הרהורים על מהפיכה 6/ אנשים שקופים

אנחנו לא שקופים. אנחנו צבעוניים ויפים וחזקים.(צילום יואב איתיאל, פרדס חנה מאי 2012)

הקיץ האחרון היה אחד הטובים שחוויתי בימי חיי וזה לא בגלל שחילקו קרטיבים בחינם ויצאתי למחנה קיץ של הצופים.

מעולם במהלך כל שנותי לא חשתי הזדהות כה עמוקה עם רעיון. עם רעיון שאפשר להגדיר אותו בשתי מילים קצרות עם סימן קריאה גדול אחריהן. די! נמאס! מעולם , לפחות במדינת ישראל, יציאה לרחוב על מנת לצעוק "העם דורש צדק חברתי" לא הייתה כל כך אמיתית, נכונה ונוקבת. השאגה שנשמעה ברחובות,בכל עיר, שהגיעה כמעט מכל בית, הייתה אמורה לערער את אמות הסיפים, לקעקע את יסודות השלטון הקלוקל שאת פירותיו הבאושים אנחנו כבר אוכלים עשרות שנים, לעשות סוף לקומבינות, ולמגר את ההון והשלטון.

השאגה הזו שעלתה מגרונם של ארבע מאות אלף ויותר בשיא הקיץ, הייתה אמורה להחזיר את קול השפיות, ויותר מהכל אמורה הייתה לשים את האדם במרכז. את האדם הפשוט, את האישה הפשוטה. את המורה שעומדת מול כיתה של 35 ילדים כל יום וקורעת את הגרון וצורב לה , את השוטר שעומד באמצע צומת בשתיים בצהריים ומכוון את התנועה,והוא מזיע וחם לו ,את זה שקם לחלוב כל בוקר בארבע בחורף וקר לו, את נהג המונית שמסתובב כל הלילה ברחובות החשוכים כדי להביא כסף הביתה בבוקר ומפחיד לו את המנקה בבית הספר שרצה כל היום אחרי הילדים-שמשתדלים לא לדרוך במקומות שעוד רטוב בהם כי הרגע היא סיימה- וקשה לה. אתכם ואותי. אותנו. זה לא קרה.

זה לא קרה, בגלל הרבה סיבות. שאפשר למנות אותן ולנתח אותן מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית וכלכלית ותקשורתית. אבל זה לא קרה בגלל משהו הרבה יותר פשוט. אנחנו הפכנו שקופים. הזעקה שלנו, האמיתית כל כך שבאה ממצוקת היום היום (ויש לנו חלב ולחם במקרר, אנחנו לא מיתממים) לא הפילה את החומות הבצורות של השלטון. נס יריחו לא קרה כאן. הכנסת אולי מוקפת בגדר שדרכה אפשר להשמיע את המחאה, אבל הבניין עצמו הוא מבטון, והיושבים בתוכו, ליבם כנראה עשוי אבן. ובאוזניהם יש פקקים. פקקים של שומן. כי הכלבים נבחו והשיירה עברה, וראש הממשלה ותאומו הפוליטי רק יכלו לחכך את ידיהם בהנאה. "תן להם לצעוק","זה ייגמר מעצמו", "הם תמימים", "הם נאיביים"" נאמץ את הממצאים של טרכטנברג ונקבור את זה בוועדות" " מי בכלל יזכור מה כתוב שם". והם צדקו.

כולנו או אם לדייק רובנו (כי היו כאלו שלקחו את הפעיילות עוד צעד קדימה) חזרנו להסתגר בבתים שלנו, אנחנו ממשיכים לשלם כמו שכתב איתן אבריאל בגיליון דה מרקר האחרון "מס בנקים" בשל העדר תחרות, "מס מלט" כי יש מונופול לחברת נשר, "מס גבינה" כי יש שתיים וחצי מחלבות גדולות, "מס מכוניות" "מס מותגים" "מס חיתולים" "מס טלביזיה". שלא לדבר על "מס חשמל". נכון אנחנו משלמים קצת פחות על הסלולר כי יש צדיק אחד בסדום שקוראים לו כחלון ולא במקרה הוא גם מאולגה השכנה וממשפחה ברוכת ילדים (שבעה). הוא היחיד ששם את העם לנגד עיניו ולאו דווקא את בעלי ההון. למה? כי בתוך עמו הוא יושב. אבל עבור ביבי וברק, ועכשיו מופז ועבור ליברמן, וגם ליבני וכל מלחכי הפנכה שם,אנחנו שקופים. לא רואים אותנו. אין לנו לובי, אין לנו מגן,אין לנו יחצ"נים שידאגו לנו, אנחנו לא שולטים בתקשורת. אנחנו פשוט העם. הצאן. והם משום מה הרועים.זהו שלא. הם לא הרועים הם הרעים. הם בתוך איזור הנוחות שלהם. ואנחנו בתוך אזורי המצוקה שלנו. ובקצב הזה של סדרי השלטון בישראל זה יימשך לנצח. כי אין מי ששמע את הקולות, והשליט, זה שהפך למונארך אבסולוטי בתחילת השבוע שעבר יודע גם שאין לו תחליף. הוא הכל יכול. וכולם מרקדים לפניו. שליט בתיאטרון אבסורד שרקח לעצמו, שאנחנו רקחנו למענו.

לצערי, אנחנו בבעיה.ורבות השאלות ומעטות התשובות. אבל יש תקווה. עשיתי שיעורי בית. הלכתי ובדקתי מה עשו "ארבע אמהות". זו הדוגמא הטובה ביותר ליכולת שלנו, הנשים והאנשים לעשות מעשה. לא מעשה קטן , מעשה כביר. ארבע נשים בסך הכל. ארבע. הצליחו תוך שלוש שנים להביא את מדינת ישראל ואת העומד בראשה לסגת מלבנון. תוך שהן משנות את השיח הציבורי, תוך שהן מקבלות יריקות מעוברים ושבים תוך שהן מכונות ארבע סמרטוטות. ארבע נשים אמיצות שהלכו עם הלב שלהן, שהלכו עם הדאגה שלהן שהבינו "שככה זה לא יכול להימשך".רחל בן דור, מירי סלע, רונית נחמיאס וזהרה ענתבי, צריכות לשמש דוגמא לכולנו. הן צריכות להוות את המגדלורים שאליהם אנחנו צריכים לשאת עיניים בים החשיכה שפשתה כאן מסביב.

