king of baqa

נסעתי לבּאקה. לא כחלק ממסע פיוס שלי עם העולם הערבי אלא לצרכי ביזנס. סוג של התמודדות עם אילוץ שהכריח אותי לחפש אלטרנטיבות חדשות.  הזמן משתנה כשאתה עובר את צומת כלניות . אם אתה לוקח ימינה אתה ממשיך לכיוון מדינת ישראל ואם אתה ממשיך ישר אתה חוצה קו גבול בלתי נראה לעין שמפריד בין מזרח למערב. הכל נעשה איטי יותר (הגם שהמכוניות נוסעות די מהר, אם הן לא נעצרות על ידי מחסום המשטרה הדי קבוע שעומד בדיוק אחרי הרמזור ומוריד הצידה בעיקר מכוניות מסוג סובארו).  למרות היום הבהיר והשמש הקופחת בעוז, יש תחושה של עירפול באוויר. הדברים לא כל כך ברורים. עד כדי כך לא ברורים, שגם אחרי שלוש שיחות טלפון עם עאטף, אתה לא ממש משוכנע שהוא יחכה שם ושהרנדוו שקבענו יתקיים.

אתה פשוט לא יכול להגיע לפגישה בבאקה לפגישה עם עאטף וישר להתחיל לדבר ביזנס. זו לא דרך המזרח. לא הקרוב ולא הרחוק. יש את הגינונים של לפני וזאת למרות שהחנות   מערבית לחלוטין עם דלת שנפתחת אוטומטית ומצלמה שמודיעה לו על זה שהגעתי, חמש דקות לפני שאני עושה את דרכי במעלה  המדרגות. עד כדי כך מערבית שעאטף לא מוותר על שפריצר של ריח  שמתיז ניחוח מרוכז של יסמין כל 5 דקות. מין "תסססס" כזה, שמזכיר לי מכונות עשן בהופעה של תיסלם.

חופש גדול גם בבאקה. את זה אני מבין כשאני רואה את כמות הילדים שמסתובבת בחנות. חמודי , עוד לא בן 6 , מופקד על הטלפון הנייד. מילת המפתח זו נעם(כן , בערבית). וכשחמודי אומר אותה זה באמת נשמע נעים, כי זה מתגלגל לו על הלשון בתוספת הקול הילדותי שלו, המבט הממזרי והקופצנות הבלתי נדלית שלו. מראח(=שמחה) ירוקת העין, שנראית בת 9 , מרשה לעצמה למזוג לי קפה שחור מר וחם מהתרמוס האדום דמוי הפינג'אן. המבט שלה יותר עצוב. אולי בגלל שזה האופי שלה ואולי בגלל שהיא יודעת שיום יבוא וההבדלים שכבר נראים לעין בהתנהגות שלה ושל אחיה הקטן יתחדדו עוד יותר. על כולם מנצחת מיי. היא אחראית על הטופסולוגיה. על העבודה הפקידותית. היא בת 16, היא אינטילגנטית והיא כבר לובשת כיסוי ראש.  אולם התצוגה ענק ריק מקונים, וחמודי מעביר את ערוץ המצלמה הנסתרת לצבי הנינג'ה שמדובבים לערבית מדוברת וגרונית.

אני נמצא בסיטואציה מוזרה למדי. עאטף נסע כדי להשיג לי את מה שביקשתי והשאיר אותי עם שלושת הילדים. אני מרשה לעצמי לדובב את מיי. "איך קוראים לדבר שאת לובשת" אני שואל אותה. היא מיתממת. אני עושה עוד צעד, הפעם בערבית. "שו תקולי ללהאדי בלוריא אל אלערביא", ואני מצביע על כיסוי הראש שלה, שמסתיר אמנם את השיער אך לא את הפנים. המבט שלה מסגיר את ההפתעה שלה. "של" היא עונה לי. יעני צעיף, אני מתרגם לעצמי. הזמן עובר בעצלתיים. אין זכר לעאטף. אחרי עוד כוס קפה, ומשנגמרות לי המילים בערבית,  אני יוצא החוצה. למרפסת . זה יותר ממרפסת. זו מעין וורנדה. אני מתיישב לי על כורסא. מחכה. מראח לוקחת את האופניים. נהנית עדיין מהילדות. היא חולקת אותם עם חמודי. הן שש בנות ובן.  הוא הנסיך הקטן שקרוא כמובן על שמו של הראסול (=הנביא), אבל זה כבד מידי לפלפל טמפרמנטי שכמוהו. חמודי מתלבש עליו יותר טוב.

