בעבודה

עבודה. בתוך כל הטירוף שמביא עימו החופש הגדול. בתוך הבית שמלא בילדים- חלקם בוגרים יותר וחלקם פחות- צריך גם לעבוד כי צריך להאכיל את הפיות האלו. דב"א קפץ לבקר פתאום באמצע השבוע. אכל ב"שמבלה" ובאוכלו שם, ויתר כבר בפעם השנייה על החריימה של הזוגית. שלא מדעת אמנם, אבל עדיין יכול היה לדעת שבשעת צהריים, יש סיכוי לתפוס במטבח של ה', משהו טעים לא פחות ואולי אף יותר מבכל מסעדה, ותהא זו צמחונית בפריפריה או בשרית בעיר הגדולה. ישב ביום החופשי שלו ולא הפסיק לדבר על ה-עבודה. העבודה שלו. טבע בפנינו את המושג "תותים מפטגוניה".  דרישות לא ייאמנו של מגה- סלבס, שיכולות להוציא מהדעת כל מפיק באשר הוא ולא משנה איזו הפקה לפניו. סיפר על במאי  מוינה, שהתעקש באמצעות סוכנו, להגיע רק במחלקת עסקים ובכך חרץ את גורלו לשבט. סיפר על במאי אחר, מהברנז'ה , שראה את המודל שהציגו לו והתעקש לשלב שם רקדנים, בדיווק כמו לפני 10 שנים בפרסומת אחרת, ובכץ חרץ גם את גורלו הוא. הלין על צרותיו ועל אובדן האמונה. ובסופו של דבר ,לאחר ששטח את טענותיו כנגד כל העולם- ובעיקר נגד טכנאי מכונות הכביסה שלא הסכים לעבוד בשמש ובחום כי זה נוגד את תנאי העבודה אליהם הוא מורגל- קינח בכך שמצא את ה-אחת. את זו שתעשה לו את סרט התדמית- בחצי המחיר של הבמאי הוינאי- ועדיין תראה שם פואטיקה בהתהוות. כי הכל זה עניין של אמונה, ואם אתה מאבד אותה, לפעמים גם העבודה הולכת פייפן.

מר וגברת שוופס, לצורך העניין (דמויות שאין בינן ובין המציאות כל קשר, אלא אם כן ממש מתעקשים), ממש לא מורגלים בענייני אמונה. כשסיפרתי להם בפעם הראשונה, שהם גרים לא רחוק מהמקווה, התגובה השל גברת שוופס הייתה צוננת. בדיוק כמו המים של המקווה באמצע יום קיץ,שאותה הכיר לי שֶרון  ה-גנן, אחרי המלחמה שלי בבוגנווליה, תפקיד אכזרי שמשאירים תמיד לעוזר. "לא הייתי אף פעם במקווה", היא אומרת לי ולה' כשאנחנו באים לסגור על צבע הריפוד. גב' שוופס,שנראית לי כמו מישהי בגילי, היא מנהלת גדולה. מנכ"לית.  גם בעלה, מר שוופס, הוא מנהל. אבל לא כל כך גדול, הוא רק סמנכ"ל. אולי בגלל זה הוא נותן לה לנהל את העניינים. עניין של הירארכיה. 

בפעם השנייה שאנחנו מגיעים אליהם, אני כבר לא מזכיר את עניין המקווה. זה לא לעניין. הגב' שוופס לא מעוניינת בהרחבת האופקים שלי . היא כל היום יושבת במשרד , וברגע כשהיא כבר מגיעה הביתה, היא רק רוצה שנותני השירותים או בקיצור השרתים, שלא לומר המשרתים, יעשו את העבודה ויעופו. למר שוופס יש טענות לגבי גודל המכונית שלי. "אתה הולך להכניס את כל הדברים האלו לאוטו הזה"?, הוא מסתכל בפליאה, על היונדאי 96 החבוטה והמאובקת שלי. "כן" אני עונה לו ונעלב באופן אישי עבור המכונית, שמבחינת הקילומטראז' שלה הקיפה את העולם כבר 4 פעמים. אני כמעט ושואל אותו  מה הוא חושב על התיזה שגורסת שככל שיש לך אוטו יותר גדול, הזין שלך יותר קטן, אבל עוצר. בפנים, הוא מסביר לגב' שוופס,שלו יש יותר גדול. היא מצידה – בהצגת תכלית לקבלן שיושב מולה- על חשבונה של של ה', מסרבת לשלם לנו עבור השינוע של הדברים. עניין של משחקי כוחות. למרות האסרטיביות של ה', אנחנו נסוגים. זה המגרש הביתי שלה, אנחנו רוצים את העבודה, לא בא לנו להמתקח, אנחנו קולטים שמדובר בחומה בצורה, וקפוצה. אנחנו מוותרים. בעסקים צריך להיות חכם ולא צודק.