כל מה שהן רצו זה  שהבנים שלהם ישובו הביתה בשלום. ואנחנו רוצים את אותו דבר. גם אנחנו רוצים שלום ורוצים בית או אפשרות לקנות בית במחיר שפוי(בשביל מה המדינה צריכה לספסר במחירי הקרקעות), רוצים להתפרנס בכבוד, רוצים חינוך ראוי (מחקרים מוכיחים שהשקעה ראויה בחינוך היא המפתח לחברה שיוויונית יותר), רוצים חברה בריאה יותר, חולה פחות (תרתי משמע) , ירוקה יותר, אלימה פחות, דורסנית פחות, רוצים בחזרה את השפיות כי קצנו במירוץ העכברים המטורף הזה שמשרת את השלטון ואת חייליו, ושוטריו ואלו שמבקשים להנציחו בכל מחיר.

ולשלטון הזה יש פנים, זה לא משהו אמורפי שאי אפשר להתמודד איתו. האנשים שיושבים שם בירושלים, אלו שמחליטים את ההחלטות לא מורמים ולא קיבלו זכות אלוהית להיות שם לנצח. הם רק צריכים להבין (בדומה לכחלון ) שהיום זה אנחנו ומחר זה הם. וגם לנו יש פנים.ופה, כדי לזעוק ולדבר ולהסביר ולחדד את הבלתי משוכנעים, ועיניים לראות את העוולות, ואף להריח את הסירחון וידיים כדי לכתוב, ולסמס ולשתף בפייסבוק, וראש שיוכל לחשוב על פתרונות יצירתיים, ורגליים כדי לבוא להפגנות ויותר מהכל יש לנו לב. אנחנו לא ערלי לב. יצאנו לרחוב כי אנחנו מרגישים וכואבים ומזדהים , יצאנו לרחוב כי כי אנחנו יודעים שיש לנו אחד את השניה ויש בינינו תחושה אמיתית של אחווה שאני מקווה שלא תתפוגג. יצאנו לרחוב כי יש לנו אמונה אמיתית בצדקת הדרך וכי למרות הכל צריך קצת יותר מפוליטיקה סוג זין כדי לשבור אותנו.

אנחנו לא שקופים. אנחנו צבעוניים ויפים וחזקים. אחד אחד, אחת אחת וכולם ביחד ואם נצעק את זה מספיק חזק אז גם חומות השלטון הבצורות ביותר ייפלו. כי העם כבר לא דורש צדק חברתי. העם מבקש להחזיר את המדינה לאזרחיה.מבקש ולא דורש.לא מתוך אדנות אלא מתוך ענווה ומתוך הידיעה שהוא מבקש את מה ששייך לו. מתוך ההבנה שמישהו פה לקח לו משהו שלא שייך לו והגיע הזמן להחזיר. לנו.לאנשים הפשוטים. לאלו שעומדים בכיכרות ולאלו שיושבים בבית ושפשוט עוד לא הבינו או שלא שמו לב או שהעדיפו להדחיק ולשכוח. זו המדינה שלנו. רוצים אותה בחזרה.

הרהורים על מהפיכה 5 /השקט שלפני הסערה

אתמול , כמה דקות לפני שיצאנו להפגנה בחריש (שהתקיימה למעשה בשדות שליד קיבוץ מענית) הצצתי על תוצאות משחקי הכדורגל. מכבי נתניה פיגרה אחת אפס מול קריית שמונה בחוץ , ואחרי התבוסה של הארבע אחת בשבוע שעבר מול מכבי חיפה , תחושת חמיצות קלה התגנבה לי ללב. אחרי עונה נהדרת בשנה שעברה (בה הספיקו גם שתי הבנות שלי להחשף לחיידק הצהוב שמסתובב בבית), פתיחת העונה הנוכחית נראתה מהוססת והצריכה כרגיל לב חזק. לב של אוהד כדורגל.

ההגעה לשדה החרוש שליד מענית שכמו הוכן לפלישת חייזרים מהחלל החיצון בסרט של שפילברג, לא בישרה טובות. מעט מידי מכוניות, שנסעו בשביל העפר שמוביל למקום ההתכנסות. לשניה הרגשתי כמו בדרך למסיבת אסיד. מאוד ניינטיז. מעט מידי אנשים, כולם מאותו רקע . קיבוצי בעיקר. מעט מידי ערבים, שזהו מאבק שלהם באותה מידה כמו של שכניהם היהודים, ואף לא חובש כיפה אחד. ולאוו דווקא בגלל השבת. היא יצאה כבר.

תחושת החמיצות שלי רק הלכה והתעצמה כשבדקתי און ליין מה קורה עם הפגנות המחאה ברחבי הארץ. 3000 איש בת"א, היענות דלה . 1000 איש בירושלים.תמונה קצת עצובה. זה הצטרף לטוקבקים.אם בהתחלה, מוגר הרוב הימני ששולט כבר כמה שנים בתגובות, חמישה שבועות אחרי ההפגנה הראשונה תגובות כמו "שמאלנים הביתה" ודפני ליף המשתמטת" מרימות את ראשן בגאון.

דוברים עלו וירדו, זמרים מוכשרים נתנו את קולם בשיר על הבמה המושקעת בלב השדה. חלקם ביקשו להגביר את הסאונד "ולתת להם עוד גיטרה".ואצלי התחושה שהמומנטום אולי הלך לאיבוד ושהקלישאות הולכות ותופסות את המקום של הזעם הראשוני הלכה והתגברה.

אבל אז כבמטה קסם, משהו השתנה. באמצעות סטיב ג'ובס בדקתי שוב את תוצאות הכדורגל. לא האמנתי למראה-עיני. נתניה שפיגרה במחצית אחת אפס , ניצחה בסיום , בקרית שמונה – הנמזיס שלה משנה שעברה- שלוש אחת. בתל אביב כבר הגיעו דיווחו על יותר מעשרת אלפים איש ובירושלים על 3000. המומנטום כמו שנהוג לומר אצל שדרי הספורט התחלף. הרוח הגבית החלה לנשב והשדה החרוש נראה פתאום שוב כמו מגרש ביתי.

