"יש הירארכיה על החוף", אמרה לי הפסיכולוגית.
המשא ומתן היה קצר
"כמה מגיע לך " ,
-"חמישים לירה לראש", אומר סעיד,
-"אבל שם הוא לוקח ארבעים חמש", מנסה ה',
- "יאללה נסענו", אני אומר.
אחרי עשרים דקות של נסיעה שהגיעה אחרי חמש וחצי שעות של נהיגה בכבישי ישראל , שהגיעו אחרי שש שנים -שבהן לא שזפה עינינו את הדרך העולה ואחרי זה היורדת אל חופי סיני שמוארים באור ירח מלא – הסתובבתי אחורה ממקומי ליד סעיד,שזכה לאחרונה בתחרות מלך הקומבינטורים של חצי האי הדרומי, אל השבט הקטן שישב מאחורי, ושאגתי בפנטומימאית "יש". עשינו את זה. חזרנו, אל בורות המים (יותר נכון אל בורות הבול פגיעה), החולות והחושות . חזרנו אל עצמינו.
זה לא היה קל. ארבעה ילדים מאחורה, שני אנשים מקדימה. טיול משפחתי אחרון לפני הגיוס של הגדולה. הגדולה ממש.הפעם החזית הייתה אחידה, בלי בקיעים בחומה של אף אחד. היו ניסיונות משפחתיים כאלו ואחרים לקעקע את הביטחון, אבל הם נדחו על הסף. ווי אר און א-מישן ושום דבר לא יצליח להסיט אותנו ממנה. גם לא החברים הטובים שהבריזו בדקה ה-90 לאחר לילה לבן של דיונים משפחתיים. קיבלו רגליים קרות. הבנו אותם. גם לנו זה קרה לא מעט פעמים. לא הפעם. שחררנו אותם, הרמנו עוגן ונסענו.
ארץ יפה. ישראל. במיוחד מצומת טללים ודרומה. ארץ לא זרועה, חשופת שמש, חרושת רוחות , שואדיות ענק חורצים בה את דרכם. מזכירה לי את נבאדה. תחושה אמיתית של דרום פרוע.כביש 40. על בריכת מים לא רחוק משדה בוקר מתנוסס גרפיטי "בנגב ייבחן העם בישראל". על החתום ד.בן גוריון. אני מהנהן. אחרי זה, בסיני-במדבר שגדול פי שלושה מישראל, לחופי הים האדום ,שהופך כסוף מהרגע שהריח המלא עולה- בין שאיפה לעוד שאיפה, יספר לי יואבי , אחיו הקטן של דני, שהוא בונה בית בבאר מילכה. 20 משפחות, ורק חול וחול. ואני אספר לו שהייתי שם פעם בטיול עם חברים אחרים, ומתוך איזושהי אינטואיציה פנימית עמוקה, הודעתי ברוב פאתוס לשותפי לג'יפ "שכאן יקום יישוב". למה, איך, עד היום אני לא יודע. אני רק יודע שכבר היינו בדרך לשם, עד שהגדולה , הגדולה ממש, שעוד הייתה קטנה, הטילה ווטו. גם ה' סברה ש-45 דקות לכל צד רק כדי להגיע לבית ספר זה יותר מידי. אני אגב משוכנע עד היום שאלו היו הזבובים הבלתי אפשריים שפגשנו בשתיים בצהריים בבריכה של קדש ברנע. לא הגענו לביר מלגה, הגענו לכרכור.
מיוטבתה על פרות הפלסטיק שלה, אני מתחיל להרגיש פרפרים בבטן. גם ע'. הקטנה בבנות. סוג של סימביוזה רגשית. הקטן אדיש, ל' פוחדת. ה' רגועה והגדולה ממש ממשיכה להאזין לנוקיה המשוכלל שלה עם אוזניות סיליקון, כך שיוסטון לא עונה ברגעים אלו. שום דבר לא מכין אותנו להלם שאוחז בנו בעת שאנו משייטים במאגנום לכיוון הגבול. העיר הדרומית – שאף פעם לא הייתה משוש חיי, אלא תחנה בדרך לדבר האמיתי – מ-פ-ו-צ-צ-ת. כל הדרך ,הייתי משוכנע , שמחכה לי חניה בוואדי. זה שסמוך למעבר.טעיתי. 2 ק"מ מהגבול אני נאלץ להחנות את הטנדר האהוב בצד הדרך, עם עוד אלפי מכוניות של עשרות אלפי נופשים שהתמקמו באלפי אוהלים על רצועת חוף של כמה קילומטרים. את החשבון הסופי של יחס האדמה/מים/שמים שמקבל כל אדם במחנה הפליטים מרצון הזה, אני משאיר לאחר כך.
רגע לפני, עוד מספיק הכרוז במעבר הגבול להודיע בדציבל שנשמע עד הכפר של רפי נלסון (מיל.) כי"מטה הלוחמה בטרור מזהיר באזהרת מסע חמורה את היוצאים לסיני ומצרים ". אטמתי את אוזני מלשמוע. הזכרתי לעצמי שבכל שבוע נהרגים בישראל בלי סוף אנשים מתאונות דרכים.איי אם און א-מישון ושום אזהרה חמורה ככל שתהיה לא תוכל להסיט אותנו מהמסלול שכבר התבייתנו עליו אי שם בכרכור הרחוקה. מכאן כבר הכל קל. הדברים עוברים חלק. סיני נראית לי פתאום כמו הודו. וסעיד יודע בקסמו האנושי גם לקצר תהליכים, וגם להסביר לי בדרך שליטר סולר עולה לירה ועשרה. "שקל לליטר" אני אומר לעצמי ושורק בהתפעלות. עם שני סלקומים- אחד באוזן ואחד ביד שלא אוחזת בהגה- אני גם לא יכול להפתיע אותו לגבי המחירים בארץ. "אצלכם שבע שקל" הוא אומר ומגביר את המזגן שעובד פול טורבו ב-10 בלילה.
חם בסיני. מה שנצבר במהלך כל היום משתחרר בלילה. אורית, מנהלת החוף של בילאל, חברי מזה 20 שנה, מקדמת אותנו בבקבוק מים וקנקן תה. בינתיים היא מבקשת את הדרכונים בסמכותיות. ההתחלה נראית מבטיחה, אם כי למראה הפרצוף –הכאילו נחמד אך זועף-שלה מתעוררים אצלי ספקות קלים, בנוגע לבחירה שעשיתי בחוף "אלכסנדריה". היא מראה לי את החושות המדוגמות היטב שמחכות לנו."עשינו מאמצים אדירים לשמור אותן " היא מציינת מתוך שפתיים חשוקות . "אני מעריך את זה" אני אומר לה ומוסיף "שנצטרך עוד שני מזרונים". "העובדים עייפים אז אל תטרטרו אותם" מתרה בי מפקדת החוף, ואני תוהה לגבי המניעים של מנהיגת הפועלים החדשה."היא ממש לא נחמדה" אומרת ל' בת ה-12 בישירות המאוד אופיינית לה, ואנחנו מהסים אותה, חוששים שתשמע את מה של' אומרת בקול ואנחנו כבר מרגישים בלב. הספק שנפער, מתחיל לגדול . "נראה בבוקר", אני מסכם את היום הארוך, כשכולנו צונחים לתוך שינה, מחוץ לחושות. פשוט חם.
בבוקר, ההתנגשות מגיעה מהר מהצפוי. ה' ננזפת כשהיא מנסה לפרק את ארוחת הבוקר לגורמים ולהזמין משהו בנפרד. הקטן מתבקש להחליט על פחית השתייה הרצויה לו לפני שהוא פותח את המקרר, ואני מתבקש לרשום את ארוחת הבוקר על הלוח לצד המספר 7, בעודי אוחז בשתי ידיים את הצלחות. "הגענו לחופש" אני אומר לה' תוך כדי לעיסת חביתה, "ואני מרגיש כמו בסטאלג". הגדולה , גדולה ממש , חושבת שאנחנו מגזימים. אגלי הזיעה , שעל מצחה הרחב של אורית- שמנסה לארגן 7 ארוחות בוקר בו זמנית – מלמדים שגם לה לא קל. לשרת זה סוג כישרון. לשרת ולהיות נחמד זה סוג של קסם. היא לא ניחנה בו, ולנו גם אין סבלנות למקצה שיפורים. אחרי הרבה שנים אנחנו בחופש, לא במחנה עבודה.