אני עדיין מחכה. לאט לאט נמסכת בגופי תחושה של שלווה. שלווה עילאית. השעה אמנם 11, אבל החום של יולי מורגש בכל עוזו. אני יכול לשמוע את הצרצרים מנסרים בקול ואולי זה בכלל ציקאדות. אף פעם לא הייתי ממש טוב בזיהוי חרקים. אני יכול לראות את המכוניות שממהרות על הכביש שמוביל לבאקה, אבל לא יכול לשמוע אותן. ממולי פרושים שדות שתחומים בקצה שלהם בשורה של ברושים. אני יכול לראות את ההרים של המזרח ואת השדות של מאור ועין שמר במערב. גם אם היו לי המון תוכניות בבוקרו של אותו יום, הן נמסות להן לאיטן. אני יושב לי על הכורסא שמרופדת בדמוי עור שחור ומרגיש כמו מלך באקה. 4 נשים עטופות באותו כיסוי ראש של מיי, חולפות על פני בפיאט אונו שידעה ימים טובים יותר, על פני דרך העפר המאובקת. בבית שממולי, שעל הגג שלו יש דוד מים לבן שמעליו דוד מים שחור (לקרה שמישהו יחליט להפסיק את אספקת המים ליישוב), מישהי תולה כביסה. מאד הבתים, יוצאת לאיטה עוד אישה צעירה לבושה בשחור בדרכה לאנשהו. היא אוכלת תפוח. כשהיא מגיעה לרחבת האספלט שלפני החנות של עאמר, היא רוקעת ברגליים כדי לנער את האבק שדבק בהם. זה ברור שגם בבאקה מודעים לקשיי הפרנסה ולחילחול התמידי של זרמי המערב ועדיין ממרום שבתי על הוורנדה נדמה לי שהייאוש פה הוא יותר נוח. אני מנסה להבין היכן טעינו ביחס לבני העם הערבי. מתי בדיוק נוצרה החומה הבלתי נראית הזו שמפרידה ביננו לבינם.

 פאוזה. יום קודם,אחרי הפגישה הראשונה שלנו עם עאטף, אני מנצל את ההזדמנות וקופץ  יחד עם ה' לחומוס של אבו  אל אחסאן.  כבר הרבה זמן, למעשה מאז שנסעתי עם טליה וארי לתקן איזה אגזוז  אני זומם על החומוס שלו.  הוא לא כך כך מוכר, אבל הוא  לא פחות טוב  מחומוסים יותר מפורסמים ממנו.  אולי אפילו יותר.  באוטו, תוך כדי שאני מחנה אני שואל את ה' "מה את מעדיפה? להישאר באוטו בחוץ או לבוא איתי פנימה?". "לא את זה ולא את זה", היא עונה לי . אני נכנס. התמונה מוכרת לי. בפנים יש כמה שולחנות. רק גברים כמובן. בעיקר פועלים, אבל לא רק. אנשים רעבים שרוצים לאכול טוב ובזול. חומוס הרי זה מאכל של העניים כמו ששרים מנוליס ראסוליס ויהודה פוליקר בדיסק החדש שלהם "חומוס סאפיינס". באחד השולחנות יושב גם איש דת עם הכיפה הלבנה והזקן, מאלו שאנחנו ישר מזהים כחמאס וכמקור לסכין הפוטנציאלית. אני לא מרגיש את  העיקצוץ המוכר בעורף, אותו עיקצוץ שהבאנו איתנו מהרחובות של צידון ומהסימטאות של עזה. אותן שתי עיניים בגב, שמתחילות לעבוד בכל פעם שנכנסים לכפר או לעיר ערבית וזה לא משנה אם זה בישראל, בגבול בדרך לסיני,  בעמאן (הייתי), בקהיר (לא הייתי עדיין) או בדמשק (רוצה להיות). אני לא מרגיש את העיקצוץ ועדיין אני לא מרגיש לגמרי בנוח. אני הישראלי היחיד, או יותר נכון, היהודי היחיד. פתאום אני מרגיש דקירה בגב. לא, זו לא הסכין שננעצת לי בין הצלעות אלא הציפורניים של הילה. הפחד שלה מלהישאר באוטו, לבד בחוץ הכריע את הפחד שלה מלהיכנס למסעדה פנימה . "בוא כבר", היא לוחשת לי, תוך שהיא נצמדת אלי מאחורה. "רגע" , אני אומר לה, "אני מחכה לכדורי פלאפל". היא מרגישה שהמבטים חורכים לה את העור. "אל תעשה לי את זה עוד פעם". היא אומרת לי, כשאנחנו נכנסים לאוטו ומתניעים.

