לך תסביר

אני בסימן של "לך תסביר". לך תסביר לבן אדם משהו, כשאתה לא רוצה בכלל להסביר. אתה פשוט רוצה לשתוק, או להעלם או בכלל להתעלם, אבל אתה יודע שכל התנהגות כזו מזמינה סוג של תגובה שלא ממש בא לך להתמודד איתה. בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך ממלמל משהו כדי לצאת ידי חובה תוך כדי מלחמה ברצון שלך פשוט להגיד לבן אדם: שמע , לא ממש מעניין אותי לשמוע מה אתה אומר ולא ממש מעניין אותי לדבר איתך כרגע, אני פשוט עושה את זה מתוך נימוס, ואני מרגיש נורא מטומטם בגלל זה". סוג של צביעות. משחק.שכולם מכירים את הכללים שלו ורובנו, כמעט כולנו,מתקשים לשבור את הכלים.

השבוע, אני מוצא את עצמי מסתובב סביב הנושא דרך זוית אחרת. דרך המקבילה הלשונית או אם תרצו האחות התאומה הרוחנית של "לך תסביר" וזו כמובן השאלה, "מה אתה עושה?".  לפני 10 ימים,ניסיתי להסביר לרוביניו, חברי לשיעורי המשחק, תוך כדי שאנחנו יושבים בקפה של איב (יצירה תל אביבית באמצע העיירה), למה אני אני לא במקצוע. עריכת דין. ישבתי מולו, והדגמתי לו איך נראית סיטואציה בסיני. אני יושב בשיא הסתלבט, מכנסי דייגים, טי-שירט מהוהה של פרוט אוף דה לום,זיפים. כבר כמה ימים על החוף, נכנס לקצב של הזמן,  ואז מגיעה מכיוונו של מישהו השאלה, "מה אתה עושה?". מה זה משנה מה אני עושה. זו תמיד התגובה המגננתית הראשונה שלי. בשנה האחרונה, לאחר שפרשתי מכל עיסוקי הרשמיים, אני באמת מתלבט עם התשובה , כך שהמצוקה שלי בעניין הזה היא אמיתית, אבל עד לפני כמה שנים, נסיתי להסתיר את העובדה שאני עורך דין. במיוחד בסיני. כי ברגע שאתה אומר למי שישוב מולך שאתה עורך דין, הראש שלו ישר מתחיל להסתובב, הסטיגמה מתחילה לעבוד. את ההתנגשות הזו הזה שבין הסתלבט שבו אני מצוי, לבין הדמות שהולכת ונבנית בעיניו של בן שיחי מהרגע שהתברר לו שאני עורך דין, נסיתי תמיד למנוע. לא תמיד זה הצליח.רוביניו השתכנע. לאו דווקא מאמיתות הטיעון כמו יותר מהלהט שבו הוא נטען. זה הספיק לי כדי להבין שיש לי עם מה לבוא לשיעור המשחק הבא.

יום שלישי אם כן מגיע. אני מתכונן לתרגיל, מלטש את כל העיסוק בשאלת ה"מה אתה עושה", וכמו כדי להמחיש לי את מה שאני כבר יודע,  בבוקר של  התרגיל, אֵף לא מפסיקה לשאול אותי שאלות בנוגע לפעולות שאני עושה, בזמן שאני מתכונן לתרגיל. עכשיו,אני נמצא בסיטואציה של "לא בא לי להסביר לך מה אני עושה, כי אני רוצה שזו תהיה הפתעה" ואני גם מצפה ממנה להבין את זה, לאור הקור והפעילות המואצת שאני משדר, אבל היא בשלה.  בסוף, עניתי לה. בשאלה. "למה את לא יכולה לחכות עם השאלות, עד שיגיעו גם התשובות". היה נדמה לי, שהיא נעלבה. "סורי", אמרתי לה, "אם זה היא אבא שלי הוא היה עונה לך משהו הרבה יותר מעליב. הוא היה אומר, אל תשאלי שאלות ולא יענו לך שקרים". נעלבה ממש.זה משפט חזק, וכבר הרבה זמן רציתי להוציא אותו לאור. במקרה הזה עדיין לא השתמשתי בו באופן ישיר , אבל גם הציטוט הספיק. לא היה לי נעים. מצד שני גם לא התאימו לי כל השאלות, שלא בא לי לענות עליהם תשובה. לו אגב, זה לא הזיז. הוא יכול היה להגיד את זה וללכת. ואחרי זה אף אחד באמת לא דיבר איתו.

 יש מחיר לסוג הזה של התנהגות. בידוד חברתי. על הרצון לקרוע מסיכות, כמו גם את שלך, אתה עשוי לשלם מחיר יקר. סיפרתי לרוביניו שפעם, כשהייתי בן 17 קראתי ספר שנקרא "האיש במבוך" של רוברט סילברברג. סופר בו על איש שעבר איזשהו תהליך כשהוא היה על כוכב שגרם לו להחצין את הרגשות האמיתיים  של מי שעומד מולו. כלומר, הוא שימש כמעין בבואה של בן השיח שעומד מולו. מראה. אם אותו בן אדם שנא או תיעב את מי שמולו, הוא לא יכול היה להסתיר את זה. באיזשהו שלב, האנשים- שלא יכלו לחיות עם אותו איש בקרבם- סילקו אותו למקום שבו הוא היה במבוך שאף אחד לא יכול להגיע אליו. זה מה שזכרתי. אני כמובן לא זוכר את הסוף, אבל כשסיימתי לקרוא את הספר, הסתכלתי על הכריכה (שהיום התברר לי שהיא של טרטקובר), והופתעתי לגלות, שמדובר בכלל בספר מדע בדיוני. זה היה ספר המדע הבדיוני הראשון שקראתי, ומעבר לעובדה שהרעיון שלו היכה בי והותיר את רישומו עד היום, הוא גרם לי לקרוא במשך כמה שנים טובות כמעט את כל הספרים בז'אנר ,שהיה אז בחיתוליו (הספר הזה היה הראשון מתוך סדרה של שישה ספרים, שלמעשה התחילה את מדף המדע הבידיוני בספריית מעריב).