"בואי נצא לסיבוב על החוף" אני אומר לה', יודע בליבי שהפור כבר נפל, ועכשיו נותר רק למצוא את המקום שיקלוט 6 נפשות , בשיא החג. אנחנו הולכים ביחד. הקטן מצטרף. לא רוצה להישאר לבד. כלומר עם שלושת האחיות שלו. עדיין לא מרגיש בטוח. שלושה חופים משם, במיאמי ביץ',אני וה' חווים תחושת דז'ה וו חריפה במיוחד. השנה היא 2002 . לילה קודם, הגענו בשלוש בבוקר לבילאל. החג הוא סוכות. הירח מלא. הימים הם ימי פוסט האינתיפאדה השנייה. שנתיים שלא היינו בסיני ואנחנו מזנקים על החול הלבן המוכר שמחזיר אור ללבנה. שלוש ילדות ואבא שמתגלגלים בחול, כשברקע חיוכו צחור השיניים של בילאל. בבוקר, שוב לא מצאנו את עצמינו, הבטן חיפשה משהו אחר. עברנו למיאמי ביץ'. דיאנה וירון על שלושת בנותיהם , הוטרינרית הנאה עם קולה המתפנק בחתולית ובעלה על ארבעת ילדיהם ועוד כמה זוגות של צעירים הפכו את החופשה ההיא, לאחת הקסומות שידענו. חזרה ל-2010. ליד חושה מספר תשע עשרה, אישה נאה צולה את עצמה על מיטת שיזוף מאולתרת. צבע השוקולד שלה , השיער שמשוח לאחור מוביל רק למסקנה אחת מתבקשת . הנה דיאנה. כאילו לא עברו שמונה שנים. כאילו לא עזבנו מעולם את מיאמי ביץ'. האות ניתן. חיבוק קצר. נשיקות על שתי הלחיים. הפעם היא לבד, רק עם הקטנה בבנות, שגדלה ויפתה עד למאוד. מאוד לבד. אנחנו לא נכנסים לזה. היא מחייכת את החיוך הקבוע שלה, שמתוח לה על הפנים. "שש שנים לא היינו" אנחנו אומרים לה, קצת נכלמים. "אני לא הפסקתי להגיע, פעמיים בשנה". שמרה על הגחלת אצל ג'ובארה. לא סתם היא בחושה הכי טובה.היא כבר עשרה ימים שם , עוד מלפני כיפור. מלכת החוף. עוד שתי נשיקות על הלחיים. נפרדים.
אצל ג'ובארה, העסוק עד מעל לאוזניו במטבח, אני מתחיל את המהלך. גבוה, חבוש בגופיה לבנה, עם זיפי זקן לבנים שמעטרים את לחייו ועיניים מחייכות, הוא רוקד בין הסירים. הקסם הסודני עושה את שלו.אני ניגש במהוסס. איש של בילאל אני, וכעת אני מתעתד פעם נוספת לחצות את הגדר. "תשמע" אני אומר בערבית מעורבת בעברית " הגענו אתמול לבילאל, הוא חבר שלי כבר הרבה שנים", " הוא גם חבר שלי ", אומר ג'ובארה, בעודו מטגן חביתה, "ואז" אני ממשיך במהוסס, מחפש את המילים "פגשתם את אורית " משלים ג'ובארה את המשפט. "כן" אני אומר, בהקלה , מסופק שלא הייתי צריך להוציא את דיבתה רעה. העיניים של ג'ובארה מחייכות, יש בינינו הבנה ללא מילים מהרגע הראשון. בינתיים יש לו רק חושה אחת עבורי, בשורה השלישית, רחוק מהים. לא איכפת לי. אני יודע שמחר דיאנה עוזבת וכבר זומם על שלה. אני עוד אתבדה. ההמולה מסביב, היא כמו בכוורת. אכרם הנמוך ועותמאן הגבוה יוצאים ונכנסים עם מגשים. מוחמד הקטן על הכלים. עוד סודני מבוגר שנראה כמו דיזי גילספי רק בגירסה יותר שחורה אם זה בכלל אפשרי , אחראי על אפיית הפיתות. ספקים יוצאים ונכנסים מהדלת האחורית. יואל, הרקדן השחום, שכולו שריר- שהיה גם הוא בפעם הקודמת ויומיים קודם כמעט התחשמל למוות-חותך סלט. שם יד או בעצם מקצר תהליכים ודואג שארוחת הבוקר שלו תצא מוקדם יותר מזמן סיני. ובתווך בין כולם, ג'ובארה- בחן בחסד ובאצילות ששמורים רק לסודאנים- מנצח על ההמולה. הכל משמש במעין אנטיתזה לחצר המסודרת והממושמעת שמנוהלת ביד קשה בחוף אלכסנדריה הסמוך. אני מאוהב. הבטן אמרה את דברה.
את האריזה אני מבצע מהר. חם. אני מזיע. ניסיון של שנים מלמד אותי שעזיבות צריך לעשות מהר ובחדות ללא סנטימנטים. עיכוב יכול לתקוע אותך, לשנות לך כיוון ,להוביל לסיטואציה שלא רצית בכלל להימצא בה. אני מרגיש שהמפגש עם אורית הולך להיות טעון. הם שמרו לי חושות, בנו עלי למשך החופש, לא נעים לי מבילאל. מצד שני אני אומר לעצמי תוך כדי שאני מכין את נאום ההגנה, שהבחורה עשתה טעות. היא הכניסה לחוף את היעילות הישראלית, כדי למקסם רווחים. מנות קטנות, אנטי פסטי, מגוון רחב , אבל בדרך איבדה את הרומנטיקה. את האמון. רצינו להנות, התכוונו לשלם ביד רחבה, פשוט לא ניתנה לנו ההזדמנות. בילאל הפסיד, ג'ובארה הולך להרוויח.
"בואי נסגור חשבון" אני אומר לאורית בצהרי היום. מתיישבים במשרד המאולתר שלה. היא מלקטת את המספרים. אני ממתין בשקט. יש בינינו ויכוח קטן. בסופו של דבר אני מעגל את הסכום למעלה. לטובתה. לטובת בילאל ,חברי הטוב, שחולף שם ואני מתנצל בפניו על שאני נאלץ לעזוב. "יש שם בחוף חברים שמחכים לנו" אני משפץ את האמת. אני לא יכול להגיד לו שהחברה שלו לחיים, המאיסה עלינו את השהות אצלו מהרגע הראשון. זו לא דרך המזרח. הוא מהנהן בשקט כדרכו, ואני תוהה מתי ניפגש שוב. ליבי נחמץ בקרבי. אני חוזר אליה , מקלף 4 שטרות של 100 לירות מצריות מהחבילה המגולגלת שיש לי ביד, ושם על השולחן. "הדבר שאני הכי שונא זה להישאר חייב", אני אומר ומתייחס לויכוח הקטן שהיה בינינו. "לא כמו אחותך" היא אומרת לי בתשובה. אני מופתע. ולא מופתע. מיס וי , השאירה כבר חובות בלא מעט מקומות, שהריקושטים שלהם חזרו אלי. "כן" היא ממשיכה, "פגשתי את החזירונת הקטנה באמסטרדם ובלי בושה היא מנשקת אותי, כאילו הכל בסדר". "תשמעי," אני אומר לה, שומר על טון רגוע, "חזירונת זה ביטוי קצת לא יפה , הגם ששמעתי גרועים ממנו. ראיתי את אחותי כבר מורידה את המכנסיים ונותנת אותם למישהי רק כי הם מצאו חן בעיניה. בכל מקרה אני זה אני ואחותי זו אחותי", אני מסכם את הנקודה, והודף את הניסיון השקוף של אורית לגרום לי לחסל עבורה את החוב. היא אולי פונה לי אל הכיס אבל ממש לא עוברת דרך הלב שלי. "את יודעת מה," אני מוסיף ואומר " את מוזמנת לשלוח לה את החוב לאוסטרליה.עם ריבית. אנשים משתנים את יודעת". "זה לא החוב שלי זה חוב לבילאל, אני רק עוזרת פה" היא מנסה לרכך. "זה ממש לא נראה ככה. ממה שהתרשמתי את מנהלת את החוף" אני מעיר ביבושת, ומסמן לה שהשיחה הסתיימה וכך גם הביקור שלנו ב"אלכסנדריה".
במיאמי ביץ', מקדמת אותנו חושה מס' 12. שורה שלישית מהים, מספיקה בערך ל-2 אנשים. איפה אנחנו ואיפה דיאנה. "יש הירארכיה על החוף" תגיד לי אחר כך סיגל, פסיכולוגית, אמא לשלושה, שחמושה בבעלה, הפסיכולוג אף הוא. "יש שיעורים שצריך ללמוד להתמודד איתם" אני אענה לה בעדינות כדי להדוף את החמיצות שפשתה בה. היא לא תשתכנע ותירגע רק אחרי שתקבל חושה על יד המים, לא לפני שיתברר שהיא מרכז מידע מהלך על שתיים, שמכיר כל מעצב תכשיטים, בגדים ורהיטים שאי פעם הציג את מרכולתו ולא משנה אם זה בלוטם שבגליל או בסמר שבדרום.הילדים מתרגלים לאט לסיטואציה החדשה. גישושים. במו בכל מקום שאליו הגעתי , במהלך הטיולים שלי , גם במיאמי ביץ' יש מעגלים. החוף מורכב מחמולות. יש את החמולה של דיאנה שנמצאת כבר הרבה זמן. יש עוד חמולה משפחתית עם ההורים שלה ההורים שלו והם עם ילדון ותינוקת. הם לא מהמתערבבים. עוד חמולה מבית לחם הגלילית ואלוני אבא. מאוד ישראלים. חבושים בכובעי מצחיה שמגנים גם על העורף, חולצות מונעות קרינה ובגדי ים תואמים, הם ערוכים היטב לשמש הבלתי נגמרת. צעירים כמעט ואין . זה חוף למשפחות והסריקה הקצרה שלי מלמדת אותי שאין לי ממש עם מי לדבר. זה לא גורע מתחושת האושר שהולכת ומתעצמת בי. תהליכים קורים לאט אני מזכיר לעצמי, מופתע מהשקט שפשה בי.
