הרהורים על מהפיכה 5 /השקט שלפני הסערה

אתמול , כמה דקות לפני שיצאנו להפגנה בחריש (שהתקיימה למעשה בשדות שליד קיבוץ מענית) הצצתי על תוצאות משחקי הכדורגל. מכבי נתניה פיגרה אחת אפס מול קריית שמונה בחוץ , ואחרי התבוסה של הארבע אחת בשבוע שעבר מול מכבי חיפה , תחושת חמיצות קלה התגנבה לי ללב. אחרי עונה נהדרת בשנה שעברה (בה הספיקו גם שתי הבנות שלי להחשף לחיידק הצהוב שמסתובב בבית), פתיחת העונה הנוכחית נראתה מהוססת והצריכה כרגיל לב חזק. לב של אוהד כדורגל.

ההגעה לשדה החרוש שליד מענית שכמו הוכן לפלישת חייזרים מהחלל החיצון בסרט של שפילברג, לא בישרה טובות. מעט מידי מכוניות, שנסעו בשביל העפר שמוביל למקום ההתכנסות. לשניה הרגשתי כמו בדרך למסיבת אסיד. מאוד ניינטיז. מעט מידי אנשים, כולם מאותו רקע . קיבוצי בעיקר. מעט מידי ערבים, שזהו מאבק שלהם באותה מידה כמו של שכניהם היהודים, ואף לא חובש כיפה אחד. ולאוו דווקא בגלל השבת. היא יצאה כבר.

תחושת החמיצות שלי רק הלכה והתעצמה כשבדקתי און ליין מה קורה עם הפגנות המחאה ברחבי הארץ. 3000 איש בת"א, היענות דלה . 1000 איש בירושלים.תמונה קצת עצובה. זה הצטרף לטוקבקים.אם בהתחלה, מוגר הרוב הימני ששולט כבר כמה שנים בתגובות, חמישה שבועות אחרי ההפגנה הראשונה תגובות כמו "שמאלנים הביתה" ודפני ליף המשתמטת" מרימות את ראשן בגאון.

דוברים עלו וירדו, זמרים מוכשרים נתנו את קולם בשיר על הבמה המושקעת בלב השדה. חלקם ביקשו להגביר את הסאונד "ולתת להם עוד גיטרה".ואצלי התחושה שהמומנטום אולי הלך לאיבוד ושהקלישאות הולכות ותופסות את המקום של הזעם הראשוני הלכה והתגברה.

אבל אז כבמטה קסם, משהו השתנה. באמצעות סטיב ג'ובס בדקתי שוב את תוצאות הכדורגל. לא האמנתי למראה-עיני. נתניה שפיגרה במחצית אחת אפס , ניצחה בסיום , בקרית שמונה – הנמזיס שלה משנה שעברה- שלוש אחת. בתל אביב כבר הגיעו דיווחו על יותר מעשרת אלפים איש ובירושלים על 3000. המומנטום כמו שנהוג לומר אצל שדרי הספורט התחלף. הרוח הגבית החלה לנשב והשדה החרוש נראה פתאום שוב כמו מגרש ביתי.

הבחור הארגנטינאי שכבר חודש מסתובב עם אוהל נודד הודה לאשתו עינת, לא שכח את יום ההולדת של גלעד שליט והזכיר שגם "הרצל דרש צדק חברתי". שי אביבי ציין בצדק שהמבטא ההורס שלו עושה אותו רעב, ואנחנו נסענו לבאקה יחד עם רוביק כדי להנות מעיירה תוססת שמתפרקת בערב מכל הלחץ של עוד יום רמאדן. וגם כדי לנגב חומוס טוב אצל אבו אחסאן. מצאנו בתי קפה מלאים גברים שמעשנים נרגילה ונהנים מבריזה קצת יותר ידידותית לאחר שבת של חום יולי אוגוסט.החומוס היה סגור.

אז נכון, שהמחאה נראית קצת חיוורת, והחום והחופש הגדול עושים את שלהם, ויש בקיעים צרים בחומה ויש מי שמנסה להסתנן בינות להם ולשתול שם ספינים ,אבל או טו טו החופש הגדול נגמר , ובשבת הבאה יש את ה-3 בספטמבר, הפגנת המיליון או מה שזה לא יהיה. באון ליין ראיתי שאיירין מתקרבת לניו יורק ובלומברג מבקש מכולם להישאר בבתים. ופה על המשולש שבין , מענית באקה וכרכור, חמישה שבועות בתוך הסערה החברתית שפוקדת את ישראל יש כרגע שקט. שקט יחסי .שקט שלפני הסערה.כי צריך לב חזק למהפיכה הזו. לב של אוהד כדורגל.

