תובנות על מלחמה 3

עוד מספר תובנות על המצב:

1. ההיסטוריה בנויה מגילות מגילות ואולי מחילות מחילות או מנהרות מנהרות. בכל מקרה היא חוזרת על עצמה. ב-29/4/56 מספיד הרמטכ"ל משה דיין את רועי רוטברג ז"ל שנרצח בנחל עוז בהיותו בן 21 ע"י מחבלים, אז "פדאיון" שהסתננו ממצרים,התעללו בגופתו, והחזירו אותה רק בתיווך האו"ם. בהספד שנישא על קברו של רועי, מפתיע הרמטכ"ל בעל העין האחת, בראייתו הרחבה ואומר את הדברים הבאים:

"אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? …. רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו." חצי שנה, מאוחר יותר יוצאת ישראל למבצע קדש. כן עוד מבצע. קצר יותר מהנוכחי. אחת הסיבות כפי שדיין עצמו סיפר הייתה למגר את פעולות הפדאיון מרצועת עזה.

2. כמעט שישים שנה אחרי. הים הוא אותו ים, ואנחנו שלא רוצים לשתות מ"הים של עזה", חזרנו אליה. אגב הביטוי הזה היה שגור על פיו של יאסר עראפת. "ירושלים היא בירת מדינת פלסטין ומי שלא מוצא חן בעיניו- שישתה מהים של עזה". זו הייתה הההצהרה הקבועה שלו. ערפאת, כבר לא איתנו. עזה כן.

3. גם אריק שרון לא איתנו. שרון הצליח היכן שרבים אחרים לא הצליחו. הוא "השקיט" את הרצועה ל-15 שנה. איך? מאיר דגן, מקים סיירת רימון, פקודו של אלוף הפיקוד דאז, שרון, הסביר כי בתקופתו כמפקד היחידה "היו 300 מבוקשים ובסיומה נותרו 10". דגן עוד איתנו. אחרי זה הגיעה האינתיפדה. נכון, היא התחילה בעזה. אותו שרון גם סיים את הרומן עם עזה. ככה הוא חשב לפחות. הוא זה שהורה על פקודת הנסיגה ועל פינוי גוש קטיף. יש כאלו שקוראים לזה "התנתקות" ומברכים על כך, יש כאלו שקוראים לזו "הגירוש" ומבכים על כך. זה קרה ב-15/8/2005. היו מי שהזהירו שעוד נשוב לשם. ואכן שבנו לעזה.

4. התנתקות או גירוש. שמאל או ימין. אוהבי ערבים או שונאי ערבים. עם ישראל ולא רק הוא מכור לדיכוטומיה. שחור או לבן. בלי גוונים. בלי תיווך. לטוב או לרע זה סוד הקסם הישראלי וזה אולי גם סלע המחלוקת , שמערער את קיום העם הזה שידע כבר מחלוקות בעבר. הימים האלו, הם ימי בין המצרים. ועל מה חרב בית המקדש. על שנאת חינם. קמצא ובר קמצא והמדרש הידוע. כאמור ההיסטוריה בנויה מגילות מגילות כבר אמרנו. פרושים, צדוקים, סיקרקים. יו ניים איט.

5. בעבר היותר רחוק שאלו אותי הילדות שלי "אבא מה אנחנו שמאלנים או ימנים". הבהרתי להן שאני הומניסט וריאליסט. רוצה לומר החלוקה הזו בין "שמאל" ל"ימין" לא תופסת לגבי, ואבד עליה הכלח. הבסיס לראיה שלי הוא הומאניזם. כל בני אדם נולדו בצלם. כל בני האדם זכאים לחירות ולשוויון הזדמנויות. ילד בעזה, מנאלי, וונקובר, מונטווידאו, קריית שמונה או נפולי צריך להגשים את חלומותיו. ילדה בניו דלהי, קנברה, ניירובי, ירושלים או רמאללה יכולה לחלום להיות ראשת ממשלה, נשיאה או מה שיבוא לה. הלוואי שזה גם יתגשם. זה באשר לחלק ההומני. כשאני קורא (בעצם לא קורא כי לא יכול להכיל את זה) שארבעה ילדים נהרגים על חוף הים בעזה, אני רואה את תמונת ילדיי לפני וזה כואב. זהו רגש בסיסי. שלא קשור לכלום. אהבת אב לילדיו, שנבראו בצלם.

6. אני גם ריאליסט. עם כל ההומניזם שלי, אני לא אקפוץ דווקא באמצע המהומות לבדוק מה קורה בגלריה של סעיד אבו שקרא באום אל פאחם. אני אולי הומאניסט אבל לא אידיוט. מתוך המקום הזה אני פועל. מתוך המקום הזה גם ביבי פועל במבצע הזה. אשכרה, "תחזיקו אותי". הבעיה שהוא לא פועל מהמקום הזה ביום יום. קו ישיר עובר בין קיפאון מדיני ושמירה על הכסא לבין חוסר תקווה שמוביל לירי טילים. אין מה לעשות. לחמאס אין מה להפסיד. לכן הוא יורה. והמוזות שם שותקות כל הזמן. והעם שם כבוש פעמיים. אחת על ידי החמאס עצמו, ואחת על ידינו. כי יצאנו מעזה אבל לא באמת. בלי פרנסה, בלי שדה תעופה, עם מצור ימי, בלי תקווה, איך יהיה שקט איך.

7. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. נכנסנו שוב לעזה. כמו דיין, כמו שרון, כמו שמשון. אנחנו גם נצא משם. שמשון לא יצא. מת עם הפלשתים. זה לא הפתרון. עם תאב חיים אנחנו. עם חזק עם צבא חזק. בינתיים. בהסתכלות אובייקטיבית זה הרי ברור שזה לא כוחות. כל כניסה כזו, נחוצה ככל האפשר, סופה יציאה וחזור חלילה. אם זה המצב, אז סימן שהפתרון הזה של נכנסים לעזה, לא ממש עובד. זה טיפול בסימפטומים ולא בבעיה.

8. ויש בעיה. זה לא רק החמאס זה הרבה יותר עמוק. מאמר שהתפרסם לאחרונה באקונומיסט , מסביר בצורה בהירה וכואבת שכרגע אין ממש עתיד. האביב הערבי, נקבר. בכל הסביבה שלנו כ-350 מיליון מוסלמים חיים תחת כיבוש. כיבוש ההון (סעודיה והנסיכויות) שם משתיקים את האנשים בכסף, כיבוש הדת וכיבוש של הצבא. אין באף מדינה מוסלמית במעגל הקרוב והרחוק, מוסדות דמוקרטיים חליפיים לצורות השלטון הנוכחיות. ועוד לא דיברנו כלל על הנשים בעולם המוסלמי, ועל המלחמות בין השיעים לסונים. בקיצור שכונה די מחורבנת. "האם הוילה שלנו בג'ונגל", ביטוי שטבע גנרל ברק תחזיק. בינתיים כן. אבל ללא שיתוף פעולה עם השכנה שלנו ממזרח, קרי , הרשות הפלסטינית ו"הודנה" ביננו לבין הרצועה מדרום, זה ילך ויהיה קשה יותר ויותר. לתשומת לב הקורא בנימין נתניהו.

9. נער הייתי וגם זקנתי, בצור וצידון ביקרתי. גם בנבטייה וגם בשכונת רימאל בעזה. החוף הוא אותו חוף, הים הוא אותו ים. במקום לשתות מהים של עזה, אני אשמח יום אחד לשחות בו. שוב.

10. שבת שלום.
_______________________

פורסם במקור בפייסבוק ב-18/7/14

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s