כמה תובנות על המצב:
1. כולם מדברים על "המצב". בדיבור שקט, בקול נמוך, בלי התלהמות, לפחות היכן שאני נמצא ומבקר. לכולם ברור שהמצב הזה הוא מצב זמני, ומצד שני המצב הזה חוזר כל כמה שנים. יש ניצוץ ואז נדלקת התבערה. עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. כל פעם הקופירייטר הצה"לי מסדר איזה שם מפוצץ אחר. מפוצץ תרתי משמע.
2. ופתאום גם פרדס חנה וכרכור, ובנימינה וזיכרון ועין עירון נכנסות למעגל. למעגלים שמשורטטים על מפות שמסבירות בשניות מתי להיכנס למרחב המוגן. 30 שניות, 60 שניות, 90 שניות . זוז. חסר רק מ"כ עם רפולית מחאקי שיבקש מאיתנו להקיף את הבית ולחזור.
3. ואני חושב על סבא יורם וסבתא דרורה מקיבוץ גבים. הם כבר 13 שנה אוכלים את החרא הזה. על באמת. צבע אדום, זה אומר להיכנס לממ"ד. 13 שנה (!). לא איזה קוריוז שנפל בשטחים פתוחים או במפעל נטוש רגע לפני ההפצצה של גרמניה על ברזיל. סבתא דרורה לא מתרחקת מהממ"ד. סבא יורם למרות הכל ובגלל הכל, חושב שרק שלום יפתור את הכל.
4.תהיה: מה הייתה עושה ארה"ב אם מקסיקו הייתה יורה על טקסס טילים במשך 13 שנה? עזבו טילים, פצצות מרגמה.
5. כולם מדברים על המצב. גם אני. בבנק מסד בחדרה, אני פוגש בתור לא מעט מורים מהמגזר. גם את נאהל ממעאוויה. כפר קטן מאחורי כפר קרע. "ליד שטח האימונים של גולני", נאהל מסביר לי. "אני קונה אצל רמי לוי, אצלכם בפרדס חנה" הוא אומר לי, ו"אני קונה כל יום שישי בעוף בלאדי, בבאקה", אני מחזיר לו. "במלחמת המפרץ, אבא שלי שהיו לו שותפים ערביים, הכין להם דירה אצלנו בכפר שיבואו מתל אביב", הוא ממשיך את הפינג פונג, "ואני משכיר את הדירה שלי לשתי שוכרות מכפר קרע" אני מחזיר את החבטה. שנינו מתאמצים להראות עד כמה הדו קיום חי ונושם ובועט.
6. אבל הוא שוב נפרם. 14 שנה מאז מהומות אוקטובר 2000, והוואדי שוב בוער. כל המרקם העדין והשברירי של חיי היום יום , נפרם באחת. הפחד הקמאי שב ומחלחל ללבבות. בג'סר א זרקא נועלים את הדלתות ומכניסים את הילדים פנימה לבתים. מפחדים. בצדק. וגם אצלנו חושבים פעמיים אם לקפוץ לבאקה לקנות בשר ליום הולדת של הגדולה או להסתפק באלונית. זה המצב.
6. מוחמד מאום אל קוטוף שעובד אצל בן דוד שלו, ושואב ביחד איתי את החרא מהבור ספיגה, מסביר לי שחמולת כבהה היא הכי גדולה במגזר. 60 אלף איש שפרושים בעיקר באזור ואדי ערה אבל לא רק. גם הוא לא מבין על מה המהומה. "זה לא אנשים מפה" הוא אומר, "אנחנו רוצים רק שקט". מפה או לא מפה, זו השאלה. האם הפורעים של ביג בפרדס חנה באו מכאן או משם. מה זה משנה. מפה או משם בכל אחד מאיתנו יש גזען קטן. צריך רק לא לתת לו להרים את הראש.
7. בסופו של דבר המרחב המוגן היחיד, הוא זה שנמצא אצלנו בפנים. והמצפן שעליו אנחנו סומכים כשהים רגוע הוא אותו מצפן גם בים גבה גלי וסוער ורוגש.
8. והיום, יש את ארגנטינה מול הולנד. אני בעד הולנד , רק כדי לראות אותה משחקת שוב מול גרמניה בשחזור של הגמר ההיסטורי ההוא משנת 74. הגמר של הילדות ושל המונדיאל שבו התחלתי לאהוד את גרמניה.
שימו לב לפרדוקס הבא: אם ארגנטינה תנצח, כל ברזיל תהיה עם גרמניה. אין משהו יותר גרוע עבור הברזילאים שספגו את ההשפלה הכי כואבת בתולדותיהם מגרמניה, מאשר זכייה של ארגנטינה על אדמת ברזיל. מה שנקרא, האויב של אויבי הוא חברי. זה לא יקרה. הולנד תנצח.
9. אז זה המצב.
____________________________
פורסם במקור בפייסבוק ב- 9/7/14
הראש של כגן 