חם. אני קופץ למים, חוזר למסעדה, חוזר למים וממשיך ליואב. הוא נשאר אצל בילאל. בין שאיפה לשאיפה, אני מזכיר לו את נתניה. את הבית הישן שלהם. הוא מנסה להבין איזה ילד הוא היה, במיוחד עכשיו כשהוא אבא לבן ובת שקיבלו את העיניים הכחולות המפורסמות של המשפחה שלהם. הוא הקטן מבין חמשת ילדיהם של זוג רופאים ואחיו של אחד מחברי הטובים. החלוקה במשפחה שלהם -שהייתה מאוד חריגה בנוף הנתנייתי של ילדותינו- הייתה מאוד ברורה. מיכלי, האחות הגדולה, הגדולה ממש הייתה בלתי מושגת. ארבעת האחים התחלקו לזוגות מבחינה כרונולוגית , רוני ודני. זוג אחד. אמיר ויואב זוג שני. מכל בחינה אחרת הם היו מחלוקים במספרים אי זוגיים. רוני ואמיר היו הרציניים, דני ויואב היו הכבשים החומות. בהכללה גסה אפשר לומר: חומריים מול רוחניים. רציניים מול פורצי גדר. שתי תכונות משותפות הגדירו את כולם, היה להם שכל ועיניים כחולות. והיה עוד משהו. בניגוד אולי למה שהיית מצפה , אף אחד מהם לא הפך להיות רופא. לא מיכלי ולא ארבעת האחרים. אני מזכיר ליואב את סבתא שלו שהייתה גרה בבית אבות בין בית הכנסת לבית של ההורים שלו. "סבתא רוזה" הוא אומר. את צלחות הפלסטיק הכתומות בהם אימא שלו הייתה מגישה אוכל. אורז לבן עם קציצות בשר ורוטב עגבניות. הרבה ילדים, הרבה כלים לשטוף. את הספרייה הענקית בסלון שתמיד גרמה לי לצביטה בלב ושלימים הקמתי אחת דומה בביתי. "קפצתי לשם איזה יום " מספר לי יואב, "המסדרונות בחדר המדרגות שתמיד נראו לי ענקיים בתור ילד נראו לי כל כך קטנים".אני מהנהן ומביט אל הירח שעולה לאט מעל ההרים של סעודיה. "דפקתי על הדלת" הוא ממשיך באינטונציה הכל כך מוכרת לי מאחיו, " גברת מבוגרת פתחה לי בהיסוס. אני מאוד חולה היא אומרת לי " הוא מחקה את קולה ואת האופן שהיא דיברה, "סיפרתי לה שגרתי פה פעם ושאלתי אם אוכל להיכנס ולעשות סיבוב, אז היא אמרה לי שהיא ממש חולה וסגרה". אנחנו צוחקים ביחד. "לפחות נשארתי עם הפריים של הדלת והצצה קטנה פנימה", הוא מסכם את הביקור אל מחוזות ילדותו.
עיקר המאבק בחוף מתמקד במיטות השיזוף. כך אני מגלה בבוקר שאחרי. אין מספיק, ולא רק שאין מספיק דיאנה וחבורתה סיפחו אליהם לחושה את המיטות הציבוריות. הפסיכולוגית לא מפסיקה לרטון. המצב מסתבך כאשר חברים טובים של דיאנה מגיעים אינקוגניטו מהארץ ללא תכנון מוקדם וללא התרעה מראש. הם גם זוכים בחושה מס' 19 בסוג של חילופי גברי שנעשים מעל הראש של כולנו בפוליטיקה פנימית מול ג'ובארה שעומד מיואש מול הדרישות של דיירי החוף להשתדרג. "יש הירארכיה על החוף" היא אומרת לי. אני מחייך. במקרה אני מכיר אותם. דובי האבא, עבד איתי לפני עשרים שנה במועדון מיתולוגי בתל אביב. הוא היה בר מן, אני הייתי דור מן. הוא בחור מצוין. אשתו מתוקה והילדות שלו – מעבר לעובדה שלוקח להן קצת זמן להתאקלם- חמודות להפליא. גם זוג החברים השני שנשאר מחמולת דיאנה, אורלי ובּוּזִי, מוכר לנו, הם היו בסיבוב הקודם ב-2002. ככה זה נראה אז. כולם רגועים על החוף ובוזי, כהה עור עם שיער משוח לאחור, בדומה למאפיונרים האיטלקיים רק עם לוק יותר עיראקי, הולך וחוזר עם סלולארי ביד, סוגר עסקאות עם כל העולם, ממאן להירגע. תמונה שהרשימה אותי ונחרתה היטב בזכרוני. "ככה נראה בן אדם שעושה כסף" אני זוכר שאמרתי לעצמי. בסיבוב הנוכחי הוא יותר רגוע. הסלולאר סגור. דובי ,פיצי אשתו, בוזי ואורלי ממשיכים להיות מועדון סגור. הפסיכולוגית חוברת אלינו כלומר בעיקר לה', החמולה הישראלית של אלוני אבא ובית לחם הגלילית גם עושה התקרבות, והחמולה הגדולה של ההורים שלו ההורים שלה והזוג מתמקדת בעיקר בהזמנת מקלובות ענק ודגים שרואים רק "בעולם המופלא". הזמנות שכמובן סותמות את המטבח לשעות. הפסיכולוגית לא מפסיקה לרטון,"אני שונאת אותם והלוואי שיעופו". אותם. זה את חבורת הסטייליסטים, המועדון הסגור שהחליטה להעלם ליום אחד ל"קאסל זמאן", מסעדת בוטיק שממוקמת בטירה עתיקה ומשוחזרת לא רחוק מהחוף שלנו. מין שגעון לדבר של בחור מצרי. "יש שם מזגן, בריכה ואלכוהול" אומר לי דובי. "בדיוק מה שאין פה" אני אומר לעצמי. ועדיין למרות התיאור המפתה זה נראה לי מיותר לזוז, אבל דובי שהגיע רק אתמול צריך קצת להירגע מהחושות, החול, החום ובורות הבול פגיעה. הפסיכולוגית זוממת לחטוף את מיטות השיזוף שלהם אך נרתעת. "אני לא רוצה להסתכסך" היא אומרת לי. ההתנהגות שלה ושלהם מובילה אותי לשתי מסקנות שנדמה לי שכבר עליתי עליהן בעבר. אנשים לוקחים את הבעיות שלהם איתם לכל מקום. גם לחופש. אנשים תמיד ימצאו על מה לריב , גם אם הם כבר הגיעו לגן עדן בדמות מיאמי ביץ'.
בינתיים מי שמתנדבת לשכב על הגדר כדי שחבורת המועדון הסגור תוכל לממש את זכותה להנות עד כלות זו רותי. היא נשארת עם הילדים. אני קורא לה "המנותחת" או "נערת הזוהר במיל.".עם פנים חלקות -שמעלות חשש שאם היא תחייך הן יקרעו, כובע מצחיה מעור, סיגריות פיליפ מוריס ארוכות שהיא מדליקה ברגע שהיא מתעוררת – נערת הזוהר לשעבר שסערה בשנות ה-60 וחצתה מזמן את גיל 60 היא בהחלט דמות מרשימה. מעצבנת אך מרשימה. השדיים שלה שלמרבה הפלא לא עברו סילקוּן, עדיין שומרים על טריותם ולמעט קצת צלוליטיס, למי שרואה אותה מאחורה היא נראית בהחלט כבת 40. למרבה הפתעתי כשאני מגיע למקלחת היא מתרחצת עם דלת פתוחה ואף פושטת את בגד הים התחתון שלה. אני מובך ולא מסתכל למרות הפֵטִיש הידוע שלי לנשים מבוגרות. אחרי זה' אני מצטער ומתנחם בכך שמחר יום חדש ובטח תהיה לי עוד הזדמנות. היא לא תגיע 'ולו מהסיבה שבפעם הבאה שאני רואה אותה היא צורחת על ג'ובארה במטבח "שיש לה ילד בן 6 להאכיל והוא רעב" . לוקחת את תפקיד סבתא אווזה עד הסוף, הדרמה קווין חוצה את הגבול, וזה בדיוק מה שאני אומר לה. "מה אתה מתערב בכלל" היא מתיזה אלי בארסיות, ואני מבין שהפנטזיה שלי על סקס לוהט במקלחת עם אישה בת 65 שמורה במצב טוב, יד ראשונה מרופא מנתח, התפוגגה.אבל יש גם יתרונות למצב החדש. ההבנה ללא מילים שיש לי עם ג'ובארה הולכת ומתחדדת. אני מעז לנצל את רגע האינטימיות שנוצר בינינו כדי לשדרג את מעמדנו בחוף. הוא מחייך. "אתה יודע מה בא לי לעשות עם כל הישראלים", הוא שואל אותי ומבלי לחכות לתשובה הוא גם עונה, "לתת להם לשחק בכסאות. אתה מכיר את המשחק הזה"., הוא שואל. ברור שאני מכיר, אני רק מופתע מהעובדה שג'ובארה מכיר את המשחק שבילדותינו גרם לי לפחות פחד יותר גדול מרכבת הרים. הריצה סביב הכסאות מתוך ידיעה שלאחד לא יישאר, בצירוף השינאה שלי להפסיד , שיחררו אצלי תמיד זרמי אדרנלין. גם בגיל 5. "אז זהו" הוא עוקר אותי מהזיכרונות, "אני אשים את כל הישראלים על החוף, שישחקו כסאות על החושות".
