שלג

elromsheleg11.JPG

 ופתאום יש את השקט הזה. בתוך הסערה. את הנוצות שמרחפות לאט, את האור האפור. אל השקט הזה אני נוסע. אל הלבן-לבן הזה, שבוהק בעיניים ומרגיש לך כמו נארניה. אל השלווה הזו, אל העצים שכמו מקבלים עליהם בהבנה את כובד המשקל של השלג, משתלבים לתוך התמונה ומשלימים את התפאורה הבלתי נתפשת הזו. ורק קריאות השמחה של הילדות והקטן קורעים את הדממה. בגלל הרעש הזה של השמחה אני נוסע.

זה התחיל לפני כמה שנים. באחר צהריים אחד שרוחות הצפון הסוערות קראו לי לבוא. איך אמרה לי פעם יעלה:"אתה כמונו אתה, כיש סערה, אתה הולך אליה". נכון. בדרך כלל זה לים. אני אוהב את המסע ללב המאפליה, אל עין הסערה. לראות את הגלים מתנפצים בחמת זעם על החוף באין מפריע. בפעם ההיא החלפתי את הים בהר. עלינו. אני והגדולה על היונדאי שהייתה פחות חבוטה ותוך שעה ושלושת רבעי היינו על סיפה של הרמה. לבד. ערב שהולך והופך לילה. אני והיא. ערפל. לא רואים ממטר. טיפוס איטי במעלה הנפתולים, כשתהום פעורה לה מתחת. בלי פחד . מתוך תחושת ייעוד.  ישבה לי בראש המפה של הכבישים עוד מימי הצבא. פה החטיבה, שמה צומת ווסט, שמאלה זה איפה שישבנו באימון ההוא. יאמר לזכות הגדולה שלא הייתה אז כל כך גדולה, אולי בת 11, שהיא שיתפה פעולה לגמרי. מסע הזוי לחלוטין, שהסתיים מול של שלט של אֲיָיל. אני והיא ,תשע בלילה, בתוך ענן, מחפשים את הפניה לאלרום. אורות מהבהבים, שגורמים לאייל המתכת שמפרסם את יער האיילים של אודם, להיראות כמו פרסומת לנקניק בסרט של ביגאס לונה הספרדי. הגענו בסוף. קיבלנו דירת אירוח שממנה יכולנו לראות את השלג מתחיל לרדת. להצטבר, להיערם והכל לאורו של פנס צהוב ועגול. אבא ובת, שהשאירו אמא ושתי ילדות קטנות בבית. זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי את הקסם של השקט. את הקסם של הלובן שנערם לו ומקפיא את התמונה. פְרִיז. תרתי משמע. יופי בלתי נתפס. של מדינה זרה. של חוץ לארץ והכל במרחק של שעתיים וחצי נסיעה.

המסורת התחילה במסע ההוא. הידיעה שאת המטמון הזה צריך לחלוק עם אחרים גרמה לנו לעלות שנה אחרי זה, כבר עם כנופיה הרבה יותר גדולה. אני , הגדולה, שתי הקטנות, אחותי , האקס שלה, שני הילדים. היחידה שנעדרה כמובן ולא בפעם הראשונה, הייתה ה'. היא וקור לא הולכים ביחד. היא ומסע החוצה מתוך השבלול, זה כמעט סתירה פנימית. "אשרי יושבי ביתך", זה פסוק שנכתב במיוחד עבורה. מהרגע שאנחנו יוצאים מהבית, מתחיל אצלה הגעגוע. אבל הוא נמס אל מול הקיפאון. בחלוקה שבין חום ובית אל מול הרפתקה וקור, כשבתווך עומד הגעגוע לכל אותם אהובי ליבה שיצאו למסע, ההכרעה היא בסופו של דבר, ברורה. ה' אוהבת לשמוע את הסיפורים, לראות את המראות דרך העיניים של אלו שיצאו וחזרו. זה מספק אותה.

