אני אוהב את המדינה שלי. אני מחובר אליה בכל נימי נפשי. אני אוהב את האנשים שחיים בה, אני אוהב את ריחותיה, את הנופים שלה, את הפירות שהיא מצמיחה, את התאנה, את הגפן, את הרימון.את הזית.
כשחם בקיץ, אני מגיר זיעה ונזכר שגם בקיץ הקודם היה חם וגם בזה שלפניו וסביר להניח שיהיה אפילו יותר חם בזה שעתיד לבוא. כשלפעמים קר בחורף, אני שש אלי שלג ואלי מטר. אני אוהב את טעם המים כשהם מגיעים בצינור ומהברז. זה זכרון ילדות שלי. ילדות של צבר ישראלי, בן פלשיתנאית ישראלית, שהיא עצמה בת של פלשיתנאית ישראלית שהיא בת לבת העלייה הראשונה.
120 שנה שמשפחתי מתהלכת על אדמת הארץ הזו מצד אמי. מצד אבי, סבי שהיה בכלל יליד רוסיה, והתגלגל לצרפת כחלק מנדודיו של יהודי , כל יהודי, היה גם שליח הקונגרס הציוני למרוקו ,ואחד מפרנסי הקהילה שדרשו והפצירו לעלות לישראל. אבי ז״ל עלה בגיל 13 לבדו לאין מדינה, רק כדי להתגייס בגיל 16 לפלמ״ח. סבי שלח את בנו יחידו כדוגמא ומופת לקהילה. נאה דורש ונאה מקיים. ינקתי את אהבת הארץ מרגע לידתי. ואולי עוד קודם לכן. עבורי לא הייתה אופציה אחרת.
כן, אני אוהב את העולם הגדול, אני אוהב את הקוסמופוליטיות את המפגש עם תרבויות אחרות, אנשים אחרים. נסעתי לא מעט ועוד יותר הרבה במחוזות הדימיון. בסיני אני מרגיש בדואי, ביוון אני יווני, בספרד אני ספרדי, בהודו אני הודי, אבל מתחת לכל השכבות האלו, בעומק בעומק אני ישראלי. זו הזהות שלי.
אני כואב את כאביה של המדינה הזו. כמו רבים וטובים אני לא נוטש אותה בחולי ובמכאוב. אני מצר על העוולות החברתיות, על הדיכוי של האחר, על שנאת הזרים והגרים, על הכיבוש משחית כל חלקה טובה אצלנו ואצלם. אני לא יכול להבין כיצד לא מכבדים ומציבים את ניצולי השואה בראש ובראשונה. כיצד לא דואגים להם. אני יכול להיטרף מחוסר הסובלנות בכבישים, בתורים. אני נרעד ונרעש מהגזענות, מהשנאה.
אני נפעם מההישגים שהמדינה הצעירה הזו הגיעה אליה. מהכישרון הבלתי נגמר בכל התחומים, בהיי טק , בחקלאות, ברפואה. מבחינתי המדינה הזו היא נס גלוי. אני באמת מאמין ובתמים שאנחנו יכולים להפיץ אור ולמגר את החשיכה שמזדחלת לעיתים לכיווננו. דמעות חונקות את גרוני כשאני רואה קריאה של אוהדי מכבי חיפה לבוא לתת כבוד אחרון לשון כרמלי כי המשפחה שלו פוחדת "שלא יהיו מספיק אנשים בהלוויה שלו״. שרתי לא פעם את התקווה בגרון ניחר וגם בשקט ובכוונה. אין לי דגל על הבית או על האוטו כי אני לא צריך. אהבה אמיתית לא צריכה סמלים.
אני אוהב את המדינה הזו וכמו רבים וטובים אחרים ברור לי שללא שלום אמיתי בינינו ובינינו לבין שכננו, מצבנו רק ילך ויחמיר. זו מלכות ישראל השלישית. שלוש פעמים בהיסטוריה הייתה מדינת ישראל ריבונית מאוחדת ועצמאית. בימי המלכים הגדולים שאול, דויד ושלמה, בימי בית חשמונאי, ומאז 48. בשתי הפעמים הקודמות הסתיימה העצמאות הזו בכיבוש ובגלות. אם תאבי חיים אנחנו ורוצים ללמוד מההיסטוריה אל לנו לחזור על הטעויות שלה. רק השתלבות במרחב כאן, תציל אותנו מעצמנו ואף תציל את מי שמסביבנו. זו התורה וזה יהיה שכרה. לא מהפרת עד החידקל. ביחד עם הפרת וביחד עם החידקל.
אני אוהב את המדינה הזו. אני אוהב את אנשיה, אני אוהב את המשפחה שלי, את הקהילה שלי, את מה שאני עושה. מחוזות אחרים לא מעניינים אותי. אולי לתקופה, כאפיזודה, כרומן אבהבים קצר מועד. בדיוק כמו שלא מחליפים קבוצת ילדות לא מחליפים אהבת ילדות. לא את טעם המים ולא את ריח הסתיו שפתאום מגיע אחרי הקיץ עם הרוח הנעימה והמלטפת שלו. לא את האור שנחום גוטמן העיד שאין כמוהו בשום מקום בעולם.
אוהב וכואב. כואב ואוהב. בתוך עמי אני יושב וגם בתוך עצמי. רוצה להאמין ש״ יהיה טוב״ כי בינינו מי רוצה לחיות מתוך ידיעה ש״ יהיה רע״ . רוצה להאמין שחרבות יהפכו לאתים וחניתות למזמרות. ורוצה להאמין שכזה יקרה אני אהיה פה. במדינה הקטנה הזו שלמרגלות הים התיכון. תקווה כבר אמרנו. זה כמו אופטימיות רק בעברית. התקווה. בהא הידיעה.
_________________________
פורסם במקור בפייסבוק ב-22/7/14
הראש של כגן 