יותר מאוחר, במים ה' תכין לי הפתעה. ראשונה במספר. "אנחנו עוברים לסופרמרקט" היא אומרת לי. שודרגנו. מהשורה השלישית עברנו קדימה רק כדי לגלות שהחושה הגדולה ששוכנת על קו המים וששימשה בעבר כמיני חנות, מוצפת בריח של חרא. של אנשים. ריח יבש כזה שחודר לנחיריים וששום ריח של קטורת לא מצליח להעביר אותו.הילדים מאושרים. הקטן מציין שזו החושה הכי גדולה על החוף, והגדולה ממש, שיום קודם התפרקה והקיאה את נשמתה אל מול כל החוף -לא חוסכת ממני פדיחות – בכלל לא מריחה. בניגוד לאחיותיה שמתחילות לרקום קשרים על החוף עם בנות גילן –שנה יותר, שנה פחות- היא צמודה לנוקיה המשוכלל ולמוזיקה הבוקעת ממנו. היא מפתיעה אותנו. אותי ואת ה'.
"אין מצב שבגיל 19 היו תופסים אותי מטיילת עם ההורים שלי" אומרת ה' שנטשה את הבית בגיל 14 לטובת הנעורים בקיבוץ, ועזבה את הקיבוץ בגיל 18 ברגע שניתנה לה ההזדמנות הראשונה, מבלי להביט לאחור. אני דווקא מאוד גאה בה. זה הטיול הראשון שלנו כשישייה מזה שנים.
בשנים האחרונות הגדולה הייתה מאוד עסוקה והתרחקה. שנתיים במוסד בקיבוץ, אחרי זה שנת שירות. הכי עצמאית ודיי מנותקת. זה לא הגיע משום מקום. היא הבת הראשונה של ה' מהנישואים הראשונים, כל שלושת האחרים משותפים לי ולה'. זה משפט קצר אבל מקופלות בו הרבה משמעויות. ברמה הכי פרקטית, כל הדרך בואכה סיני מלווה אותי החשש שמא תתפוס אותנו מכונית משטרה ותוריד אותנו מהכביש בגלל שאנחנו נוסעים שישה באוטו. הקטן מתנדב אפילו להסביר לשוטר "שזה ממש לא הגיוני שאי אפשר לנסוע שישה בטנדר". אני מופתע ומאושר. הגדולה ממש , שאין לה מישהו או מישהי בגילה, לא מקטרת, עוזרת עם הקטן, קונה תכשיטים בשיתוף פעולה עם האחיות שלה. אני מרגיש שלמרות כל הקשיים והמשברים שעברנו במהלך 16 שנות היכרותנו, הצלחנו. אף זר לא יצליח לראות שאנחנו לא שישייה אורגאנית. הפסיכולוגית שקלטה שהגדולה פונה אלי בשמי, מציינת שהיא דומה לי. "היו שנים שהרצנו את הקטע הזה", אני אומר, "במיוחד עם מורות חדשות". האהבה הגדולה שלה לסיני, הידיעה שהיא או –טו-טו מתגייסת , גרמו לה להצטרף אלינו למסע משפחתי שאני רואה בו מתנת גיוס עבורה ומתנה גדולה עבורנו.
העובדה שלי ולה' צמודה ילדה – אישה בת 19 גורמת לסיטואציות מצחיקות. איך שאני מגיע לבילאל בערב הראשון, בעודי לוגם את כוס התה, מופיע מולי בדואי עטוף כפיה אדומה מנומרת עם אף מעוקל שמזכיר יותר מהכל עורב. "אתה רוצה משהו " הוא שואל אותי את השאלה המוכרת היטב , אני מובך מעט מהמעמד שבו ארבעת ילדי צופים במתרחש, מנסה לדחות את הקץ. "אולי אחר כך" אני אומר רק כדי לשחרר אותו ואתי מהדיון. אני פונה לילדים כאילו כלום. כאילו העורב , לא עומד ומחכה. "סליחה" הוא מאריך את ההברות ופונה אלי שוב -באינטונציה ובהבעת פנים שע' שהינה שחקנית טבעית וקומדיאנטית תשכיל לחכות- "יש לי משהו ממש טוב". "יימכן בוקרא (אולי מחר) ויימכן לָא (ואולי לא)" אני סוגר את השיחה בשקט. "מה הוא רצה ממך" שואלת אותי הגדולה ממש בשעה שע' והקטן מחקים אותו ברקע עם ה-ס-ל-י-ח-ה המתארכת והבעת פנים המעין מאיימת. אני צוחק, יותר נכון, אני מתחיל לצחוק, וכל חיקוי של "אישציפור"- כפי שיואב קורא לו -על ידי הילדים רק מגביר את הצחוק שלי. "נו" היא אומרת. אני משתנק. "סמים" , היא חוקרת. "כן" אני מהנהן בראשי, בעיניים דומעות.לך תסביר.
מהרגע שהקטן הבין שנוסעים לסיני, הוא החליט שהוא רוצה לרכב על גמל כדי לשחזר את הרכיבה של שתי אחיותיו על גמל אי שם בירכתי ההיסטוריה המשפחתית שאף היא התרחשה בסיני. הסיטואציה מחכה לרגע המתאים. סוג של בילד אפ. ואכן הוא מגיע בצמוד ליום הנישואין שלנו. שני נערי החוף הבדואים שרוכבים על הגמלים נראים כמי שיצאו מפוסטר. אחד עם חולצה של ג'מייקה עם הספרה עשר מאחורה והשני בחולצה צמודת גוף. חמושים בכפיות אדומות אה לה ג'ורג חבש , עם מבט ממזרי בעיניים הם נראים כמו שניים שאפשר לגנוב איתם סוסים, כלומר גמלים. אני מסמן להם לעצור. ע' שכבר כמעט התייאשה שמא הסיבוב המיוחל לא יגיע –עקב הדחיות החוזרות ונישנות שלי- קופצת משמחה. יש גמל אחד גבוה, בהיר ושקט, סוג של גמל מירוץ ,וגמל אחד חום עצבני ועקשן מאלו שנואקים קשות כמו רוצים להגיד שלא מתאימה להם כל הסיטואציה. הקטן רוצה את הגבוה ומקבל, ע' מקבלת את העקשן, ברור לנו שהולכים להיות כאן מחזות קורעי בטן. ההיערכות התקשורתית מושלמת. אני אוחז במצלמת וידאו, הגדולה ממש אוחזת במצלמת סטילס. השילוב של ע' והגמל העקשן מוציא ממנה צרחות אימה ומאיתנו, הצופים במחזה, געיות צחוק. כל החבורה מתרחקת לאיטה בזמן שה' מגיעה וקובלת על כך שלא חיכינו לה. "יש לי הפתעה בשבילך" היא אומרת במשפט שהולך והופך להרגל. "עוד מעט אכרם יביא לך במיוחד לחוף לרגל יום הנישואין שלנו סחלב חם עם בננות מעל ואתה תאכל אותו עד הסוף", היא אומרת לי – בעיניה הירוקות ניצוץ ממזרי – תוך שהיא משתנקת מצחוק. אני אוהב אותה במיוחד כשהיא צוחקת עד דמעות. זה לא קורה לעיתים קרובות וזה גורם לי להתפקע. "עד הסוף" היא גועה, ואני נחנק. שנינו יודעים שזה לא יקרה. דייסה על נגזרותיה זה המאכל שהכי דוחה אותי בעולם. בצבא הייתי סרבן דייסה. בטירונות כשכולם היו מוכנים להרוג בעבור הכולבויניק שהיה מלא במה שנראה עבורי כקיא, אני פשוט הייתי אחוז תחושת קבס. לא הסכמתי אפילו להעביר את הכלי מצד אחד של השולחן לצידו השני. ה' טוענת שאמא שלי שרטה אותנו בעניין הזה .אותי ואת אחותי. עוד סרבנית דייסה ובננות ידועה. לא עזרו ההסברים שלי שזה פשוט מגעיל. "איך זה יכול להיות שאתה אוהב קוסקוס ובַּסְבּוּסָה שעשויים מסולת ומסרב לטעום דייסה" היא שבה ומעלה את התהיות שלה כשהנושא עולה לדיון. לאורך השנים היא אף הצליחה להעביר את ל' למחנה שלה ואף את ע', במה שנתפס אצלי כבגידה בבית אבא ואילו אצלה נתפס כתיקון וחזרה לשפיות. הגדולה מתעדת את כל הסשן שלנו בתמונות. את הדיאלוג , את הצחוק. תופסת במצלמה את האינטימיות שלנו, את האהבה. היא היחידה שהייתה בחתונה שלנו (אם לא לוקחים בחשבון את ל' שהייתה בבטן בשבוע 37) במה שגורר מידי פעם אנחות קנאה מהילדים, במיוחד מהקטן . היא גם זו שהזכירה לנו שזה יום הנישואין שלנו. לכולנו ברור שאת הסחלב יאכלו הילדים. כשהם מתרחקים כולם, בסיבוב השני של הרכיבה על הגמלים, שבו הגדולות עולות על צמד המגדלים המדברי, אנחנו נותרים לבד על החוף. מבינים ולא מבינים איך זה היה בימי קדם כשהכפר שלך נכבש והילדים שילדת נלקחו ממך לעולם אם בכלל נשארת בחיים לראות את זה. התמונה שבה כולם הולכים ומתרחקים ממך מצליחה להעביר בשנינו את אותו הרגש. אנחנו חולקים ביחד שבריר דאגה לא רציונאלית שמעורב בפיסות דימיון שמתערבלות עם חתיכות היסטוריה וספרות, ואני אף טורח לשדר את זה למצלמת הוידאו, כחלק מהרפלקס הטבעי שלי ששוזר עבר הווה ועתיד יחד.