הבחור הארגנטינאי שכבר חודש מסתובב עם אוהל נודד הודה לאשתו עינת, לא שכח את יום ההולדת של גלעד שליט והזכיר שגם "הרצל דרש צדק חברתי". שי אביבי ציין בצדק שהמבטא ההורס שלו עושה אותו רעב, ואנחנו נסענו לבאקה יחד עם רוביק כדי להנות מעיירה תוססת שמתפרקת בערב מכל הלחץ של עוד יום רמאדן. וגם כדי לנגב חומוס טוב אצל אבו אחסאן. מצאנו בתי קפה מלאים גברים שמעשנים נרגילה ונהנים מבריזה קצת יותר ידידותית לאחר שבת של חום יולי אוגוסט.החומוס היה סגור.

אז נכון, שהמחאה נראית קצת חיוורת, והחום והחופש הגדול עושים את שלהם, ויש בקיעים צרים בחומה ויש מי שמנסה להסתנן בינות להם ולשתול שם ספינים ,אבל או טו טו החופש הגדול נגמר , ובשבת הבאה יש את ה-3 בספטמבר, הפגנת המיליון או מה שזה לא יהיה. באון ליין ראיתי שאיירין מתקרבת לניו יורק ובלומברג מבקש מכולם להישאר בבתים. ופה על המשולש שבין , מענית באקה וכרכור, חמישה שבועות בתוך הסערה החברתית שפוקדת את ישראל יש כרגע שקט. שקט יחסי .שקט שלפני הסערה.כי צריך לב חזק למהפיכה הזו. לב של אוהד כדורגל.

הרהורים על מהפיכה 4 / הפגנת החצי מיליון

משום מה זה ברור לי שתהיה הפגנה של חצי מיליון איש. זו לא ראיית הנולד, זו פשוט להבין איפה אתה חי. בתוך עמי אני יושב. בתוך מעמד הביניים הקורס, המתמוטט, הלא גומר את החודש, שלא נוסע לחו"ל , שיורד לים לזולה עם חברים ויושב באהלים, לא כי זה בון טון עכשווי, אלא כי זו הדרך שלו לפצות את הילדים על זה שלא נוסעים לתאילנד, לכרתים, לטורקיה או להולנד. כי ליסוע עם משפחה של 6 נפשות לכרתים לשבוע עולה 20 אלף ש"ח, במקרה הטוב. 20 אלף ש"ח מחוץ למחזור הרגיל שבו כל חודש ,האוברדראפט רק גדל..

אבל אנחנו לא מפונקים ולא באנו לדבר על חו"ל למרות שלא נסענו כבר 10 שנים (למעט גיחות לסיני האהובה). אנחנו שמחים בחלקנו ומברכים כל יום על זה שקמים לעבודה שמפרנסת בכבוד את בעליה, כי יש לא מעט חברים שקמים בבוקר לשלוש עבודות ומסתכלים לילדים בעיניים ואומרים להם :"אין לנו". אנשים בני 40 + , מוכשרים בצורה יוצאת דופן , שלא מצליחים במדינת ישראל מודל 2011 למצוא את עצמם. ולקיים את עצמם ואת ילדיהם.

הפרשנים בטלוויזיה, שששים אלי הפגנות שנפלו להם טוב בעונת המלפפונים ,נתפסו גם הם עם התחתונים למטה. רביב דרוקר ועופר שלח שיודעים ללהג את עצמם למוות על כל נושא שבעולם, מופתעים פתאום מהסולידאריות של מעמד הביניים הקורס שקם מעפר . מזה שמחלקים בירה בחינם ברוטשילד ושיש קבלות שבת. ויש חברותא. ואני רוצה להגיד להם ,-אל מול מסך הטלויזיה -זה רק בגלל שגם אתם מנותקים. לשאול אותם מתי בפעם האחרונה ישבתם ודיברתם עם אנשים בני 62 שאין להם כסף לסדר את השיניים הגם שהם נלחמו בנח"ל המוצנח ב-67. זה בטח הרבה פחות סקסי מאשר לראיין את רם כספי או ארקדי גאידמק ולהרגיש שפיצחת את חידת ההון שלטון.

הם (הממשלה) שלחו אתמול את צביקה האוזר – חמוש במשקפי ובלוק ארז טל -כדי שיכסה על ערוותם. האוזר, בן גילי, עשה בשכל והופיע לא מעונב,.מעבר לזה כל מילה שנאמרה על ידו הייתה בשום שכל. גם הוא לא יכול להבין את המהפיכה שהרי הוא משרת את אדוניו מדושני העונג. הוא מעז להלך בזהירות בין הטיפות שהרי הוא מסתכל קדימה אל כסאות השרים, עליהם יושבים כבר חבריו למחזור האדונים הצעירים סער את ארדן. לא הוא ולא הם יבואו ויניחו את המפתחות על השולחן ויגידו נכשלנו. זה לא יקרה. זו לא יפן. זה המזרח התיכון . אבל זהו מזרח תיכון חדש, בו השליט מנותק עד שהוא נופל. מה זה נופל? קורס. בקול רעש גדול. עיין ערך מובראק.

כשהפרשנים בתחילת שידורי המהפיכה אמש דיברו על שלושים אלף לי כבר היה ברור שזה 100 אלף ורק בתל אביב. לא בגלל שאני נביא ובן נביא אלא בגלל שאני חי בתוך עמי ואני יודע כמה מחברי נסעו להפגנה אחרי שפספסו את ההפגנה ההיסטורית בשבוע שעבר. כלם רוצים להיות חלק מהמהפיכה, כולם רוצים לצעוק מהיכן שכואב להם.כי באמת כואב להם. אבל זה יותר מזה. הפרשנים לא מצליחים להבין מה היעדים ואיך זה שהמהפיכה היא בלי הנהגה. הם עדיין חושבים בכלים של פעם, בצורה שמרנית, במאקרו כלכלה, בניסיון להבין אם זה שמאל או ימין. הם לא מבינים שזו מהפיכה גם בצורת החשיבה. זה בא מלמטה , מהיכן שהכי כואב, זה בא- כי נשבר, זה בא -כי אין יותר לאן לברוח. הם לא מבינים שלאט לאט מדינת ישראל חוזרת להיות מדינה שפויה שלא מעניין את תושביה בעיות הביטחון כשאין להם ביטחון כלכלי.

