"ברחבה הצמודה הופעתי במסגרת "פרשת מים" עם הכיתה שלי "(צילום: דויד אגמי)
באתי "טאבולה ראסה" לגמרי. פתוח לחלוטין, חוץ מתמונה של הבנאדם עם לוק שוודי משהו שמזכיר קצת את ביורן הסולן של להקת אבבא, והשם שלו, לא היה לי שום מושג מה הולך לקרות. ככה אני הכי אוהב. בלי דיעות קדומות, בלי ידיעה מוקדמת. אמרתי לי לעצמי ,"הנה אני מוכן להקשיב למורה ובכיף שיעיף לי את המוח.". היה לי מין אימג' של ההרצאות ב-TED שמידי פעם מישהו שולח לך עם קישור ליו טיוב. הרצאה של איזה תותח על שמסביר לך בהומור אנגלי אופייני ב-10 דקות ועשרים שניות למה החינוך הנכון הוא החינוך האינטואיטיבי ולאו דווקא החינוך הממלכתי המסרס. בקיצור מישהו שמתלבש לך טוב על התובנות שהצלחת לצבור במשך 45 שנות חייך. ועדיין לא היה לי שום מושג.
אני אוהב את המתחם של של מפעל הידית המיתולוגי שמתחלק בעצם בין ראגה -בית המוסיקה של אורי, ל"ידית" שהוא התיאטרון של שירי וגולן והנס ,והכל תחת ניצוחו של רוני הבעלים. אני מרגיש שם בבית. בראגה חגגנו ללייה בת מצווה, ברחבה הצמודה הופעתי במסגרת "פרשת מים" עם הכיתה שלי, אחרי שנה שבה ביליתי בתיאטרון. בקיצור זה המגרש הביתי שלי. תוסיפו לזה את מגוון הפרצופים שהגיעו מרחבי המושבה לשמוע את ג'ון, שרובם נראו לי מוכרים בדרך כזו או אחרת , ואפשר להבין את תחושת האושר שהייתי אפוף בה בתוספת כוסית וויסקי ואיזו קטנה .
מהר מאוד התבררו לי כמה עובדות: המתחם של ראגה יהיה צר מלהכיל את כל האנשים שהגיעו גם ממקומות נוספים כמו ראש פינה, ירושלים ותל אביב. הולך להיות חם. פרדס חנה וכרכור זכו שוב בגביע הרוחניות והוכיחו שהמקום מהווה את ליבת הכור הניו אייג'י. רק לסבר את האוזן – להרצאה בתל אביב הגיעו הרבה פחות אנשים כדי לראות את ג'ון. מישהו מההפקה נקב במספר עשרים וחמישה ,ופה היו למעלה ממאה. על הבסיס הזה הגעתי למסקנה שכדאי לי לתפוס מקום ליד דלת, גם כדי לקבל קצת אויר וגם אפעס אם משהו ישתבש, תמיד תהיה לי דרך היחלצות מהירה.
קצת אחרי, התבררה לי עוד עובדה מכרעת. ג'ון מאחר. כלומר, הוא מתעכב בפקקים ,הוא מסתגל לכאן ועכשיו הישראלי. ארגנתי לי כסא ישיבה על הבר, השארתי עליו את המפתחות כדי שיהיה ברור שאני יושב שם, גם אם אני לא נמצא פיזית באותו רגע בחלל החדר, ויצאתי לעשות את מה שאני הכי אוהב – מינגלינג של שעת בין ערביים , עם הרבה אנשים שאני מכיר ושהתקבצו אף הם לראות ולשמוע את ג'ון. היתה ציפיה באוויר., אבל היא התפוגגה לאט ככל שהתברר שג'ון עתיד לאחר איחור ממשי, ובמיוחד לאור גלי החום ששטפו מפנים החדר. במילים אחרות , או כפי שכתוב על קברו של מאיר אריאל זצ"ל -שנמצא לא רחוק משם – אנשים יצאו לשאוף קצת רוח.
