עצמם לקמפיינים. יש לכך הצדקה כמובן. "אלו הם דברים שנכתבו בדם", אם לצטט את המנטרות הצה"ליות הכה שגורות. לי, ששונא הכתבות מראש, והתערבות של המחוקק בדרכי החיים שלי, היה קצת יותר קשה עם הנושא הזה.  פילוסופים דגולים כבר נדרשו לנושא.לשיטתם, אדם שרוצה לעשן אופיום, גם אם יעשה זאת באופן שבסופו של דבר יביא למותו, רשאי לעשות זאת כל זמן שאינו מזיק לחברה אלא לעצמו. ולעיניננו: זכותי שלא לשים חגורה, גם אם בכך אני מסכן את עצמי וזאת על אף שהחוק שנקבע על ידי המדינה קובע את ההיפך. אני רואה בכך התערבות יתר בעצמאות שלי. מה שמעניין הוא שבאופן אינטואיטיבי, הילדות קלטו את זה ולא שיתפו פעולה למורת רוחה של ה'. הסוגייה הפילוסופית הסתיימה במפגש עם שני שוטרים, על כביש החוף , בואכה נתניה. "למה הילדה לא לובשת חגורה"?, שאל אותנו אחד מהם, ברמקול, לאחר נסיעה צמודה אלינו. "תעצור בצד", הגיעה התשובה לשאלה הרטורית, מייד אחר כך.  בשביל לא להכביד, אני אציין שיצאנו מזה בנזיפה ובאזהרה וזאת עקב עברי הנקי. גם השוטר יצא בנזיפה ממני על זה שהוא הקפיד לייבש אותנו במשך כ-20 דקות על שול (כן, יש בעברית ביטוי כזה, והכוונה לשוליים ביחיד) הכביש הכי סואן במדינה, באחת השעות הכי סואנות, שהרי "כבר היו דברים מעולם", כפי שהסברתי לו. בשורה התחתונה: הילדות נכנסות לאוטו ונחגרות מבלי שאני צריך לצייץ. ה' מודה לאלוהי הכחולים שהוציא עבורה את הערמונים מהאש. ואני אף פעם לא הייתי צדיק. 

6. "נעשה ונשמע". לאורך השנים הביטוי הזה שמיוחס לבני ישראל במעמד הר סיני, נראה לי פנאטי מידי, רובוטי מידי. השבוע, לאור שיחה לילית שהייתה לי עם הוראס ידידי, נפל לי האסימון. פתאום הבנתי  שאותו "נעשה"  מלמד על אמונה גולמית שהיא אולי חזקה יותר. העשייה עצמה, מבלי שהיא תעבור דרך הפילטר הקוגנטיבי, דרך המחשבה, היא בסיסית יותר, אבל גם מוחשית יותר. לא לחינם הטיף א.ד. גורדון לעבודה. עבודה פיסית, שמזיעים בה, שמביאה איתה יבלות בידיים. אפשר לדבר כל היום על גאולת האדמה אבל רק אחרי שמסקלים, ועודרים, וזורעים, ונוטעים, ומשקים ועוקבים בדריכות אחרי צמיחת הפרי, אפשר להתחיל להבין. ובאותו עניין עם תיחום מעט שונה. הברונית התפייטה עם פוסט שכותרתו "כבוד לידית", שעניינו ההצגה האחרונה שהועלתה על ידי תיאטרון הידית ושמה "מחכים ל(ה)נס", יש לה תיאוריה בעניין והיא נתנה לה ביטוי במילים שהיא כה מיטיבה לצייר איתן. הפעם, בניגוד אליה, בחרתי שלא להגיב , משום שלעיתים עצם הניתוח הוא זה שממעיט מערך החוויה שהיא בעיקרה חושית. כמובן שניתוח מילולי עשוי להפרות, אבל במקרה הזה נדמה לי שהמילים רק גורעות מהמכלול השלם. על זה אמר לודוויג וויטנגנשטיין "שהדברים החשובים באמת הם אלו שלא ניתן להביע אותם במילים".

7. לפעמים קל יותר לכתוב 7 הערות על המצב מאשר לכתוב סיפור.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s