 במורד ההר,  ספונים בין כריות  ומזרון, אנחנו מנתחים את הסיטואציה. חוסר ההגינות מפריע לנו. העובדה שגב' שוופס קיבלה את שלה,מבלי שאנחנו קיבלנו את מה שנראה לנו כמגיע לנו, מבלי שהגענו למעין עמק שווה, מכעיסה אותנו.  אני מנסה להסביר לה'  את צורת ההסתכלות של המנכ"לית. "גב' שוופס פשוט חושבת שזה מגיע לה, שמישהו יבוא , ייקח ויחזיר  את הדברים ממנה ואליה", אני פוצח במונולוג, " גב' שוופס חושבת שהיא נורא עסוקה, שהזמן שלה יקר ושזמנם של  המשרתים פחות חשוב מהזמן שלה. גב' שוופס אפילו לא חושבת שהיא צריכה לשלם עבור השירות הזה. עד כדי כך הדברים ברורים מאליהם. היא לא רואה את העובדה שהשארנו את הילדים עם בייבי סיטר, ב-8 בערב, כדי להגיע אליה, היא פשוט לא רואה אותנו.נקודה. לעומת זאת, אנחנו לא רואים את עצמנו כמשרתים, אלא כאמנים, כאנשים יצירתיים, כמעצבים. זה שורש הבעיה. יש כאן דיסוננס. הבדלי תפישות. מכאן העלבון. מכאן הכעס".

אנחנו ממשיכים בנסיעה ואני ממשיך בנאום. " לעומת זאת, אם מר וגב' שוופס היו יודעים, שאני עיתונאי כלכלי שעובד עבור מגזין יוקרתי, ושבעצם שווה להם להיות איתי בקשר כי אני יכול לעשות עליהם כתבה שתחסוך להם איזה 5,000 ש"ח אצל היחצ"ן שלהם, כל היחס שלהם היה משתנה. פתאום הגב' שוופס הייתה חושבת פעמיים אם להתקמצן על 250 ש"ח ולהיתפס בעיני כמישהי שהיא לא הוגנת.  אדון שוופס היה סותם ושומר את ההערות המרגיזות שלו לעצמו, כדי לא להישמע כמו סנוב ולהיראות כמו צנון, מה שהוא באמת. אבל מול הרפדים, הם יכולים לחשוף את הפרצוף האמיתי שלהם, זה שהם מנסים להסתיר רוב שעות היום מול החבר'ה בעבודה. פרצוף של אנשים שמה שחשוב להם באמת, זה הגודל של הוילה שלהם, מידת האיבזור שלה, והאם האוטו של השכן כבר יותר גדול מהאוטו שלהם." 

 לראשונה, אחרי זמן רב, בא לי לנפנף בפרצוף של השוופסים, בגיליון קורות החיים שלי. בדרך כלל אני ממש מרגיש את ההיפך. אני משתדל שלא לחשוף את העובדה שאני -אפילו כאן אני מתקשה לעשות את זה- עורך דין. פשוט בגלל שישר מקטלגים אותך. ואולי בגלל שאני לא מרגיש כזה.  מתאים לי מבט ההפתעה, מתאים לי  לקעקע במקצת את מידת הביטחון איתה הגב' שוופס  מסתובבת בעולם. מין תחושה של "אתה בחרתנו". את לא רוצה לדעת שיש מקווה על יד הבית שלך,שכיית חמדה אמיתית שמסתתרת בינות לדקלים, אין בעיה. את לא רוצה לדעת שיש אנשים שעובדים קשה עבור הכסף שלהם ושרצוי וראוי לנהוג איתם בהגינות גם אם שייכים למעמד הפועלים, יש בעיה.