 אני מגלגל את המחשבות בראש. עיקר הבעיה נובע מכך שראשי הציונות היו גלותיים מידי ולא הבינו בשום צורה את המנטליות הערבית. התפישה שלהם נעה בין גזענות לפחד וחוסר הבנה של מה שנתפש בעיניהם כזר ובלתי מוכר. אחרי זה הגיע דור הבנים (יגאל אלון, משה דיין ובהמשך יצחק רבין ואריק שרון) שבהחלט הכיר את המנטליות הערבית, אבל ראה את הערבים הארץ ישראליים דרך הכוונות של הרובה. גם דור ההמשך של אותו דור בנים (ברק וביבי), נע מתוך אותה תחושה של עליונות, כך שבעצם לא היה שום שלב שבו הגיע מישהו עם תפישה הומאניסטית של הסכסוך, עם ראייה והסתכלות של שווה בין שווים.

"איפה אתה"?. הקול המוכר של ה' קוטע את חוט המחשבה שלי ואת השלווה הסטואית בה אני מצוי. "אני מחכה לעאטף. הוא נסע והשאיר אותי פה", אני עונה לה. "אתה נשמע לי מאוד שליו, כבר התחלתי לדאוג", היא ממשיכה. "מה אני יכול בדיוק לעשות. הבן אדם אמר לי שהוא קופץ לרגע, השאיר אותי עם הילדים שלו ונסע.", אני אומר לה. "טוב יאללה,תרים לו טלפון. תיכף נגמר היום". אני מתרומם בכבדות מהכורסא, נפרד בצער מהנוף ומהשקט ונכנס פנימה. "אבא לקח איתו את הטלפון"? אני שואל את מיי. "אני אתקשר אליו" היא אומרת לי . פרקטית. אני מקשיב לשיחה. היא מזרזת אותו. "הוא בדרך", היא אומרת לי. אני מסתכל על מסך הטלויזיה שחזר לתפקד  כמצלמה ורואה אותו עולה במדרגות. " מצטער" הוא אומר לי, "התעכבתי פה ושם". "לא נורא", אני אומר לו, "הספקתי בינתיים לכתוב סיפור".