 בפעם אחרת, מצאנו את עצמנו, עולים לכמה שעות עד למג'דל שמס בעד מסע שהתחיל כמו תמיד מהידיעה הזו שאו- טו-טו סערה מתקרבת. כל ידיעה מטראולוגית כזו, גורמת לי לעקצוץ. לחוסר שקט. המחשבה שעומד לרדת שלג, ואני לא אראה אותו לפחות פעם אחת בשנה, גורמת לי לעצבות. לתחושת פספוס אמיתית. בפעם ההיא התרוצצנו במשך כמה שעות כדי למצוא לבינונית מגפיים. שלה נקרעו, וכידוע אי אפשר להסתוובב בשלג עם מגפיים קרועות, גם ככה זה די קר. תפסנו את הסוחרים הדרוזים לא ממש מוכנים. בכל זאת, זה היה אמצע השבוע והם רגילים לעם ישראל שמגיע בשבת. בסוף, אחרי מסע דילוגים בין חנות אחת לאחרת עם אופנה אה-לה-דמשק ,התפשרנו על זוג בורדו די מכוער שעשה את העבודה, ומאז הוא  שוכב בבוידיעם.

ואחרי זה הגיעו כמה שנים של הפוגה. הקטן נולד בדיוק לתוך הסופשבוע הכי קר של השנה. סופשבוע שבו ירד  אמנם שלג בצפון, אבל הפעם נאלצנו לוותר. היו לנו נסיבות מקלות שנמשכו גם לשנה שאחרי וגם לשנה שלאחריה. עד שלשום. הידיעה על הסערה העזה שאמורה לפקוד את האיזור שלנו, לא השאירה אותי אדיש. ידעתי שהפעם הגיע הזמן לעלות ויהי מה. תוכניות קמו ונפלו. חברים שרצו להצטרף וויתרו בסוף, חשיבה על חבירה לאחותי שהתארחה במרום גולן אצל חברה , ירדה גם היא מהפרק לאור הצפיפות. נותרנו עם האופציה המקורית, הטובה והישנה. דירת האירוח של הקרובים בקיבוץ ושיחזור של המסע המיתולוגי הראשון, עם שינוי קל. הפעם זה לא רק אני והגדולה, אלא אני פלוס ארבעה, כשהקטן כמובן לא ראה שלג מימיו. ה' כהרגלה נשארה בחוץ. גם אין מקום באוטו, וגם קר. יותר מידי קר.

וכך, בדומה ובשונה מאותו מסע הזוי של לפני שש שנים, אנחנו  יורדים ממרום גולן, לתוך ענן שליווה אותנו כל הדרך לאלרום. השמשה הקדמית, ספוגת אדים. העליצות באוטו הקטן חוגגת. הפיתולים של הכביש נראים מוכרים, האורות הגבוהים מסנוורים בעיקר אותנו, וקצת לפני מחוז חפצינו, הכביש הופך פתאום לבן. הנה זה מתחיל. ולא רק שזה מתחיל זה גם מתגבר, ולפני שאנחנו מספיקים להגיד סנטה קלאוס, אנחנו נמצאים בתוך סופת שלגים שתופסת אותנו בדרך מהחניה אל דירת האירוח. הקטן , שנמצא על הידיים שלי מתלונן על הקור. אנחנו הולכים  במעגל, ולא ממש מוצאים את הדרך. אני לא יכול שלא לחשוב על כל הקטנים שנשארו שם, לפני כמעט 70 שנה כי לא הייתה להם חרמונית  וגם לא דירת אירוח עם תנור חימום. בסוף, אחרי בלבול של כמה דקות, שבהן טעמנו את טעמו של השלג המשתולל, הגענו אל החום והאור. אנחת רווחה כללית .יותר מאוחר כשכולם ישכבו לישון, אני אעמוד מול החלון, אשמע את הנשימות של כולם ואחוש לשניה את בדידותם של אלו שנותרים לבד, להתמודד עם החיים שאחרי, בלי העזר שכנגדם. 

בוקר.  הכל מתערבב ומתערבל. הרוח ששורקת, השלג שנכנס לפה. אלרום נראית כמו "פארגו" של האחים כהן, שנולדו במינסוטה ויודעים מה זה שלג ועכשיו הולכים לביים את "איגוד השוטרים היידי" של מייקל שייבון שטווה עלילת סיפור בלשי ואפל בתוך מחוז יהודי שנקרא סיטקה ונמצא בדרום אלסקה. אני טובע בשלג ובידיעה שהאחים כהן ביימו את הסרט הראשון שלהם כשהם היו בני עשרים ומשהו ושייבון כתב את הרומן המבריק  הראשון שלו בתור עבודת תיזה גם בערך באותו גיל. אני בורח אל מחוזות השיכחה של הצפון, אל אזורי הספר שמרחיקים ממני את המציאות השגרתית למדי . לא קר לי. אני נהנה מתנאי ההישרדות האלו, כי הם מעוררים אותי. מעוררים אצלי את המחשבה האם גם אני הייתי יכול לשרוד שם. כן, שם. במקום ההוא ,שבו כל כך  הרבה לא שרדו, ומי שהצליח היה כנראה יותר רע  מהאחרים. הילדות צוחקות ומתגלגלות מאושר. זורקות כדורי שלג אחת על השניה. הקטן לא מסכים שהן יזרקו על "אבא שלו". הגדולה, בכלל ישנה, לאחר שהיא מתעוררת לשניה ונדהמת  מכמות האנרגיות והרעש שאנחנו מחוללים בשעה רבע לשבע. אני גאה בהם. בלכידות שהיא סמיכה ממים. באחווה. בביחד-נס.