ואז הגיע יום ההולדת שלי. בדיוק כשיחזור אותנטי לחגיגות דאז. יום נישואין ולמחרת יום הולדת. אם לחגוג אז בגדול. במהלך כל השנים שבהן הייתי בסיני מעולם, אבל מעולם לא אכלתי פיצה. גם לא אכלתי עוף. מאז ומעולם דגלתי באורז, טָבִּיח, טחינה וצ'יפס וכמובן דגים. טריים. שום דבר אחר לא עלה על שולחני מתוך תפיסה ברורה שהפשטות היא המתכון הבטוח ביותר להימנעות מקלקולי קיבה ושאר מרעין בישין. את הכלל הזה אגב יישמתי גם בהודו אותה עברתי ללא שום מחושים בבטן שעה שמסביבי נפלו חללים כמו זבובים שמצאו את עצמם מבלים יותר זמן בשירותים מאשר במסעדות. חלק מהכיבוש המערבי את המזרח התיכון או הרחוק מגיע דרך הקיבה. רבים לא מסוגלים להפנים את הטעמים החדשים שנפרשים בפניהם ומבקשים להמשיך ולהיאחז במטבח שאותו הם נטשו. כחלק מהתפישה הזו הם מלמדים את בני המקום להכין פיצות, ג'חנונים, שניצלים וזיוות. את התוצאות אפשר להריח ולשמוע מאחורי דלתות הבול פגיעה. אבל באותו ערב, רגע לפני יום ההולדת שלי שיחול למחרת, הרגשתי חסין.חטאתי בחטא הגאווה, וטחנתי עם הילדות שתי פיצות. אחת עם זיתים ואחת עם בצל. לרגל יום הנישואין. הייתה לי תחושה שזו טעות אבל נתתי לחזיר שבי להשתלט. למחרת, כאמור, התוצאות לא איחרו לבוא. פקחתי את עיני עוד קודם לזריחה עם הידיעה שאת יום הולדתי אני אבלה על הקו שבין הים לחרסינות הכחולות שעוטפות את השירותים במיאמי ביץ'. שנים הרבה לפני זה חטפתי דאנג'י פיבר.סוג של שפעת חזקה במיוחד. לא יכולתי לזוז. למזלי הייתי בקלימפונג , בגסט האוס של מאמא יוגי, אישה טיבטית מופלאה, שהיא ובתה דאגו לכל מחסורי, ובין היתר באמצעות חמאת יאק חשבו שאני אחלים יותר מהר. ויתרתי אמנם על חמאת היאק אבל לא על החום שלהן. לאט לאט חזרתי לאיתני. באותו זמן שהה שם באבא קלאס, הולנדי עטור שיער לבן שויתר על הנאות המערב וקבע את משכנו הנודד במזרח. כדי לעודד אותי -מעבר לעובדה שהוא בישל עבורי חמאה עם גראס- הוא גם דאג מידי פעם לומר לי "enjoy your sickness" . כמובן שבמצבי רציתי להרוג אותו. בחלוף השנים ,הבנתי את המנטרה הזו יותר ויותר ואף טרחתי להעביר אותה הלאה. עם הידיעה שאני הולך ליהנות מכאבי הבטן שלי, המשכתי אל תוך יום ההולדת שלי. קראתי. כלומר קינאתי וקראתי . קינאתי באמיר גוטפרוינד שכל כך מיטיב לכתוב והתענגתי על הספר. לפחות שלוש כריכות של "בשבילה גיבורים יעופו" ראיתי על החוף. זה צבט לי בלב. דמיינתי את עצמי עובר בחופי סיני ורואה את הכרך של "אל פמיליה" מוחזק בידיה של בחורה בת 30 שלא מפסיקה לצחוק למקרא הסיפור שרקחתי בדיוק כפי שאני צחקתי למקרא התיאורים המדויקים שלו את הבלוק של ילדותו. כאבתי וקראתי. צחקתי וקראתי. אורלי של בוזי אמרה לי לשתות קולה. "את רואה שזו לא אגדה אורבאנית" אמרתי לה' שטוענת שנים שזו מזימה שלנו , כלומר הכגנים. אגדה אורבאנית או לא, הקולה של אורלי ואמא שהשמיעה את קולה בסלולארי במחיר של עשרים שקל לדקה בתוספת דבש עם צמחים שרקח ג'ובארה יחד עם אורז ושני כדורי קל בטן מארגז התרופות שסחבנו איתנו ושהוכיח את עצמו, הביאו אותי בערבו של יום למצב של טעינה מחדש . עם בטן עדיין מקרטעת לא הצלחתי לכבות את הנר המזמר שהונח אחר כבוד על צלחת האורז השלישית במספר שאכלתי באותו יום. את הדג ,שהגדולה זממה עליו כבר כמה ימים ידעתי שנאכל למחרת. כל מה שרציתי זה להתעורר חדש בבוקר, ובלי טפטופים מהתחת.
נאמן למנהגי ומאושש קמעא, חתכתי בערב לכיוונו של יואב, הילד שלו נחתך קשות ברגל , עובדה שהעיבה במקצת על השהות שם ועררה אצלו מחשבות על להתקפל. לילה קודם הוא הקדים לישון בעקבות הטראומה שעוררה אצלו רצון עז לבכות אבל חייבה אותו להחזיק פאסון למען לא תתפרק החבילה כולה. כלומר , הוא אשתו הילד והילדה. חשבתי על לא מעט הפעמים שבהם הייתי צריך לתפקד כחובש של הבית. ארבע בבוקר, יובל נוקש על הדלת שלי ברחוב יונה הנביא. "בוא", הוא אומר "אחותך שברה רגל". ניסתה לעבור מאיזו דירה למדרגות החירום, גמרה עם קרסול מחוץ למקום. אני והיא בחדר מיון. אח ואחות. חשבתי גם על הפעמים שבהן לא הייתי. ועל הפעם ההיא. החשובה מכולן שנגמרה בזה שחזרתי להלוויה של אבא שלי. אבל זה כבר סיפור אחר מליגה אחרת. בלילה הזה, יותר רגוע, אחרי שהבן שלו התרגל והפנים את המצב החדש, יואב מארח איזו מישהי נחמדה מכליל. בצבע הכסוף של הירח שהולך ומתמעט היא נראית בת בלי גיל. צחקנית ורצינית כאחד. אני מציין בנון שלנטיות שזו יום הולדתי , רק כדי לסחוט עוד שני מזל טובים ומוסיף שהבטן שלי חגגה איתי כל היום."בוא שתה תה טוב", מציע לי יואבי. אחרי הקולה, האורז, הדבש של ג'ובארה ושני כדורי קל בטן מה כבר יש לי להפסיד. "טעים" אני אומר. בינתיים יואבי מצ'פר אותנו ב-2 קטנות, ספיישל יום הולדת. נותן לי להדליק. בין שאיפה לשאיפה , אני נותן הופעה. אולי זו בת בלי הגיל מכליל, ואולי זה בגלל שרוב היום שתקתי והייתי עסוק בספר של גוטפרוינד,שקוע בעולמו שלו שכמובן לפחות מבחינת האירועים ההיסטוריים מקביל לעולמי שלי. אני לא שותק. מספר את הקורות אותנו בחוף, לצד אנקדוטות ממקומות רחוקים, מזכיר את באבא קלאס, שוזר מעשיות ומדלג דילוגים מחשבתיים רק בשביל לחזור יותר מאוחר לנקודות התחלה ואמצע וסוף ועל הדרך מספר על הרצון שלי לרזות. "זו אחת המטרות שלי, לשנה הקרובה" אני אומר להם, ופותח בעוד סיפור, "בראש השנה לאחר שחגגתי יום הולדת, התעוררתי.." , "רק רגע" קוטעת אותי בת בלי הגיל, "אמרת שהיום יש לך יום הולדת". "נכון" אני אומר לה ,"אני חוגג פעמיים. בערב ראש השנה שזה התאריך העברי והיום שזה התאריך הלועזי". היא אגב לא היחידה שלא מבינה את הנוהג המוזר שלי. גם הגדולה , הגדולה ממש, מתקשרת לברך אותי בתאריך הלועזי. אבל אני בשלי. בן אדם נולד בערב ראש השנה, לא יחגוג את התאריך המיוחד הזה. שאלה רטורית. "בקיצור" אני ממשיך, "התעוררתי בחמש בבוקר , עם השעון חורף המטומטם הזה ובמקום ללכת למחשב לעשות ביד, החלטתי לצאת להליכה, לפתוח את השנה באופן מיוחד. אני מאמין שמה שאתה עושה ביום הראשון של השנה, ככה נראית כל השנה שלך. אחרי 4 ק"מ בחולות, אני מתחיל לחזור. אלוהים אני אומר בליבי, תן לי סימן. הרחובות ריקים אין נפש חיה. תן לי סימן שאני בדרך הנכונה. פתאום ממולי, אני רואה את קרן, מדריכת האופניים ,שאני בונה עליה כבר תקופה ארוכה, גולשת לכיוון שלט העצור במכוניתה, כשעל הגג אופני ההרים שלה. אני מסמן לה וי בתנועת יד, יודע שהגיע הסימן, כשאני מביט שמאלה, אני רואה את השמש עולה לתחילתו של מחר חדש , כמו ששר יהורם גאון". אנחנו שותקים. כל אחד עם המחשבות שלו. "אני צריך לכתוב", אני אומר ליואבי ולבחורה, " מוזר, אבל זו בדיוק מה שעבר לי בראש עכשיו" היא אומרת.אני מצטמרר.