מי שהרשים אותי בשלוותו עוד קודם היה תומר, בן זוגה של הברונית, שגלגל לו סיגריה מהטבק שהוא נושא עליו דרך קבע ותוך שהוא לוגם מהוויסקי, החליף מילים בלבביות עם דמות שנראתה לי מוכרת. "אני מכיר אותך", אמרתי לבן שיחו של תומר, שצבע עיניו הכחולות לא השתנה, וגם לא הבעת הפנים האדישה משהו. "מאיפה" הוא שאל. "מבקמן 4 " , עניתי, נהנה לראות את הבעת הפליאה על פניו. "מאיפה זה" שאל תומר. "מההתחלה, ממש ממהתחלה", ענה לו קובי. קובי אח של שולה , שהייתה חברה של דפנה הבת דודה שלי.
עכשיו בואו שניה נעשה סדר. השנים הן שנות ה-70. אני זאטוט די זב חותם. ילד רחוב נתנייתי מצוי. דפנה שגדולה ממני ב-10 שנים ואולי יותר (מספיק בשביל להיות בייבי סיטר שלי בילדות היותר מוקדמת) היא היפית לייט. מנגנת בגיטרה, לומדת ציור במכון אבני, עושה חולצות בטיק, מנפחת כדורי ים, מדביקה עליהם חוטים שתי וערב ואז מפוצצת את הכדור כדי לקבל אהיל כזה, שעושה אור נ-ו-ר-א מיוחד. אוספת מפתחות , בקיצור, אמנית. היא תישאר כזו עד שהיא תפגוש את צביקה ירוק העיניים, אחד מגדולי הפליי-בויס של נתניה, שיכניס אותה מתחת לחופה די מהר, וגם יכניס אותה להריון. ואיפה היפית, ואיפה חולצות בטיק. אבל שולה. זה כבר סיפור אחר. חברת הנעורים שלה היא חָפָּשִית (מלשון חיפוש ותודה לישי אורן ולסרטו התיעודי המרתק) אמיתית. שולה הייתה הראשונה מבין האנשים שהכרתי שנסעה להודו. בלונדינית יפה שעם בגד ים לבן, עור שזוף וקול מתנגן ברכות , נראתה בכלל לא מפה. כבר מגיל צעיר מאוד היא הייתה על הקו, נתניה-הודו. עוף נדיר מאוד בשמיים המאוד אורבניים של עיר ילדותי. "מה שלומה" אני שואל את קובי, "האמת היא שעבר בינינו חתול שחור", הוא עונה לי ואני מדמה או שרואה באמת עננה של עצב חולפת מהר על פניו." חבל" אני אומר לו, וממשיך הלאה. אני במינגלינג. רק בלי הפטיפורים של החתונות.
אני מתיישב ליד א' אחדות שנמצא במסע שלו והוא מאושר עד השמיים. הוא מתנתק מאוכל, מתחבר לגבוה שבו. "אני מתעצל" אני אומר לו ,חושף את הבטן שלי. "כנראה שרק בהודו אני באמת אצליח לעשות את זה", רמז ל-19 הקילו שהעפתי שם במסע הקודם שלי שהסתיים כמעט לפני 20 שנה. כשהיו שואלים אותי איך עשית את זה, הייתי עונה בחיוך, "שנכנס רוח יצא חומר". אנחנו יושבים על מזרון, בפאתי ראגה, ממתינים כמו כולם לבואו של ג'ון.אני מנצל את ההזדמנות וממליץ לאחדות לבדוק מה קורה בידית. "אם אתה מחפש מסע שמחבר רוח נפש וגוף זה המקום. בילית בו שנה מחיי". "זה מה שעשית באותה שנה ?" הוא שואל אותי. "כן, אפשר לומר שבשנה ההיא הייתי פה". אני עונה. פתאום מישהו מבקש מכולם להכנס פנימה.