מילא הפרשנים, הם עוד מנסים להבין, אבל הריבון לא רק שלא מנסה להבין, הוא לא מסוגל להבין. ממגדלי אקירוב המהפיכה נראית מאוד מרוחקת. "יש שם אנשים שצועקים למטה וזה ייגמר ", אומר מדושן עונג א' לגברת פריגת."בואי שרהלה, הם הלכו הביתה " אומר מדושן עונג ב' , לאישה שאיתו,"אפשר לצאת מהמקלט האטומי שבנינו לנו, ניצחנו במשחק המחבואים, דפקנו אותם". אז זהו שלא.

כי מה שמחכה לכם, זו הפגנת החצי המיליון, 500 אלף איש שישאגו בפארק הירקון או אל מול הכנסת שהעם דורש צדק חברתי והוא דורש את הראשים שלכם. ראשי ממשלה בהווה ובעבר שמתגלגים בכבדות ובעגלגלות אל פח הזבל של ההיסטוריה. אנחנו נגיע מכל הארץ, באוטובוסים, ברכבות, במכוניות, ברגל ועל חמורים. אנחנו ניתן טרמפ לכל מי שיבקש, אנחנו נצעד שכם אל שכם ויד ביד כדי להגיד לכם שזו המדינה שלנו. ש-ל–נ-ו. לא של בעלי הסיגרים, בעלי חברות הדלק, בעלי חברות הסלולאר והטלפוניה, בעלי חברות הגז, הביטוח, רשתות המזון וסוכנויות המכוניות. אלא שלנו. של אלו שחיים פה והם לא מנותקים , אלה שקשובים לצרכים שלהם ושל חבריהם ויודעים לקבל את השבת בחברותא. של מעמד הביניים שקם מעפר והוא מתחדש. של הר געש שהיה רדום והוא מתפרץ.גורו לכם, כי כשאריה שואג (ולא אריה דרעי) מי לא יירא.

הרהורים על מהפיכה 3/ המחאה בפרדס חנה כרכור צבעונית מתמיד

זה היה עניין של זמן קצר עד שהמחאה בפרדס חנה כרכור תצבור תאוצה. ואתמול זה קרה. היא הייתה צבעונית להפליא, התופים רעמו. עמלמול חגגה יום הולדת ,הילדים ציירו שלטים , מי שהרים את עיניו למעלה יכול היה לראות שגם דגל המהפיכה הוצב לצד דגלי
,ישראל והמועצה בעמוד השני מימין. אמנם מקרטון ובכתב יד אבל מבשר על שינוי. מהפיכה צריכה סמלים,
אחד מהם (מקומי) הוא אלברט עמר, איש שכונות ותיק ואמן יוצר, וגם הוא הגיע ונתן את קולו בשיר. התחושה היא שמשהו טוב קורה. שחזרה התקווה. מדינה שהייתה בהקפאה עמוקה מאז מותו של יצחק רבין, מתעוררת והאנשים שלה לא מתכוונים לחזור לישון. התמונות מההפגנה בתל אביב עושות צמרמורת למי שרואה אותם באייפון (עוד אמצעי בדרך למהפיכה ותודה לסטיב ג'ובס ומארק צוקרברג) .
זו הייתה הפגנת ה-50,000 וכולם מבטיחים לבוא להפגנת ה-500,000. אני לא יודע מתי היא תקרה. אבל היא בדרך. ואנשים יזרמו אליה מכל הארץ, מי ברגל ומי ברכב. כי יש רגע שבו אנשים אומרים "די". והוא קרוב. הכסא של השליט רועד, ומכאן הוא ישדר רק פאניקה. שידורי המהפיכה החלו.

פורסם לראשונה בפייסבוק ב-26 ליולי 2011.

הרהורים על מהפיכה 2/ תל אביב עדיין לא עולה באש

אתמול בתל אביב.התחושה בצעדה דומה לתחושות שבטח הרגישו הסטודנטים בפריז ב-68.יש זעם, יש סולידאריות, ויש אהבה. "העם דורש צדק חברתי".זו הייתה הקריאה הפופולארית. בגרון ניחר. ביבי הוא המן הרשע. מסביב עוד ועוד מגדלים ולמטה ברחבת המוזיאון, אנשים מיוזעים שמבקשים לפרוק את האנרגיה שלהם ולא מוצאים איפה.50 אלף, 60 אלף, אלו המספרים. כך אומר לי שוטר בפינת רחוב. הם מרשימים ועדיין התחושה היא שאין בעל בית לדבר הזה , אין קברניט שינווט את הספינה. בינתיים יש את דפני, ילדה-אישה בת 25 שחבושה במגבעת,בקול שהצטרד, בהרבה רצון טוב ובעיקר בהפתעה מהבעירה שהדליק הניצוץ. תל אביב עולה באש? עדיין לא. בינתיים רק חם. ולח.

פורסם לראשונה בפייסבוק, ב-24 ליולי 2011

הרהורים על מהפיכה

"זה עמוק, כלומר השבר בחברה הישראלית" (תל אביב 2011, הפגנת המחאה הגדולה)

זה עמוק, כלומר השבר בחברה הישראלית.

אני לא יודע אם כיכר הבימה (ואוי למפלצת שבנו שם בכספי משלם המיסים הישראלי), תהפוך לכיכר תחריר. אבל אין ספק שאחרי מחאת הקוטג' הגיע העת ל"דבר האמיתי", למלחמה על הבית. תרתי משמע.

אם הילדים האלו בני ה-25 לא רואים עתיד אז יש תקווה. חם ביולי אוגוסט, וכיף לצאת מהבית ולהסתובב בשדרת "לו הייתי רוטשילד" בתל אביב. התחושה היא שזה המקום הכי חם בתל אביב, הכי טרנדי, הכי בון טוני מה גם שאפשר לתגבר את המחאה בבירה חצי ליטר ב-10 ש"ח, ובפיצה מעולה מטוני ווספה. ועדיין, יש שם אנשם רציניים. צעירים אמנם באופן יחסי אבל כאלו שיכולים איכשהו להזיז דברים.