ביום שאחרי יום ההולדת שלי , חלו תמורות בחוף. דובי ופיצי עזבו, הפסיכולוגית זכתה לחושה משלה על קו המים ואף סיפחה לה 2 מיטות שיזוף ואילו אנחנו שודרגנו לחושה מס' 19 בחוף. לאחר מסע מפרך של חמישה ימים בו נטשנו את בילאל, שהינו בשורה השלישית מהמים ועברנו לסופר מרקט, הגענו אל הנחלה. אותה שכיית חמדה שזיהיתי כבר מהיום הראשון.לא רק זאת אלא שכחלק מהניסיון שצברתי במעבר של 4 חושות תוך חמישה ימים הפכתי לאחראי החוף .ג'ובארה חשב שזה רעיון מצוין, הוא על הפְּנים כלומר במטבח, ואני על החוץ, להתמודד עם הישראלים.נכנסתי לתפקיד בקלות. כתוצאה מהעזיבה של דובי ופיצי , נרשמה התקרבות בינינו לבין אורלי ובוזי. הם האחרונים שנשארו ממסדר הסטייליסטים ואנחנו שלא היינו שייכים לאף מחנה על החוף , קיבלנו אותם בזרועות פתוחות. בעיקר את אורלי, כלומר אני ,שלא יכולתי להתעלם מצורת ההליכה המזמינה שלה ומהדיבור המתפנק, כשהכל ארוז בבגד ים כחול צמוד. למען האמת ,העדפתי אותה עטופה בלונגי אחרי המקלחת שלא משאיר יותר מידי מקום לדימיון.
"נו מה את אומרת עכשיו על ההיראכיה בחוף" שאלתי את הפסיכולוגית תוך שאני מגיש לה כוס תה. "מה שאני שואלת את עצמי אם גם בפרדס חנה אתה כזה טוב לבב" היא ענתה לי בשאלה. "זה הכל מסיכות" עניתי לה. היה נחמד לגלות שלאורלי ובוזי יש ילדה מקסימה עם שם כמו של ל' רק צעירה בשנתיים, כלומר בגיל של ע'. הקטן שלהם והקטן שלנו שכבר התחילו לגשש ולהתגושש עוד קודם לכן העמיקו את הקשרים והפכו לחברים בלב ובנפש. כימיה משולמת. החוף שהתרוקן לאט לאט מיושביו הפך מאוד משפחתי. כולם כבר מכירים את כולם, אפילו הפסיכולוגית ששנאה קודם לכן, מגלה שמושא קנאתה קרוב אליה יותר מכפי שהיא מסוגלת לדמיין. מקומות לימוד משותפים ואנשים שהצטלבו בדרכה ובדרכיהם,מבהירים לה שהתיעוב שהיא חשה היה מוקדם מידי.זה היה אך טבעי שאת ארוחת הערב האחרונה בחוף, נעשה ביחד. כולם.גם הותיקים וגם החדשים שהגיעו באותו יום בבוקר.
החדשים הם החברים שלנו – שעל טפם מונים שישה איש- שהבריזו, ולא יכלו לשאת האת המחשבה שהירח המלא עולה כל לילה בסיני ולא מחכה להם. "תתקשרו לסעיד ותגידו לו שאתם חברים של רזאל" , אני מתדרך אותם בטלפון , יום קודם, מנסה להרגיע במידת מה את החששות, "הוא כבר יחכה לכם". המשרד המאולתר שפתחתי נמצא בחלק האחורי של החוף, אחרי מגורי העובדים. אני מגיע לשם במקרה , כי אני רוצה לשלשל בשקט. מסתבר שבנקודה מסוימת גם יש את הקליטה הכי טובה. וכך כורע לי בתנוחת ישיבה בדואית, עטוף בכאפייה כחולה, משחרר את בני מעי, אני מנהל שיחות עם ישראל. מתברר לי שלא רק הם מגיעים אלא חבר נוסף, על שני ילדיו. הוא גרוש. חטף בסוף את הבעיטה בתחת מאשתו. הוא מאלו שיודעים להסתבך ולצאת מכל מצב. כמעט. איש של נשים. גבוה,מקריח עם פה שלא מספיק לדבר. לא בוחל בכלום. מישהו שלא היית משאיר לבד אפילו עם סבתא שלך. אני מסמס לו שיבואו , שהכל רגוע , ושאני אדאג להם לחושות. על המים. בין לבין אני חוזר לעוד מספר שאני רואה על הצג. מישהו חיפש אותי 4 פעמים אז סימן שזה חשוב. בעיקרון הייתי מוותר על כל התקשורת הזו, אבל אם המכשיר כבר פתוח אז שיהיה. בכל זאת צריך לתחזק את העסק, גם מרחוק. משם מגיע הכסף לשבוע סיני הזה. משם מגיע הכסף בכלל. "היי" עונה לי קול נשי כובש בצד השני, "רציתי לאחל לך מזל טוב". "תודה ", אני עונה בלאקוניות, "מנסה בקדחתנות לזהות את הדוברת. "אתה לא יודע מי אני" היא אומרת, כאילו קוראת את מחשבותיי. "נכון" אני מודה ועדיין נמשך אל הקול הזה שנשמע לי כמו קול של אישה בשיחה ארוטית. "אני לקוחה שלכם", היא אומרת בסוף. "אנחנו בסיני", אני אומר לה, חושב על איך היא הייתה מגיבה אם הייתי מספר לה באיזו סיטואציה היא מוצאת אותי, עם המכנסיים המופשלות , הטלפון והכאפייה. "נדבר כשנחזור" אני מוסיף. "בטח "היא אומרת, "אז שוב מזל טוב".
אני מדווח לה' על הקורות אותי. על זה שהחברים שלנו מגיעים בסוף, השתחררו מהעניבה החונקת של אבא שהטיל וטו, ועל זה שגיל מגיע עם שני הילדים שלו. את השיחה הארוטית אני משאיר לסוף. "מאיפה היא ידעה שיש לי יום הולדת " אני מקשה על ה'. "אולי פרסמת בפייסבוק", "מה פתאום" אני נרתע מעצם הרעיון שכל הלקוחות שלנו ידעו מתי יום ההולדת שלי חל. "אין מצב.גם תמונה אין לי", אני מזכיר לה. כלומר יש שם תמונה קבוצתית עם גברת. של חמישה גברים כשבפרונט עומדת ה'.שחור לבן. אני מופיע שם בתור רזאל, יחד עם סמיר, טל, ירוני וערן. חמישה גברים בהצגה של אישה אחת. "אה, דיברנו על זה לפני שנסענו, יום ההולדת שלה הוא יומיים קודם, היית צריך להגיד לה מזל טוב", אומרת לי בסוף ה' לאחר שיחזור המאורעות. את כל זה אנחנו עושים במים הרדודים, לאחר שהים שוב נסוג לאחור , מותיר אותנו במעין שלולית חמימה. אני נזכר בשיחה שהייתה לנו בארץ. היא בלונדינית רזה, עם קול מתנגן, עטויה באצעדות צבעוניות ובמדליון מזהב. בת 55 , ונראית מצוין. מהרזות האלו שנראות טוב. כמו ה'. מסתבר שהיא גם פסיכולוגית. היא נולדה ביום הולדתו של עוד חבר טוב שאכל אותה בתאונת דרכים ליד מצפה רמון. למזלו הטוב, הי שם מסוק שהקפיץ אותו לסורוקה. למזלו הרע, זה לא הספיק. פגיעה קשה במוח. אובדן הכרה למשך מספר שבועות ותהליך שיקומי ארוך בבית לוינשטיין. אני מספר לה שעוד לא ביקרתי אותו. שאני פוחד, אני אפילו לא יודע מה גורם לי לספר את זה. להיפתח בפני מישהי שאני בכלל לא מכיר. אולי זה יום ההולדת המשותף לשניהם ואולי זה ייסורי המצפון שלי. "אתה חייב ללכת לראות אותו" היא אומרת, פשוט חייב.