לחז"ל יש 4 מנטרות. יש יותר, אבל ישנן ארבע שהולכות ביחד. שלוש מהן מפורסמות. הראשונה, שאהובה עלי, "איזהו חכם? הרואה את הנולד", השנייה שאותה אני מתקשה לבצע: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", השלישית, והכה נכונה: " איזהו עשיר? השמח בחלקו", והרביעית, הפחות ידועה והנסתרת יותר: " איזהו מכובד ? המכבד את הבריות". אמא שלי מספרת על סבא שלי  – עורך דין גדול במרוקו – שהיה מדבר עם הפשוט שבבני העם, כשם שהיה מדבר עם המורמים מעם או אלו שנתפסו בעיני עצמם ככאלו. באותה שפה, בגובה העיניים.  כשהיה מגיע למקום , היה "חצי יושב" על הכסא, לא מרגיש בנוח. אדם צנוע. מענטש. 

אני יכול לוותר על חינוך השוופסים. בסך הכל מדובר בעבודה. היום אנחנו פה, מחר הם שם. מפגש רצונות ארעי שעניינו ריפוד מזרון וכמה כריות. מצד שני  אני מרגיש שצריך לפקוח להם את העיניים. מישהו  בכל זאת צריך לעשות את ה-עבודה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על בעבודה

  1. רונית הגיב:

    ווי! גם נתנייתי וגם מרוקאי? אחי!!

    יום אחד, די בקרוב אינשאללה, אתה תכתוב מכתב תודה לגברת שוופס על זה שבניבזותה היא דוחפת אותך לדבר הבא.
    סימסתי לך, יאללה תענה באמאשך!

  2. eyalkagan הגיב:

    ברונית, את קופצת למסקנות מהר מידי.
    קודם כל, סבא שלי אמנם היה עורך דין גדול במרוקו, אבל לצערי או שלא , הוא היה אשכנזי טוב שנולד ברוסיה ונשלח למרוקו -שהייתה תחת פרוטקטורט צרפתי – על ידי הקונגרס הציוני, כדי להכין את היהודים שם לעליה ארצה. אז נכון שיש לי דם חם, אבל זה לא מהצד ה"מרוקאי".
    האמת היא שהוא שווה פוסט בפני עצמו ואני אתן לו את הכבוד המגיע לו.
    שתיים, אם זה לא היה ברור, אז אני מאוד נהנה ממה שאני עושה בלליפוף. זה שעל הדרך ישנם כל מיני טיפוסים, שמלמדים אותי שיעורים חשובים בחיים, זה סוג של רווח. השאלה היא אם אני אצליח ללמד גם אותם.
    סימסתי לך בחזרה, אבירת הניו- אייג'(ל).

  3. omertene הגיב:

    זה הכל נראה לי בולשיט. הכי חשוב – זמן איכות עם הילדים. לא? מה עוד חשוב? לחסוך-לחסוך-לחסוך שיהיה זמן איכות עם הנ-כ-ד-י-ם? לא ברור לי. אבל טוב, יש מנטור ויש פרוטז'ה. אשאיר את המחשבה לך.

  4. Miss V הגיב:

    העבודה אומרת שאתה יכול לשלוט במחשבות מעצבנות ולהראות להם את הדרך החוצה
    אין פה שום דיסוננס יש אנשים שונם במקומות אחרים
    ויש הרבה אהבה בעולם
    מספיק בשביל כולם

  5. רונית הגיב:

    מיס וי צודקת. דר איז מור דאן אנאף

  6. eyalkagan הגיב:

    משום מה אני לא רואה את התגובות באון ליין. אבל מאחר שעם חלק מהמגיבים אני נמצא בקשר טלפוני ו/או טלפתי ו/או פיזי ו/או אס אמ אסי(שיכול להיחשב גם הוא כקשר טלפוני אבל בחרתי להרחיב את היריעה), אז אני מתעדכן שיש תגובות.