הבעיה היא כמו תמיד האגואים והכיוונים. כשהאגואים מתחילים להשתולל אז קשה יותר למשוך את העגלה ואז גם הכיוון הולך לאיבוד. הבעיה היותר גדולה זה הממסד, השיטה. והבעיה הכי גדולה זה מי עומד בראשה. ביבי נתניהו הוא בובה. ברק הוא עוד בובה. שניהם רוקדים לצלילם של בעלי ההון. לצלילי מחול המזומנים של שלדון אדלסון ורון לאודר והאחים עופר. הם נעדרי כל חוט שדרה.איתם לא יזוז כלום. צמד ולא חמד שזקנתם מביישת את אביב נעוריהם.

האם הילדים בני ה-25 האלו , יצליחו להתגבר על כל הבעיות האלו?

האם ויקי כנפו לא הפכה להיות פרסומת מהלכת למגה, האם הסטודנטים שובתי הרעב לא אכלו פיצות אצל הגב' ביביהו ששברה אותם ואת השביתה? האם טל זילברשטיין מ"דור שלם דורש שלום" לא הפך לספינולוג הראשי של מדינת ישראל (כפי שהוא עצמו העיד בסרטו של אורי רוזנווקס ידידי) תוך שהוא נוסע בלנדקורזר מהודר או ג'יפ אחר?

בפרספקטיבה של עשור, עשור וחצי, שני עשורים וגם שלושה ,כל ניסיון שהתחיל, נקבר בסופו של דבר.ואני בכלל לא נכנס למקומות כמו הקשת המזרחית הדמוקרטית (ניצחו בבג"צ אבל הפסידו במערכה),הפנתרים השחורים (שלא ניצחו בשום דבר לצערם) ואפילו ש"ס שנשאו את דגל המהפיכה הספרדית התורנית וקהל המצביעים שלהם נמצא היום (כעשרים ושבע שנים אחרי הפריצה הגדולה) באותו מקום ואולי אפילו במקום יותר גרוע.

אבל יש גם הצלחות: ארבע אמהות הוציאו את צה"ל מלבנון (גדול הישגיו של ברק) ובסופו של דבר יש גם מריפואנה בישראל(הגם שבועז וכטל ושלומי סנדק לא הצליחו להיכנס לכנסת עם עלה ירוק), ועדייו רבים רבים החוליים.

אני יכול לעבור מערכת מערכת ולהצביע על רקבונה. מערכת הפנים (משטרה, רווחה), מערכת הבריאות, מערכת החינוך, איכות סביבה (מספיק להסתכל על ים המלח הגוסס), תשתיות ,והגולם הגדול מכולם שקם על יוצריו:מערכת הביטחון שנשענת במדינת ישראל על פרנויה בסיסית שהיא היא הבסיס לגדול חטאי ישראל בעת החדשה: הכיבוש.

האם הילדים האלו יוכלו לשאת על גבם את כל המשימות ההרקוליאניות שמדינת ישראל מעמידה לפתחם. אני לא יודע וזה גם לא חשוב. עובדה שהם יצאו לרחובות כי באמת נמאס להם. הילדים האלו יוכלו לנצח במאבק הזה רק אם אנחנו – בני הדור שקדם להם שקצת מרגישים מובסים ושחוקים- ניתן להם את הגב. הגב השחוח מעט מכמות המכות שניחתות עליו בצורה של מיסים, שכר דירה (משכנתא, לאלו שרכשו בית והוא בעצם שייך לבנק), ביטוח לאומי, ארנונה, חינוך לילדים, העדר פנסיה , העדר זכויות כמו הבראה חופשה אבטלה (אני מדבר על העצמאים) והעדר מרחב נשימה.

פעם קראתי טוקבק שאמר את הדברים הבאים: " ההורים שלנו הביאו אותנו לעולם מתוך תקווה שהם מביאים אותנו למקום טוב יותר. אנחנו מביאים את הילדים שלנו לעולם, מתוך ידיעה שאנחנו מביאים אותם למקום גרוע יותר". זה מאוד עצוב ומפחיד ואולי במקום הזה צריך לפנות לר' נחמן שסבור "שאין יאוש בעולם".

אני מצידי מוכן להתגייס ולהיות חייל של המהפיכה. חייל ותיק של המהפיכה, כי הגיעה העת, כי אם לא עכשיו אז יהיה רק יותר גרוע. אמנם חם שם בחוץ, אבל אין ברירה. לא לנו, לא לדתיים, לא לערבים. כולנו באותה סירה, היא לא שטה לשום מקום.רק שוקעת . לאט לאט.בתוך הבוץ . עדיין ואם יהיר לפיד כבר קורץ לכיוון הפרולטריון אז יש תקווה.

שבת שלום.

ג'ון ואני

"ברחבה הצמודה הופעתי במסגרת "פרשת מים" עם הכיתה שלי "(צילום: דויד אגמי)

אתמול הלכתי לראות את ג'ון. דה ריטר. המורה המואר. האמת שהייתי באמצע התנועה , ושבע בערב זו לא בדיוק השעה הכי נוחה עבורי בעולם, גם לא שמונה, אבל אם ג'ון מטריח את עצמו כל הדרך מקנדה עד "ראגה" שבפאתי פרדס חנה, ועוד תמורת 40 ש"ח לכרטיס שזה הכי הוגן בעולם, החלטתי שגם אני אעשה את המאמץ. הייתה לי תחושה שהבית יהיה מפוצץ, אז בדרך למקלחת -אחרי שעוד הספקתי לסיים סקיצה לאיזה דף נחיתה זמני לדורותיאה -סימסתי לברונית שתקנה לי כרטיס." מחכה לך בכניסה". אחלה.