כשהחברים שלנו מגיעים לחוף, הם שואלים את ג'ובארה , איפה להתמקם, הוא בתשובה שולח אותם לרזאל. בועז יספר לי מאוחר יותר שכשהוא יחפש את רזאל, אכרם יצביע עלי. הוא חשב כל הזמן על איזה בדואי, בסוף יתברר לו שהבדואי זה אני. אנחנו שמחים לקראתם. העברנו הרבה שעות סיני ביחד.הם תמיד מספרים שהפעם הראשונה בה נפגשנו ,הייתה כשהם היו בהריון עם הבן הבכור שלהם. כשהם הגיעו לחוף ,אני ואחותי התרחצנו ערומים בבריכת המים שהייתה על גבעה בראס א שטאן, במים שמהם שטפו את הירקות והכינו את הטחינה. אני לא טורח לתקן אותם. כלומר התרחצנו בבריכה ששימשה את כולם. הפרט הזה נכון, אבל זה שהיינו ערומים , זה לא היה נכון. הפעם היחידה שאחותי ראתה אותי ערום, הייתה הרבה שנים קודם לכן. שברתי את היד בטיול לחרמון. אמא שלי השתטחה על המדרגות של דודה רחל , זועקת זעקות שבר כשזה נודע לה השד יודע מהיכן בתקופה שלאף אחד לא היו טלפונים. לא סלולאריים ולא בכלל. זה הפרט השולי. עוד פרט שולי הוא שהיה מי שטען שנכנסתי בערבי בכוונה וכתוצאה מזה שברתי את היד. הפרט המרכזי באותו אירוע הזוי היה שגיבסו לי את היד. לחודש. התוצאה הייתה שלא יכולתי להתקלח בעצמי. וכך מצאתי את עצמי יושב באמבטיה על כסא, מנסה להסתיר את מבושי מאימי, וכשברקע אחותי צוהלת עם קריאות "לאייל יש שערות בביצים".כמובן שזו הייתה הפעם האחרונה בה היא ראתה אותן.כך שלא היה מצב שהתיאור של בועז וגילת היה נכון. בדיוק כמו שלא היה מצב שהיה לי קניון בנתניה למרות שברזבוסקי תמיד חשב שיש לי. אם יש לי קניון בנתניה איך זה שאני נוסע בחיפושית רציתי לשאול אותו. ויתרתי. למה להרוס סיפור טוב.
הדג אכן מבטיח ומקיים. ג'ובארה צולב אותו על האש. לתגבור מגיעים גם שרימפסים וקלמרים, ערימות של צ'יפס, אורז ותבשילים שמוזזים הצידה. הכירה מתחילה. כולנו אוכלים בידיים. בוזי שולף שאריות של בקבוק וודקה. אני מרגיש שזה יום ההולדת אמיתי. אני צמוד לאורלי, חם לי ושמח לי. הקטנים משחקים קלפים. הבינוניות גם משחקות. הגדולה, הגדולה ממש מתענגת על הדג. וה' אוכלת כזית. היא לא אוהבת להתנפל.אחרי זה היא תתלונן. "אתם חוזרים מחר", תשאל אותי אורלי." אני לא יודע", אני עונה לה, לאור היחסים שמתהדקים בינינו. כלומר , בין המשפחות, ובעיקר החברות האמיצה בין הקטנים. "האמת היא שאין לנו בשביל מה, זה שוב חג" . "תישארו" היא אומרת. "זו טעות לחזור" תאמר לי גילת, יותר מאוחר, כשאני אחבור אליה ולגיל שיישארו ערים , אחרי שכולם יישפכו וירדמו על החוף. הם היו פעם חברים. לפני שגילת התחתנה עם בועז. ונשארו כאלו. היא אולי האישה שהוא הכי נאמן לה, עד כמה שזה נשמע מוזר. אישה של מישהו אחר אמנם, אבל חברתו הטובה ביותר. "הודיעו היום ברדיו שכל שמורות הטבע מפוצצות, שאנשים מתבקשים להישאר בבית". אני לא יודע. אני עורך מעין שקלא וטריא. בצד אחד , החלטנו שבאים לשבוע. זה מה שסגרתי עם הביטוח. ההתכוונות היא לשבוע ואני לא רוצה להתגרות בגורל. מצד שני, לא היינו שש שנים בחופש. אנחנו כבר בסיני. הכל נעים, ואני וה' ידועים בגמישות שלנו. ספונטאניים עד הסוף, בצורה שמעוררת לפעמים כעס אצל ההורים של ה' ולעג אצל האחים שלה. גם הגדולה, גדולה ממש לא תמיד מסכינה עם שיטת החיים שלנו. זו הלא מתוכננת. "נראה לי שנחזור מחר", אני אומר לה', רגע לפני שאני יוצא לעוד שיטוט לילי בחוף. "אני שמחה שזה בא ממך" היא אומרת לפני שהיא שוקעת לשינה.
אני מתעורר שוב לפני הזריחה אחרי עוד לילה של שינה על החול. יש אור חכלילי וכוכב או שניים שמנצנצים לצד הירח שכבר נמצא בצד מערב. שקט. כולם ישנים. התחושה היא שהגעת לארץ של היפהפייה הנרדמת. משפחות משפחות שפרושות ליד החושות שלהן. נשים, גברים וילדים שנמים את שנתם בשלווה. אפשר פשוט לחטוף את כולם ואף אחד לא ירגיש,חוץ אולי מהשומר המצרי במדים הלבנים שעומד לסיים את המשמרת שלו. אני הולך לכיוון השירותים, מנצל את הרגעים האלו שלפני ההתעוררות הגדולה, חוסך מעצמי את כל "הבוקר טוב" הזה. אנשים עם גליל ניר טואלט ביד, ופרצוף מעוך אומרים לך בוקר טוב. סוג של נימוס חוף אמריקאי . זה הורג אותי. אני מעדיף תמיד להיות לפני הגל או לאחריו. זה גם נכון לגבי ה"לילה טוב". יש לי בעיה עם הפמיליאריות הזו. כזה אני . מצד אחד נהנה מתחושת המשפחתיות העמוקה שקורמת עור וגידים תוך ימים מספר, במיוחד בסיני, ומצד שני בורח מהדבקיות הזו, כשהיא הופכת מסטיקית מידי. אני לא יכול להחליט. אני רוצה להישאר. מתאים לי עוד כמה ימים. ה' באה לכיווני. "מתאים לי להישאר, אין ממש בשביל מה לחזור, נעלה עוד כמה ימים", אני אומר לה'. "אתה רוצה לשגע אותי " היא אומרת לי, "כבר אמרתי לילדים שעולים היום, זה מה שסגרנו אתמול בלילה". האיזון מופר, ואיתו גם השלווה. כשאנחנו חוזרים לחושה , הגדולה ממש כבר אורזת עם פרצוף של "נמאס לי, אני רוצה הביתה". נעולה. אין מי לדבר. הקטנים רוצים להישאר. טוב להם. ל' מריחה את הפייסבוק. סדקים נבקעים בחומת המשפחתיות האחידה שהצלחנו לבנות במהלך שבעת הימים האחרונים. שני קולות בעד חזרה, שני קולות נגד, אני מתנדנד וה' גם. תיקו. אני מאבד ת קור הרוח שאפיין אותי במהלך השבוע האחרון. הפסיכולוגית ומשפחתה עולים לארץ. הגדולה תעלה איתם ותיסע באוטובוס. היא עושה פרצוף. ה' עושה לה בחזרה. "אנחנו לא יוצאים כל יום חופש, מה יקרה אם תישארי, החלטת וזהו". באגד לא עונים. הולכים לאכול ארוחת בוקר. הילדים של אורלי ובוזי רוצים שנישאר, גיל אומר שזו טעות לחזור. אנחנו לכודים בתוך עצמינו. אני חוזר לחושה. הגדולה ממש , מתבעסת לחזור לבד למרות שהיא כבר ארוזה וביררה ויש מקומות.