כי לך תסביר לאֵף (ואני מקווה שהיא תסלח לי, שאני משתמש בה לשם ההצגה של הטיעון), שהיא לא צריכה להעלב מהתשובה שלך, היא פשוט לא צריכה לשאול אותך את כל השאלות האלו. זהו סוג של מטרד. בדיוק כמו השאלה הכל כך טיפוסית "זה שלכם או שאתם פה בשכירות". "מה זה עניינך". קראתי פעם סוג של תשובה נהדרת לשאלות האלו. לצערי אני לא זוכר אותה.  משהו כמו "למה זה מעניין אותך?" שאמור להותיר את השואל  הראשוני בלי תשובה.  לא ממש השתמשתי בזה עד היום. אני מעדיף לא לענות ולהמשיך הלאה, כאילו לא שמעתי בכלל את השאלה. שאלות הן סוג של אלימות. תחשבו על זה. וזה שעושה בהן שימוש כמעט ללא הפסקה, מתוך איזשהו צורך או רפלקס בסיסי שלו, צריך להיות מודע לכך שהוא יחטוף תשובה שלא בטוח תנעם לו. פעם הבאה שילמד לסתום.

וכך לפני יומיים, במסגרת מוּד "הלא בא לי לענות ולך תסביר", אני עומד בקופת חולים ומזהה בקצה העין, טרדן מקצועי. אני מפנה את הגב, מתפלל שהוא לא יזהה אותי. תקוות שווא. " אתה עוד בתל אביב?", מגיעה השאלה מקצה המסדרון. אני מקלל. בלב. "לא", אני עונה. "אבל היית באיזשהו משרד בתל אביב", הוא ממשיך, מצפה לתשובה. "זו היסטוריה", אני עונה, מבסוט מהתשובה. זה לא מפריע לו לנסות ולהמשיך לתחקר אותי , לעיני קהל המאזינים, עד שדלת הרופא שנפתחת , מצילה אותי מהמועקה.אני לא ממש מכיר אותו, בפעם האחרונה שפגשתי אותו הילדות שלנו היו ביחד בכיתה ו', הוא לא ממש הסכים שהבת החסודה שלו תיפגש עם הבת שלנו "שהגיעה זה מקרוב מתל אביב ועשויה להוציא אותה לתרבות רעה". לך תסביר לו שהוא חשוך ושמרן, ושאני יכול לחנוק אותו. אבל אני נכנס לחדר הרופא, ובדרך החוצה, כדי שלא ממש יחשוד בי שאני לא סובל אותו, אני עוד מפטיר לעבור משהו כמו "תשמור על זכויות העובדים במועצה שבה אתה משמש כנציג ציבור". האמת היא שנראה לי שהוא יודע שאני לא סובל אותו, וגם לא ממש איכפת לי.  כך שאני לא מרגיש ממש צבוע. ואםהוא לא יודע, אז בפעם הבאה אני אגיד לו את זה. בשקט, באוזן.

ואתמול, כמין אקט של סיום, ,בפינאלה של השבוע,  כמעט ומצאתי  את עצמי, נופל בבור שאני כורה כאן. ישבתי בחומוס ג'אנגלי ( סוג של יצירה כרכורית), ונשאר לי קצת זמן להרוג עד למופע "האורגנית והקלרניט", של הבינונית והקטנה (מופע שלא היה מבייש את מופעי האחד במאי בכיכר האדומה במוסקבה, מבחינת האחידות  והציות הסגנוני). בזמן שאני שותה תה טיבטי ומסרב לרי-פיל של עוד כף חומוס בעשר וחצי בבוקר (מודע להשלכות המצטברות שלה במעלה היום שעוד נכון לי), אני מוצא את עצמי פוצח בסדרת קלוץ-קאשעס (שאלות של קלוץ). "מי מכין את החומוס עכשיו כשגדעון איננו", ו"האם הסחוג הוא תוצרת בית"?.אופס. אני תופס את עצמי באמצע הראיון הכפוי. "אני מצטער" אני אומר, "אני בדיוק מתרעם בימים אלו על הניסיון לשאול אותי שאלות מעיקות בכל הזדמנות, ועושה בדיוק את אותו דבר". "אבל זה נחמד השאלות שלך", אומרת לי המלצרית ירוקת העינייםבת ה-24 שמציירת מנדלות בזמנה החופשי ואוהבת חתולים כי היא בת מזל אריה. אני מתרצה. לך תסביר, כמה זה כיף לשאול שאלות כשמישהו או במיוחד מישהי רוצים לענות עליהן תשובות.