באתי "טאבולה ראסה" לגמרי. פתוח לחלוטין, חוץ מתמונה של הבנאדם עם לוק שוודי משהו שמזכיר קצת את ביורן הסולן של להקת אבבא, והשם שלו, לא היה לי שום מושג מה הולך לקרות. ככה אני הכי אוהב. בלי דיעות קדומות, בלי ידיעה מוקדמת. אמרתי לי לעצמי ,"הנה אני מוכן להקשיב למורה ובכיף שיעיף לי את המוח.". היה לי מין אימג' של ההרצאות ב-TED שמידי פעם מישהו שולח לך עם קישור ליו טיוב. הרצאה של איזה תותח על שמסביר לך בהומור אנגלי אופייני ב-10 דקות ועשרים שניות למה החינוך הנכון הוא החינוך האינטואיטיבי ולאו דווקא החינוך הממלכתי המסרס. בקיצור מישהו שמתלבש לך טוב על התובנות שהצלחת לצבור במשך 45 שנות חייך. ועדיין לא היה לי שום מושג.

אני אוהב את המתחם של של מפעל הידית המיתולוגי שמתחלק בעצם בין ראגה -בית המוסיקה של אורי, ל"ידית" שהוא התיאטרון של שירי וגולן והנס ,והכל תחת ניצוחו של רוני הבעלים. אני מרגיש שם בבית. בראגה חגגנו ללייה בת מצווה, ברחבה הצמודה הופעתי במסגרת "פרשת מים" עם הכיתה שלי, אחרי שנה שבה ביליתי בתיאטרון. בקיצור זה המגרש הביתי שלי. תוסיפו לזה את מגוון הפרצופים שהגיעו מרחבי המושבה לשמוע את ג'ון, שרובם נראו לי מוכרים בדרך כזו או אחרת , ואפשר להבין את תחושת האושר שהייתי אפוף בה בתוספת כוסית וויסקי ואיזו קטנה .

מהר מאוד התבררו לי כמה עובדות: המתחם של ראגה יהיה צר מלהכיל את כל האנשים שהגיעו גם ממקומות נוספים כמו ראש פינה, ירושלים ותל אביב. הולך להיות חם. פרדס חנה וכרכור זכו שוב בגביע הרוחניות והוכיחו שהמקום מהווה את ליבת הכור הניו אייג'י. רק לסבר את האוזן – להרצאה בתל אביב הגיעו הרבה פחות אנשים כדי לראות את ג'ון. מישהו מההפקה נקב במספר עשרים וחמישה ,ופה היו למעלה ממאה. על הבסיס הזה הגעתי למסקנה שכדאי לי לתפוס מקום ליד דלת, גם כדי לקבל קצת אויר וגם אפעס אם משהו ישתבש, תמיד תהיה לי דרך היחלצות מהירה.

קצת אחרי, התבררה לי עוד עובדה מכרעת. ג'ון מאחר. כלומר, הוא מתעכב בפקקים ,הוא מסתגל לכאן ועכשיו הישראלי. ארגנתי לי כסא ישיבה על הבר, השארתי עליו את המפתחות כדי שיהיה ברור שאני יושב שם, גם אם אני לא נמצא פיזית באותו רגע בחלל החדר, ויצאתי לעשות את מה שאני הכי אוהב – מינגלינג של שעת בין ערביים , עם הרבה אנשים שאני מכיר ושהתקבצו אף הם לראות ולשמוע את ג'ון. היתה ציפיה באוויר., אבל היא התפוגגה לאט ככל שהתברר שג'ון עתיד לאחר איחור ממשי, ובמיוחד לאור גלי החום ששטפו מפנים החדר. במילים אחרות , או כפי שכתוב על קברו של מאיר אריאל זצ"ל -שנמצא לא רחוק משם – אנשים יצאו לשאוף קצת רוח.

מי שהרשים אותי בשלוותו עוד קודם היה תומר, בן זוגה של הברונית, שגלגל לו סיגריה מהטבק שהוא נושא עליו דרך קבע ותוך שהוא לוגם מהוויסקי, החליף מילים בלבביות עם דמות שנראתה לי מוכרת. "אני מכיר אותך", אמרתי לבן שיחו של תומר, שצבע עיניו הכחולות לא השתנה, וגם לא הבעת הפנים האדישה משהו. "מאיפה" הוא שאל. "מבקמן 4 " , עניתי, נהנה לראות את הבעת הפליאה על פניו. "מאיפה זה" שאל תומר. "מההתחלה, ממש ממהתחלה", ענה לו קובי. קובי אח של שולה , שהייתה חברה של דפנה הבת דודה שלי.

עכשיו בואו שניה נעשה סדר. השנים הן שנות ה-70. אני זאטוט די זב חותם. ילד רחוב נתנייתי מצוי. דפנה שגדולה ממני ב-10 שנים ואולי יותר (מספיק בשביל להיות בייבי סיטר שלי בילדות היותר מוקדמת) היא היפית לייט. מנגנת בגיטרה, לומדת ציור במכון אבני, עושה חולצות בטיק, מנפחת כדורי ים, מדביקה עליהם חוטים שתי וערב ואז מפוצצת את הכדור כדי לקבל אהיל כזה, שעושה אור נ-ו-ר-א מיוחד. אוספת מפתחות , בקיצור, אמנית. היא תישאר כזו עד שהיא תפגוש את צביקה ירוק העיניים, אחד מגדולי הפליי-בויס של נתניה, שיכניס אותה מתחת לחופה די מהר, וגם יכניס אותה להריון. ואיפה היפית, ואיפה חולצות בטיק. אבל שולה. זה כבר סיפור אחר. חברת הנעורים שלה היא חָפָּשִית (מלשון חיפוש ותודה לישי אורן ולסרטו התיעודי המרתק) אמיתית. שולה הייתה הראשונה מבין האנשים שהכרתי שנסעה להודו. בלונדינית יפה שעם בגד ים לבן, עור שזוף וקול מתנגן ברכות , נראתה בכלל לא מפה. כבר מגיל צעיר מאוד היא הייתה על הקו, נתניה-הודו. עוף נדיר מאוד בשמיים המאוד אורבניים של עיר ילדותי. "מה שלומה" אני שואל את קובי, "האמת היא שעבר בינינו חתול שחור", הוא עונה לי ואני מדמה או שרואה באמת עננה של עצב חולפת מהר על פניו." חבל" אני אומר לו, וממשיך הלאה. אני במינגלינג. רק בלי הפטיפורים של החתונות.