    אני אוהב את חסידי העבודה (איך זה שביירון קייטי נכנסת לכל מקום בזמן האחרון) ואת אלו שחושבים שהעולם הוא מקום מלא אהבה ואור. מה לעשות? שהעולם לפעמים גם חשוך, ושמחשבות מעצבנות עושות את דרכן לפעמים גם למוחך ומשם הן יוצרות מועקה גם בליבך. ועוד נשאלת השאלה : האם גם בני הזוג שוופס רואים את האור? והאם גם בני הזוג שוופס מלאים באהבה? האם מדובר באהבת החומר או באהבת הבריות , האם מדובר באהבת הדומה לך או באהבת השונה ממך? והאם כל אחד מאיתנו בעצם -אלו שמנהלים כאן את הפילולוג הזה, ואלו שקוראים ומהנהנים בראשם בדיוק ברגע זה – לא חוטא בחטא אי – הקבלה ואי- האהבה.

    אין לי שום ספק שבני הזוג שוופס העמידו מולי מראה מול העיניים, במיוחד הגב' שוופס, שהיא בת גילי, עורכת דין לשעבר ונדל"ניסטית בהווה. אין שום ספק שבמובן מסויים, היא דגדגה עבורי את הקצוות הלא סגורים הרמטית של הבחירות שעשיתי. רק למען יוכלו לישון בשקט אלו מבינינו שעדיין סקרנים, הרי שבסופו של יום במסגרת משחק הורדות הידיים ההדדי, בני הזוג שוופס התכבדו וירדו מן ההר אל השפלה ושינעו בכוחות עצמם את אותו מזרון וכמה כריות. הסצנה לא הסתיימה בצרחות הדדיות וגם לא בנפילת איש על כתפו של אחיו, אלא בסוג של סמול טוק שהעיד בסופו של דבר על סוג של אנושיות שמסתתרת מאחורי חומות הביטחון והמעמד.

    האם קריירה חשובה יותר מזמן איכות עם הילדים? האם כסף לא קונה זמן איכות? חינוך לא קונבנציאלי? האם העדר כסף לא מוביל בסופו של יום לסוג של נחיתות שמובילה לסוג של תיסכול שבסופו של דבר פוגע בבריאות? ומצד שני הרי ברור לנו שגידול ילדים והשקעה בהם זה משהו שהוא בר חלוף ולא יחזור ואילו כסף ניתן לעשות בכל גיל. כמובן שאין לי תשובות לכל השאלות האלו, שהרי התשובות לכל השאלות ועוד רבות אחרות שצצות להן פה וכמובן בחיים זו עבודה בפני עצמה. ה-עבודה.

  7. galit הגיב:

    הי כגן! מזמן לא קראתי אותך. היה לי כיף לקרוא שלושה פוסטים במכה…לא ידעתי שסבא שלך היה עורך דין….באמת שווה פוסט.
    מכירה היטב את הדיסוננס בין עולם הכסף והעולם שאנחנו בחרנו לחיות בו. חיה הרבה את הגאווה וההשפלה, משחקי אגו של בעל המאה הוא כביכול, ולפי דעתו בעל הדעה. חד וחלק, לפי דעתי היא א.שהבחירה ביותר זמן איכות היא הטובה. ב. לא משנה מי הבנדם,קודם כל תהיה בנדם ואחר-כך כל השאר.אז זה באמת מרגיז כשתופשים עליך תחת!!!

  8. רונית הגיב:

    ואני אומרת: נו?????😛

  9. eyalkagan הגיב:

    ואני אומר: זה עוד לא הזמן. עכשיו זמן עבודה. קשה, עם דם יזע ודמעות ששכר בעמלה. עוד לא הגיע זמן השיווק הרב שכבתי ואולי לעולם גם לא יגיע. עבורי לפחות. ואולי הגיע הזמן לכתוב על הפירמידה. 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s