הגם שהאופציה הזו מפתה אותי -ולו בגלל שאני צריך לחזור את כל הדרך הביתה עם עם עוד חמישה אנשים במכונית – אני מחליט לחתוך. "הגענו משפחה , נחזור משפחה". הקלה. "עוד לא פגשתי מישהו שיכול לעשות סוויץ"' כמוך" אומרת לי ה' כשאני מודיע לה על ההחלטה. הקטנים מתבעסים. גם החברים שלהם. אני מסמן לאכרם שיעשה לי חשבון. "אתם עוזבים היום", הוא שואל אותי בערבית. גם הוא מבולבל. במהלך כל השבוע אנחנו רוצים שיעשו לנו חשבון. לא היינו סגורים אם יש לנו מספיק כסף. אכרם שמתפקד כמנהל חשבונות, מלצר, חדרן ונער מזוודות ממאן משום מה להגיש לנו את החשבון היומי. זה כבר הופך לבדיחה. כל פעם שה' מנסה להגיע איתו להבנות הוא רק מחייך את החיוך צחור השיניים שלו, מה שלא מותיר לה ברירה אלא לצחוק. וכך היא מגיעה אלי ומתלוננת ואני מבטל בניע יד את החששות שלה."יהיה בסדר" אני אומר. אני מסמן לו להיכנס מטבח. לבק רום. בזמן שהוא מחשבן חשבונות אני יושב ושותה תה מרמריה. אורלי נכנסת למטבח ארוזה בבגד ים הכחול שלה מזמינה ארוחת בוקר. היא מעיפה מבט לכיווני. "יש זמן שצריך לזוז" אני אומר לה. היא מהנהנת. אנחנו סוגרים חשבון. זה עוד לא הזמן לחיבוקים. ג'ובארה , מבקש בצחוק שאני אמנה מחליף רגע לפני שמגיע הגל הגדול השני. אני מסתכל על אורלי, היא מסתכלת על ג'ובארה , הוא מסתכל עלי. הדיל נסגר. מאדאם לה וילאג'. אני הולך לארוז. הספקנו להיות רק לילה אחד בחושה מס' 19. גם זה משהו.הגדולה עוזרת לי לארוז, אני עוד מספיק לשחרר שנורקל לחברים שלנו.
בינתיים בוזי מגיע. אנחנו יושבים לשיחה. "אתה יודע" אני אומר לו, בין שאיפה לשאיפה, "בפעם הקודמת, שהיינו פה, התמונה שלך , סוגר עסקאות בטלפון, כשכולם מסתלבטים נחרתה לי חזק במוח. לנו לא היה ממש למה לחזור". זה היה לפני שמונה שנים, וכמו כדי להמחיש את ההבדל בין אז לעכשיו , הטלפון שלי שפתוח מהבוקר לא מפסיק לצלצל. "בפעם הזו זה לא ככה, הטלפון שלי היה סגור רוב הזמן" הוא אומר. הוא מזכיר לי את הגיס שלי במיל., אבי ילדיה של מיס וי, יש בו את התזזיתיות שלו, את האהבה לכסף ולחיים הטובים שבאים איתו. אני ממשיך לארוז והוא בינתיים מגלגל עניינים בטלפון, מנסה להזיז דברים. זורק מספרים לחלל האוויר.זהו. הגיע הזמן לזוז. אני מעמיס תיקים, הגדולה עוזרת לי. במסעדה אני עושה תמונה קבוצתית לילדים. הם עם הפנים לשמש , יושבים על המדרגות. עוצמים עין אחת. מסונוורים.מחזור סוכות 2010, מיאמי ביץ' יצא לדרך.
יכולתי לסיים כאן אבל אני חייב עוד אנקדוטה אחת שבלעדיה הסיפור הזה לא יהיה שלם. עברנו את הגבול, עברנו דרך אילת, עברנו את נהגי המוניות ומוכרי הדלק. אכלנו בגטים ובורקסים והתחלנו את הדרך הארוכה הביתה. כביש הערבה. אנחנו בשוונג ותקועים מאחורי משאית. אנשים נוסעים כמו משוגעים.חם. צהריים. אני יודע שיש לי עוד חמש שעות וחצי עד הבית. אני מתנחם בכך שגם הצעדה הגדולה ביותר מתחילה בצעד אחד קטן כמו שאמר מאו טסה טונג , לפני שהוא חרש את סין ושינה את פניה לנצח. ליד יטבתה , כולם פונים בפתאומיות ימינה כולל הטריילר שמעכב אותי עד שם, אני מאיץ רק כדי לגלות את הסיבה. שוטרת ליד ניידת תנועה מסמנת לי לעצור בצד. שנים שזה לא קרה לי. אשר יגורתי בא לי. המחשבות רצות לי בטירוף, בזמן שאני גולש לימין. אנחנו שישה באוטו, היא תוריד אותי מהכביש, נקודות, הלך עלינו. פרפרים בבטן. "רישיונות בבקשה". המערך מאחורה הוא כדלקמן. הגדולה ממש עם אוזניות מסיליקון בצד ימין, לצידה ל',ע' מצד שמאל, ביניהן, הקטן ישן, מוחבא על ידי ל' שמסוככת עליו. שתיקה. אף אחד לא נושם. אני מחפש את הארנק. אלוהים יודע איפה שמתי אותו. ההשתהות שלי מאפשרת לה להציץ אחורה. "למה היא לא חגורה" היא שואלת אותי, מפנה את האצבע לגדולה ממש. אלוהים, אני אומר לעצמי ,רק זה מה שהיה חסר לי. היא פותחת את הדלת האחורית. "את חגורה" היא שואלת את ל' שממשיכה להסתיר בקור רוח את הקטן. "כן", היא עונה, ומראה לה שהיא חגורה. היא סוגרת את הדלת , אני מוסר לה את רישיון הנהיגה. "מה המצב שלך" היא שואלת אותי, "נקי" אני עונה לה. היא פונה לניידת לברר את זה במחשב. "אני לא נושמת", אומרת ל', "מה יקרה אם היא תגלה", היא שואלת. "תהיי בשקט ואל תחשבי על זה", אני וה' אומרים לה ביחד. היא חוזרת. "הפעם אני אסתפק באזהרה בעל פה", היא אומרת. "לא שמעתם על התאונה שהייתה פה לפני יומיים", "לא. לא היינו פה" , "ילד שהיה לא חגור עף מהמכונית ונפצע קשה בראש . תחגרו זה חשוב". "תגידי" אני אומר לה, כדי לשדר שהכל כרגיל, "איפה אני פונה למצפה". "בצומת קטורה תפנה שמאלה , לא ליישוב .קצת אחרי זה".
"מה זה היה השאלה המטומטמת הזו" קוצפת עלי ה', "זה בדיוק כמו שאבא שלך סיפר , זה היתה שאלה מיותרת ומה אם הקטן היה מתעורר, היינו אוכלים אותה בגדול". אני לא עונה. עמוק בפנים אני יודע שהיא צודקת. שנים רבות לפני זה כשאבא שלי היה על הים – בצי הסוחר – הם הבריחו וויסקי מקנדה לישראל. הם ידעו שיעלו לאוניה לבדוק אותם. זה היה משחק קבוע של חתול ועכבר. פקחי המכס ידעו שהמלחים מבריחים ולא הצליחו אף פעם למצוא. הם החביאו את הבקבוקים באחד הסירים הגדולים , שמו סמרטוט מעל והניחו את הסיר במעלית שמקשרת בין המטבח לחדר האוכל. כל הסיטואציה הייתה מלווה בעקיצות. מין משחק של חם קר. בסוף אנשי המכס התייאשו. הם פנו לצאת ואז אחד המלחים זרק להם משהו כמו "בפעם הבאה תחפשו יותר טוב", פקיד המכס שרצה לענות, הסתובב וכמעט החליק, כדי לא להחליק לגמרי הוא תפס את הסמרטוט שכמובן לא עזר לו. הוא אמנם החליק אבל על הדרך גם גילה את המסתור. זו הייתה הערה אחת יותר מידי . מיותרת. זה היה השיעור, ועכשיו 40 שנה לאחר שהוא סופר לי, מסתבר שלא למדתי אותו. כך לפחות לפי ה'.
אני לא פונה בצומת קטורה אלא ממשיך לצומת מנוחה. אני מוותר על הערבה, יש עוד מחסום בהמשך ואני לא מתכוון לבדוק את המזל שלי. בעליות למצפה האוטו מתחמם, מגיע לנקודת רתיחה. אנחנו עוצרים בתחנת דלק. "נרים טלפון לאיתי שיבוא", אני אומר לה'. "לא מתאים לי" היא אומרת, "אני רוצה הביתה". אני מרים לו טלפון, הוא בא עם החיוך והבנות ."מה אתם ממהרים, תישארו בוילה" הוא מנסה לפתות אותנו. ל' מהנהנת, היינו שם לפני חודש. הילדות אוהבות את הוילה של איתי. "אין מצב", אני אומר , "נבוא בחורף, רוצים הביתה". "גם ויינז מיהר" הוא אומר לנו. ויינז הוא חבר טוב. שלוש שנים צבא, עוד שנה אמריקה. גרנו ביחד. עד שהחברה שלו שיותר מאוחר הפכה להיות אישתו נכנסה לגור איתנו. אחרי זה הפסקנו לכמה שנים להיות חברים. "הם עלו מסיני לפני יומיים, הוא, נילי והילדות, בדרך באה מולו נהגת עם רכב מסחרי זיגזגה ונכנסה בהם. היו צריכים לנסר את נילי החוצה. היא בסורוקה , ויינז והילדות ביוספטל. כריות האויר הצילו אותם. הבוחן אמר שהיה להם מזל. בדרך כלל לא יוצאים חיים מתאונה כזו". "ומה קרה לנהגת " אנחנו שואלים, "כלום לא קרה לא אבל הילד שלה, עף מהחלון, הוא לא היה חגור. הוא פצוע קשה".
אנחנו נכנסים לאוטו. נחגרים. יש לנו עוד שלוש שעות להגיע הביתה.