להפתעתי אני מגלה שמישהי יותר מבוגרת ממני תפסה את מקומי ליד הבר. אישה נאה, אלגנטית, קוקטית, עם שיער חום גולש לבושה בחולצת פרחים אדומה ומכנס לבן. אני שוקל אם להעיר לה, ונוכח מצוקת המקום העתידית, אני חורג ממנהגי הג'נטלמני בדרך כלל ומסביר לה "שזה הכסא שלי ואפילו השארתי עליו את המפתחות." "איפה" היא שואלת , "מתחת לתחת שלך". היא שולחת יד, מתרוממת ולהפתעתי ואולי גם להפתעתה אין שם מפתחות. "יופי מפגר", אני אומר לעצמי, "גם הרמת אותה מהכיסא, שזה מאוד לא מנומס אם כי צודק, וגם איבדת את המפתחות". הם על הבר. אני מתיישב, היא עומדת. אני מתנצל. היא אומרת זה בסדר. הכסא על ידי פנוי. הוא שייך לגבוה אחד שהגיע מראש פינה והוא קצת מעצבן. אני מעדיף שהיא תשב בצמוד אלי. אנרגטית. "שבי שבי" אני אומר לה. הגברת שעל יד הכסא הפנוי שחמושה במשקפי מצבט מסבירה שהוא שייך למישהו. "רק בינתיים" אומרת הפרחונית שלצידי, "כדי לא לחסום את המעבר". אני מבסוט. היא מתלוננת על חוסר האירגון, על המקום שהוא צר מלהכיל, על החום , על האיחור. אני מראה לה כמה מדהים שהמקום מפוצץ, שזה מצביע על התענינות אמיתית, על המשפחתיות. היא מסבירה לי שפרדס חנה שבה היא נמצאת כבר ארבע עשרה שנה הייתה חור, ונשארה חור. געגועיה לתל אביב. אני ממשיך לדבוק בלוקאל פטריוטיזם שלי, מסביר שתל אביב הייתה חלק ממני לאורך 12 שנה וזהו נגמר. תוך כדי,מתברר שהיא הייתה בעלת הביסטרו פיקא. אני מספר לה על דורותיאה- העסק המשפחתי שלנו. יש כימיה ממבט ראשון. היא גוערת בי שאין לי כרטיס של העסק, אני מסביר לה שלא תכננתי לעשות מהלכים עסקיים בפגישה עם ג'ון ועדיין עובדה שאנחנו מדברים והיא כבר תגיע אלינו. בינתיים הגבוה משתכנע על ידה לשחרר לה את כסא הבר תמורת כסא אחר. שלום ואחווה.
עם הגב לבר, חמוש בְּלִין מצד אחד, ובקובי- שמתברר שהוא בכלל מצוות ההפקה שלוקח את הכל בקלות, כולל את האיחור של ג'ון שמגיע עכשיו כבר לשעה- מצד שני, אני מרגיש על הסוס. עד כדי כך שאני מרשה לעצמי לרשום את אלו שמבקשים שאלות את ג'ון. מתברר שיש פרוצדורה כזו, שאנשים יכולים לשאול אותו שאלות. חלקם די מוטרדים. הם לא בטוחים שיש להם שאלה, הם גם לא בטוחים לגבי הטיימינג ואיך הדברים יתבצעו בפועל. קובי מסביר להם בעדינות ומחתים אותם על טפסים שמאשרים שניתן להשתמש בחומרים האלו בעתיד. אתם יודעים, מדיה, ובכל זאת, האמריקאים לא אוהבים הפתעות (כנראה שגם הקנדים לא).כשקובי לא נמצא, וזרם השואלים מתגבר, אני רושם אותם ומחתים. אפילו קצת מרגיע את החששות.מה כבר יכול לקרות. שאלה. תשובה. זה העולם. ככה היה מאז ומתמיד.
יש רק בעיה אחת. רצינית. הכסא של קובי. כבר בתחילת הערב עשיתי סוואפ בכסאות. לקחתי לי כסא בר והשארתי לו אחד חורק ולא יציב. והוא אכן חורק, כל פעם שקובי מתיישב עליו. הוא הפינתי. אני וקובי צוחקים בשקט כל פעם שהוא רק מתכונן לשבת עליו. לין אומרת להחליף אותו, את הכסא. ואני אומר שיש לו תפקיד.