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על king of baqa

  1. y1313 הגיב:

    מדליק
    בדיוק הייתי בבקה השבוע
    אחרי שהושפלתי אצל בעל מקצוע יהודי וכשר בפרדס חנה – חזרתי למקורותי הערביים והפלגתי לבקה, כל זה על מנת לפגוש את תאופיק שעיניו כמו של מאיר אריאל כמעט ויש לו לב יותר גדול מ..משהו לא מצאתי דימוי מטאפורה או הקבלב או ווט אבר
    ולב פגש לב ואני תמיד נושמת יותר טוב בכפרים הערבים עם כל המודעות המעפנית למצב אני משם זה ברור
    טוב לי , אני מרגישה כמו בהודו סים סים בט דיפרנט
    עם כל הפחד אני אדם חופשי ומאושר יותר שם , במיוחד אחרי שאני פוגשת אנשים אמיתיים ויש להם מסר והוא לא אוסטראלי אלא אסטראלי , אתה רואה , אם לא היית נמס על הוורנדה ומסיים במשפט מחץ – לא הייתי זוכרת לכתוב קצת בשולייך על המרחאבא שלי.

  2. אני הגיב:

    ואני מהרהרת מה היה קורה עם ה"סכסוך" אילו בראש היישוב דאז עמדו יוצאי תימן, סוריה ומרוקו במקום יוצאי פולין ושות'…

  3. y1313 הגיב:

    או סתם דמויות פחות יהירות

  4. eyalkagan הגיב:

    אנחנו נכנסים כאן לדיון לא פשוט בכלל שאליו בין היתר כיוונתי. נדמה לי שאולי ראוי לא להתעסק יותר מידי עם העבר או בלשון הערבית "אילי פט מט". רבים מיוצאי תימן, סוריה ומרוקו גורסים כי מהיכרותם עם הערבים אין לסמוך עליהם, הגם שבבאופן היסטורי עד לקום מדינת ישראל רמת הפגיעה בהם בארצות האיסלם הייתה נמוכה הן באופן אבסולוטי ובטח ובטח שבאופן יחסי לאירופה. אני גם לא סבור שבן גוריון, ברל כצנלסון, ז'בוטינסקי או חיים וויצמן חטאו בחטא היוהרה, יותר נכון יהיה לומר שהם פשוט לא הבינו את המקום והזמן ולא הבינו שהם לא מבינים.

    אני סבור שאחד התנאים ההכרחיים הוא ידיעת השפה הערבית. נסו לדמיין את המנהיג  הישראליהבא שמגיע לפרלמנט הסורי ונואם שם בערבית ספרותית או אפילו מדוברת , מבלי שחברי הפרלמנט יצטרכו אוזניות לתרגום סימולטני ומבלי שהוא יצטרך כאלו בעת נאומיהם של מנהיגי ערב. זה דיבור ישיר ללא צורך במתווכים. מכאן הכל יתחיל.

  5. אילנה הגיב:

    אהלן יבוייה,
    מי כמונו יודע,
    אנחנו היהודים הכי דומים לערבים ואולי אם אברהם אבינו לא היה שולח את הגר למדבר עם הבן שלה אפילו היינו איכשהו מפוייסים וחיים בהרמוניה,
    בתור שמאלנית עם נטייה חזקה לימין,ובתור אחת שכבר לא כל כך נאיבית ומבינה עיניין אחד או שניים, אני יודעת שהשיקוף שלהם בנו ווהיפך קשה מנשוא,
    ושעד שלא יהיה טוב להם לא יהיה טוב לאף אחד בארץ האהובה הזו.

  6. faraula הגיב:

    חיג'אב, זה הכיסוי ראש

  7. eyalkagan הגיב:

    תודה.
    המונח הוא אכן מונח כולל גם לרעלות שמכסות את הפנים (ולא לבורקה שמכסה גם את העיניים), ובהחלט לסוג המטפחת שעוטות עליהן בין היתר גם בנות באקה. מתברר כי בדומה לנשים הדתיות היהודיות המודרניות יותר גם הנשים הערביות הצעירות יותר מחפשות פתרון שיהיה אופנתי מחד ומתאים לדרישות הדתיות מאידך. הנה מאמר מתורגם של הניו יורק טיימס שנקרא "חיגאב הוט קוטור" מאת רות לה פרלה שמפנה לאתר נוסף ובו כיסויי ראש "נועזים" יחסית.

  8. פינגבאק: הרהורים על מהפיכה 5 /השקט שלפני הסערה | הראש של כגן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s