כשאנחנו חוזרים, עם שלג על הגג  שמחזיק עד צומת עמיעד, כדי שכולם יידעו שהיינו שם, בצפון, בסערה שהפכה- ככל שהדרמנו- ליום שטוף שמש ותכול, אני לא יכול להשתחרר מתחושת הריקנות לרגע שאופפת אותי. יש משהו בירוק עד של הטבע שעוטף את רמת הגולן בואכה הירדן, ונמשך עד הגליל שהופך את המרכז לחיוור. אבל אלו לא רק הצבעים שנראים עזים שם, והופכים את העיירה המנונמנת אליה אני מגיע, לדהויה. זו יותר התחושה של הסְפָר, של אלו שמגיעים מהמערב הפרוע למקום יישוב, כדי לעשות את הקניות שלהם ורק מבקשים לשוב אל החווה שלהם.   וזו גם הידיעה שהלבן- אפור שהשארנו מאחורה הולך ונמוג.לבן של שקט ואפור של געגוע. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על שלג

  1. נעמה הגיב:

    ופתאום יש את השקט הזה, זה בדיוק ככה ואיתו מגיע גם השקט הפנימי והעולם חוזר למתכונתו המקורית, ללא רעש מכוניות, ללא זיהום אויר, ללא צופרי אמבולנסים, רק קולות ילדים משתובבים והשקט, השקט הבסיסי של החיים…..

  2. eyalkagan הגיב:

    מדיטיציה של לֹבן.

  3. galit הגיב:

    התמונה מצוינת לסיפור. איזה יופי של קדמת הטכנולוגיה… לי יש מערכת יחסים מיוחדת עם השלג גם, כי נולדתי בשלג בט"ו בשבט במנרה, וזכרון הילדות הראשון שלי הוא כשאני טועמת את השלג בגיל 3… כך שהוא מחובר לי עם ילדות חזק מאוד.אני מקווה השבוע גם לנסוע עם הילדים שלי לשלג בפעם הראשונה ואולי יהיה זה גם זכרון הילדות הראשון של מיכה שהיא עכשיו בת 3…

  4. יעלה הגיב:

    הרגשה שכזו כאילו אתה יודע משהו לבדך , זר לא יבין זאת , הידיעה של משהו עמוק וחורץ בפנים ובלב – חי פועם ובועט גם בשלג וגם במערב הפרוע ועבורי בערבות של מונגוליה. כמו להתגעגע כל כך גם כשאתה שם

  5. eyalkagan הגיב:

    אי של שקט בתוך השקט שבתוך הרעש.

  6. רוביק הגיב:

    ובכן ידידי לקרוא אותך זה להיות שם… שם וגם אתך… להרגיש. נעים להרגיש אותך, יש בך משהו דובי… בעיקר כשהשלג כל כך קרוב (וגם בגלל הכרותינו). אני חושב וסלח נא לי על עזות מצחי, אבל אני חושב שכותב ברמה שלך, גם אם הוא לא שיבוני כהני, כבר יכול להפסיק להסתתר מאחורי "הקטנה" הבנונית" ה ה ה… תיקח אותנו יותר קרוב אליך, בלי לכסות את מה שגם כך הוא כל כך גלוי… נעים וכייף לקרוא אותך, אז למה להרחיק?

  7. baronit הגיב:

    זה מקסים אייל

    • eyal.kagan הגיב:

      תודה. זה מקסים שיש מישהי שקוראת, ושמה לב לניואנסים ולדקויות (סעיף 4) ולתגובות באנגלית לחברים בחו"ל. שיהיה לך יום יפה .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s