ואז הס מושלך בחדר. ג'ון נכנס. מכנסי פסים מחויטים , חולצה לבנה, התסרוקת האפורה לבנה במקום. גם הזקן שגזור למשעי. הוא מתיישב על כסא מנהלים, מתעסק עם מיקרופון כזה של מזכירות של חברת חשמל ותוך כדי כך לא מפסיק להתבונן עם מבט חודר שלא לומר מצמית, על הנוכחים בחדר. אישתו – שזה סוג של הפתעה- רזה עם שמלה אביבית שמחמיאה לה וקוקו אסוף, מתנצלת על האיחור ומציעה שלאור האיחור ניגש ישר לעניינים בלי הקדמות מיותרות. היא מפנה את הבמה לג'ון, ומתיישבת ממש ממש מתחתי בכסא שהוכן לה מבעוד מועד. אחרי זה יתברר לי שהיא רושמת את השאלות והתשובות. טוב זה לא קשה כי יתברר שג'ון מדבר לאט . ממש לאט.
חם בראגה. ג'ון נהנה ממאוורר שמופנה לעברו ואני מברך על המיקום שלי ליד הדלת. החושך כבר ירד. שקט בהיכל. מה זה שקט, דממה. ג'ון ממשיך להתבונן, מתעכב מידי פעם על דמות כזו או אחרת מהקהל. הכסא של קובי חורק. ואני והוא מחליפים מבטים מחוייכים. יש לי הרגשה שג'ון יגיד עוד שניה " להוא שם בפינה " שמצחקק, לצאת. ההוא זה אני. ג'ון ממשיך להתבונן. חלק מהיושבים עוצמים עיניים, מתרכזים, אני שם לב שיש גם אחד שמנקר. מידי פעם אני מתבונן לכיוונו של ג'ון, בשאר הזמן אני עסוק בלהתבונן על הסצנה. הוא ממשיך להתבונן עם המבט המאוד חודר שלו ואני תוהה מתי יישמע השיעול הראשון או הכחכוח בגרון שישבור את המבוכה. כי זו התחושה שיש בחדר, סוג של שקט מכביד, מעיק בתוספת קצת מבוכה. מישהי משתעלת, תינוק קטן פועה לשניה עד שהוא מושתק על יד אימו. איפה החיוכים, איפה הצחוקים, איפה TED.זה כנראה לא הסגנון של ג'ון. נקי וסטרילי. זה הקו.
בחור צעיר אחד מתמקם מולו. אני נזכר שהוא הגיע יחד איתי. הוא מנסה להסביר באנגלית שבעצם קשה לו. אם לתרגם את זה לשפה פשוטה, אז הוא תוהה אם עליו להיות נוכח ומחובר לרגשות שלו או להנות מההגנה והנוחות של זה שבוחר להיות צופה ומהצד. צופה כמובן על עצמו. הקול המתכתי של ג'ון עונה לו בצורה מדודה, שלשות שלשות של מילים ותוך כדי זה נשימה. "תתמקד בלב שלך, עזוב את הצופה תיזכר בילדות שלך ובאושר שהיה נחלתך". מילים כדורבנות. נכון, סוג של קלישאה. אבל הן תמיד עובדות. בשלב מסויים אני קולט שג'ון חוזר על המסר , ואז עוד פעם, ושוב פעם, כל פעם באיצטלה אחרת,. בגדול אפשר לומר שהמילה heart חזרה על עצמה 12 פעם פלוס awareness וגם כמובן being. ואין פוצה פה וכולם מחרישים. אני משווע לקצת הומור, אבל ג'ון בשלו. מדוד, מהוקצע, שולף את המילים אחת אחת. חם כבר אמרנו. כבד למדי. "אולי הייתי צריך לברר לפני". "לא בשביל מה". "אתה אוהב להיות מופתע". זה סוג הדיאלוג שאני מנהל עם עצמי, בין ניגוב זיעה אחד לשני, כשרגלי השמאלית כבר רדומה לגמרי. בקהל אני רואה חללים. אל העיניים העצומות של חלק מהנוכחים מצטרף גם פיהוק קל שמוסתר מאחורי כף יד.. מצד שני יש את המחייכות. המאושרות. במיוחד אחת מהמארגנות שמרגישה כמו כלה ביום חופתה. לבושה בכחול היא נראית נהדר. טוב לא כל יום ג'ון מגיע לראגה.