אני מתיישב ליד א' אחדות שנמצא במסע שלו והוא מאושר עד השמיים. הוא מתנתק מאוכל, מתחבר לגבוה שבו. "אני מתעצל" אני אומר לו ,חושף את הבטן שלי. "כנראה שרק בהודו אני באמת אצליח לעשות את זה", רמז ל-19 הקילו שהעפתי שם במסע הקודם שלי שהסתיים כמעט לפני 20 שנה. כשהיו שואלים אותי איך עשית את זה, הייתי עונה בחיוך, "שנכנס רוח יצא חומר". אנחנו יושבים על מזרון, בפאתי ראגה, ממתינים כמו כולם לבואו של ג'ון.אני מנצל את ההזדמנות וממליץ לאחדות לבדוק מה קורה בידית. "אם אתה מחפש מסע שמחבר רוח נפש וגוף זה המקום. בילית בו שנה מחיי". "זה מה שעשית באותה שנה ?" הוא שואל אותי. "כן, אפשר לומר שבשנה ההיא הייתי פה". אני עונה. פתאום מישהו מבקש מכולם להכנס פנימה.

להפתעתי אני מגלה שמישהי יותר מבוגרת ממני תפסה את מקומי ליד הבר. אישה נאה, אלגנטית, קוקטית, עם שיער חום גולש לבושה בחולצת פרחים אדומה ומכנס לבן. אני שוקל אם להעיר לה, ונוכח מצוקת המקום העתידית, אני חורג ממנהגי הג'נטלמני בדרך כלל ומסביר לה "שזה הכסא שלי ואפילו השארתי עליו את המפתחות." "איפה" היא שואלת , "מתחת לתחת שלך". היא שולחת יד, מתרוממת ולהפתעתי ואולי גם להפתעתה אין שם מפתחות. "יופי מפגר", אני אומר לעצמי, "גם הרמת אותה מהכיסא, שזה מאוד לא מנומס אם כי צודק, וגם איבדת את המפתחות". הם על הבר. אני מתיישב, היא עומדת. אני מתנצל. היא אומרת זה בסדר. הכסא על ידי פנוי. הוא שייך לגבוה אחד שהגיע מראש פינה והוא קצת מעצבן. אני מעדיף שהיא תשב בצמוד אלי. אנרגטית. "שבי שבי" אני אומר לה. הגברת שעל יד הכסא הפנוי שחמושה במשקפי מצבט מסבירה שהוא שייך למישהו. "רק בינתיים" אומרת הפרחונית שלצידי, "כדי לא לחסום את המעבר". אני מבסוט. היא מתלוננת על חוסר האירגון, על המקום שהוא צר מלהכיל, על החום , על האיחור. אני מראה לה כמה מדהים שהמקום מפוצץ, שזה מצביע על התענינות אמיתית, על המשפחתיות. היא מסבירה לי שפרדס חנה שבה היא נמצאת כבר ארבע עשרה שנה הייתה חור, ונשארה חור. געגועיה לתל אביב. אני ממשיך לדבוק בלוקאל פטריוטיזם שלי, מסביר שתל אביב הייתה חלק ממני לאורך 12 שנה וזהו נגמר. תוך כדי,מתברר שהיא הייתה בעלת הביסטרו פיקא. אני מספר לה על דורותיאה- העסק המשפחתי שלנו. יש כימיה ממבט ראשון. היא גוערת בי שאין לי כרטיס של העסק, אני מסביר לה שלא תכננתי לעשות מהלכים עסקיים בפגישה עם ג'ון ועדיין עובדה שאנחנו מדברים והיא כבר תגיע אלינו. בינתיים הגבוה משתכנע על ידה לשחרר לה את כסא הבר תמורת כסא אחר. שלום ואחווה.

עם הגב לבר, חמוש בְּלִין מצד אחד, ובקובי- שמתברר שהוא בכלל מצוות ההפקה שלוקח את הכל בקלות, כולל את האיחור של ג'ון שמגיע עכשיו כבר לשעה- מצד שני, אני מרגיש על הסוס. עד כדי כך שאני מרשה לעצמי לרשום את אלו שמבקשים שאלות את ג'ון. מתברר שיש פרוצדורה כזו, שאנשים יכולים לשאול אותו שאלות. חלקם די מוטרדים. הם לא בטוחים שיש להם שאלה, הם גם לא בטוחים לגבי הטיימינג ואיך הדברים יתבצעו בפועל. קובי מסביר להם בעדינות ומחתים אותם על טפסים שמאשרים שניתן להשתמש בחומרים האלו בעתיד. אתם יודעים, מדיה, ובכל זאת, האמריקאים לא אוהבים הפתעות (כנראה שגם הקנדים לא).כשקובי לא נמצא, וזרם השואלים מתגבר, אני רושם אותם ומחתים. אפילו קצת מרגיע את החששות.מה כבר יכול לקרות. שאלה. תשובה. זה העולם. ככה היה מאז ומתמיד.

יש רק בעיה אחת. רצינית. הכסא של קובי. כבר בתחילת הערב עשיתי סוואפ בכסאות. לקחתי לי כסא בר והשארתי לו אחד חורק ולא יציב. והוא אכן חורק, כל פעם שקובי מתיישב עליו. הוא הפינתי. אני וקובי צוחקים בשקט כל פעם שהוא רק מתכונן לשבת עליו. לין אומרת להחליף אותו, את הכסא. ואני אומר שיש לו תפקיד.

ואז הס מושלך בחדר. ג'ון נכנס. מכנסי פסים מחויטים , חולצה לבנה, התסרוקת האפורה לבנה במקום. גם הזקן שגזור למשעי. הוא מתיישב על כסא מנהלים, מתעסק עם מיקרופון כזה של מזכירות של חברת חשמל ותוך כדי כך לא מפסיק להתבונן עם מבט חודר שלא לומר מצמית, על הנוכחים בחדר. אישתו – שזה סוג של הפתעה- רזה עם שמלה אביבית שמחמיאה לה וקוקו אסוף, מתנצלת על האיחור ומציעה שלאור האיחור ניגש ישר לעניינים בלי הקדמות מיותרות. היא מפנה את הבמה לג'ון, ומתיישבת ממש ממש מתחתי בכסא שהוכן לה מבעוד מועד. אחרי זה יתברר לי שהיא רושמת את השאלות והתשובות. טוב זה לא קשה כי יתברר שג'ון מדבר לאט . ממש לאט.