ביני לביני, אני מסכם עם עצמי שאם אשמע את המילה הארט פעם נוספת , אני חותך. השאלה השניה ,מגיעה אחרי תודה מצידו של אחד שיש בו רצון לקבל לצד התנגדות. "סלק את ההתנגדות" אומר ג'ון ואני מהנהן. צודק. "האם כל החושך הגדול לא מפסיק להיות כזה כשמגיע אור קטן". וואלה הבנאדם מצטט את ליאונרד כהן, כשבהופעה שלו קהל של חמישים אלף איש היה כל כך שקט שיכולת לשמוע סיכה נופלת. אבל זה היה באויר הפתוח ואני באמת שמעתי שירת מלאכים כששתי הבנות המלוות שלו שרו. מתברר שגם גא"י חווה את זה, ככה שלא הייתי לבד. והנה הוא שוב מדבר על הלב. האות ניתן.
"אני מוריש לך את הכסא שלי" אני אומר לקובי. מחזיר לו את מה שהיה שלו מההתחלה. אני לוקח בעדינות את המפתחות מעל הבר, אפילו לא נפרד מלין שמא אפריע לג'ון וחותך אל האויר. קובי מסמן לי לחכות שניה. אנחנו יוצאים החוצה. צוות המטבח נח לו על הכורסאות. "החלטתי לעשות שלום עם אחותי" הוא אומר לי. בשקט. אנחנו לוחצים ידיים. אני מחייך. "בשבילי, אחותך הייתה סוג של מגדלור". בדרך החוצה, בחניה. אני רואה אוטו שנשאר עם אורות דלוקים, אולי של ההוא מראש פינה. אני משאיר את שלי דולק. רושם את המספר וחוזר לחבר'ה מהמטבח. "יש שם מישהו ששכח את האורות דולקים, הנה המספר", אני אומר להם ."אז מה שנפריע לג'ון ונגיד ההוא עם הסובארו הלבנה ששכח אורות מתבקש לצאת", כולנו צוחקים. "לא יודע, תגיד light זה מתאים להרצאה".
אני עולה על האוטו , נוסע עם חלונות פתוחים , בכבישים של העיירה המנומנמת שאני כל כך מכיר, האויר חותך לי בפנים. כשאני נכנס ורואה את המשפחה שלי פלוס חברה של עמנואל, צופים בכוכב נולד בעוד ערב שגרתי, אני שואג " משפחה שלי , אני אוהב אתכם". אני בבית.
הראש של כגן 
כגן, אני חושש שאתה נכה אנרגתית. כמוני.
אורי אני חושש שאתה טועה. הכל תלוי במקור האנרגטי. אני אוהב חום לדוגמא יכול להיות שאחרים אוהבים קור. בכל מקרה אם אתה מרגיש נכה אני עדיין ממליץ ואולי ביתר שאת על הידית.
לידית אני באמת רוצה ללכת אבל בשביל הנשמה, הרגש והמחשבה. בנכות האנרגטית שלי אני דווקא גאה.
בטיולי בעולם פגשתי הרבה אנשים שמרגישים אנרגיה. אני אף פעם לא הרגשתי. יש לי חשד שגם מה שהם הרגישו לא ממש היה שם.
כגן אין כמוך להביא את כל התמונה במילים, בדיעבד אפשר להסתפק בתמונה שלו לראות את זה.
תענוג, תענוג.
לא תמיד יש לי סבלנות לקרא פוסטים עד הסוף. הפעם – קראתי גם קראתי. שאפו!!!
איזה כיף לקרוא אותך מתאר בדיוק את מה שהבנתי שהולך לקרות שם ולכן גם לא הגעתי…
ראיתי כמה וידאואים שלו וזה היה בדיוק כמו שאתה מספר.
החלק היותר מוצלח בארוע היה כמובן שלב המינגלינג שאותו אולי בכל זאת חבל שפספסתי, אבל תהינה עוד הזדמנויות, אי"ה 🙂