חם בראגה. ג'ון נהנה ממאוורר שמופנה לעברו ואני מברך על המיקום שלי ליד הדלת. החושך כבר ירד. שקט בהיכל. מה זה שקט, דממה. ג'ון ממשיך להתבונן, מתעכב מידי פעם על דמות כזו או אחרת מהקהל. הכסא של קובי חורק. ואני והוא מחליפים מבטים מחוייכים. יש לי הרגשה שג'ון יגיד עוד שניה " להוא שם בפינה " שמצחקק, לצאת. ההוא זה אני. ג'ון ממשיך להתבונן. חלק מהיושבים עוצמים עיניים, מתרכזים, אני שם לב שיש גם אחד שמנקר. מידי פעם אני מתבונן לכיוונו של ג'ון, בשאר הזמן אני עסוק בלהתבונן על הסצנה. הוא ממשיך להתבונן עם המבט המאוד חודר שלו ואני תוהה מתי יישמע השיעול הראשון או הכחכוח בגרון שישבור את המבוכה. כי זו התחושה שיש בחדר, סוג של שקט מכביד, מעיק בתוספת קצת מבוכה. מישהי משתעלת, תינוק קטן פועה לשניה עד שהוא מושתק על יד אימו. איפה החיוכים, איפה הצחוקים, איפה TED.זה כנראה לא הסגנון של ג'ון. נקי וסטרילי. זה הקו.

בחור צעיר אחד מתמקם מולו. אני נזכר שהוא הגיע יחד איתי. הוא מנסה להסביר באנגלית שבעצם קשה לו. אם לתרגם את זה לשפה פשוטה, אז הוא תוהה אם עליו להיות נוכח ומחובר לרגשות שלו או להנות מההגנה והנוחות של זה שבוחר להיות צופה ומהצד. צופה כמובן על עצמו. הקול המתכתי של ג'ון עונה לו בצורה מדודה, שלשות שלשות של מילים ותוך כדי זה נשימה. "תתמקד בלב שלך, עזוב את הצופה תיזכר בילדות שלך ובאושר שהיה נחלתך". מילים כדורבנות. נכון, סוג של קלישאה. אבל הן תמיד עובדות. בשלב מסויים אני קולט שג'ון חוזר על המסר , ואז עוד פעם, ושוב פעם, כל פעם באיצטלה אחרת,. בגדול אפשר לומר שהמילה heart חזרה על עצמה 12 פעם פלוס awareness וגם כמובן being. ואין פוצה פה וכולם מחרישים. אני משווע לקצת הומור, אבל ג'ון בשלו. מדוד, מהוקצע, שולף את המילים אחת אחת. חם כבר אמרנו. כבד למדי. "אולי הייתי צריך לברר לפני". "לא בשביל מה". "אתה אוהב להיות מופתע". זה סוג הדיאלוג שאני מנהל עם עצמי, בין ניגוב זיעה אחד לשני, כשרגלי השמאלית כבר רדומה לגמרי. בקהל אני רואה חללים. אל העיניים העצומות של חלק מהנוכחים מצטרף גם פיהוק קל שמוסתר מאחורי כף יד.. מצד שני יש את המחייכות. המאושרות. במיוחד אחת מהמארגנות שמרגישה כמו כלה ביום חופתה. לבושה בכחול היא נראית נהדר. טוב לא כל יום ג'ון מגיע לראגה.

ביני לביני, אני מסכם עם עצמי שאם אשמע את המילה הארט פעם נוספת , אני חותך. השאלה השניה ,מגיעה אחרי תודה מצידו של אחד שיש בו רצון לקבל לצד התנגדות. "סלק את ההתנגדות" אומר ג'ון ואני מהנהן. צודק. "האם כל החושך הגדול לא מפסיק להיות כזה כשמגיע אור קטן". וואלה הבנאדם מצטט את ליאונרד כהן, כשבהופעה שלו קהל של חמישים אלף איש היה כל כך שקט שיכולת לשמוע סיכה נופלת. אבל זה היה באויר הפתוח ואני באמת שמעתי שירת מלאכים כששתי הבנות המלוות שלו שרו. מתברר שגם גא"י חווה את זה, ככה שלא הייתי לבד. והנה הוא שוב מדבר על הלב. האות ניתן.

"אני מוריש לך את הכסא שלי" אני אומר לקובי. מחזיר לו את מה שהיה שלו מההתחלה. אני לוקח בעדינות את המפתחות מעל הבר, אפילו לא נפרד מלין שמא אפריע לג'ון וחותך אל האויר. קובי מסמן לי לחכות שניה. אנחנו יוצאים החוצה. צוות המטבח נח לו על הכורסאות. "החלטתי לעשות שלום עם אחותי" הוא אומר לי. בשקט. אנחנו לוחצים ידיים. אני מחייך. "בשבילי, אחותך הייתה סוג של מגדלור". בדרך החוצה, בחניה. אני רואה אוטו שנשאר עם אורות דלוקים, אולי של ההוא מראש פינה. אני משאיר את שלי דולק. רושם את המספר וחוזר לחבר'ה מהמטבח. "יש שם מישהו ששכח את האורות דולקים, הנה המספר", אני אומר להם ."אז מה שנפריע לג'ון ונגיד ההוא עם הסובארו הלבנה ששכח אורות מתבקש לצאת", כולנו צוחקים. "לא יודע, תגיד light זה מתאים להרצאה".

אני עולה על האוטו , נוסע עם חלונות פתוחים , בכבישים של העיירה המנומנמת שאני כל כך מכיר, האויר חותך לי בפנים. כשאני נכנס ורואה את המשפחה שלי פלוס חברה של עמנואל, צופים בכוכב נולד בעוד ערב שגרתי, אני שואג " משפחה שלי , אני אוהב אתכם". אני בבית.