פורסם בקטגוריה כללי | השאירו תגובה

הרהורים על מהפיכה 4 / הפגנת החצי מיליון

משום מה זה ברור לי שתהיה הפגנה של חצי מיליון איש. זו לא ראיית הנולד, זו פשוט להבין איפה אתה חי. בתוך עמי אני יושב. בתוך מעמד הביניים הקורס, המתמוטט, הלא גומר את החודש, שלא נוסע לחו"ל , שיורד לים לזולה עם חברים ויושב באהלים, לא כי זה בון טון עכשווי, אלא כי זו הדרך שלו לפצות את הילדים על זה שלא נוסעים לתאילנד, לכרתים, לטורקיה או להולנד. כי ליסוע עם משפחה של 6 נפשות לכרתים לשבוע עולה 20 אלף ש"ח, במקרה הטוב. 20 אלף ש"ח מחוץ למחזור הרגיל שבו כל חודש ,האוברדראפט רק גדל..

אבל אנחנו לא מפונקים ולא באנו לדבר על חו"ל למרות שלא נסענו כבר 10 שנים (למעט גיחות לסיני האהובה). אנחנו שמחים בחלקנו ומברכים כל יום על זה שקמים לעבודה שמפרנסת בכבוד את בעליה, כי יש לא מעט חברים שקמים בבוקר לשלוש עבודות ומסתכלים לילדים בעיניים ואומרים להם :"אין לנו". אנשים בני 40 + , מוכשרים בצורה יוצאת דופן , שלא מצליחים במדינת ישראל מודל 2011 למצוא את עצמם. ולקיים את עצמם ואת ילדיהם.

הפרשנים בטלוויזיה, שששים אלי הפגנות שנפלו להם טוב בעונת המלפפונים ,נתפסו גם הם עם התחתונים למטה. רביב דרוקר ועופר שלח שיודעים ללהג את עצמם למוות על כל נושא שבעולם, מופתעים פתאום מהסולידאריות של מעמד הביניים הקורס שקם מעפר . מזה שמחלקים בירה בחינם ברוטשילד ושיש קבלות שבת. ויש חברותא. ואני רוצה להגיד להם ,-אל מול מסך הטלויזיה -זה רק בגלל שגם אתם מנותקים. לשאול אותם מתי בפעם האחרונה ישבתם ודיברתם עם אנשים בני 62 שאין להם כסף לסדר את השיניים הגם שהם נלחמו בנח"ל המוצנח ב-67. זה בטח הרבה פחות סקסי מאשר לראיין את רם כספי או ארקדי גאידמק ולהרגיש שפיצחת את חידת ההון שלטון.

הם (הממשלה) שלחו אתמול את צביקה האוזר – חמוש במשקפי ובלוק ארז טל -כדי שיכסה על ערוותם. האוזר, בן גילי, עשה בשכל והופיע לא מעונב,.מעבר לזה כל מילה שנאמרה על ידו הייתה בשום שכל. גם הוא לא יכול להבין את המהפיכה שהרי הוא משרת את אדוניו מדושני העונג. הוא מעז להלך בזהירות בין הטיפות שהרי הוא מסתכל קדימה אל כסאות השרים, עליהם יושבים כבר חבריו למחזור האדונים הצעירים סער את ארדן. לא הוא ולא הם יבואו ויניחו את המפתחות על השולחן ויגידו נכשלנו. זה לא יקרה. זו לא יפן. זה המזרח התיכון . אבל זהו מזרח תיכון חדש, בו השליט מנותק עד שהוא נופל. מה זה נופל? קורס. בקול רעש גדול. עיין ערך מובראק.

כשהפרשנים בתחילת שידורי המהפיכה אמש דיברו על שלושים אלף לי כבר היה ברור שזה 100 אלף ורק בתל אביב. לא בגלל שאני נביא ובן נביא אלא בגלל שאני חי בתוך עמי ואני יודע כמה מחברי נסעו להפגנה אחרי שפספסו את ההפגנה ההיסטורית בשבוע שעבר. כלם רוצים להיות חלק מהמהפיכה, כולם רוצים לצעוק מהיכן שכואב להם.כי באמת כואב להם. אבל זה יותר מזה. הפרשנים לא מצליחים להבין מה היעדים ואיך זה שהמהפיכה היא בלי הנהגה. הם עדיין חושבים בכלים של פעם, בצורה שמרנית, במאקרו כלכלה, בניסיון להבין אם זה שמאל או ימין. הם לא מבינים שזו מהפיכה גם בצורת החשיבה. זה בא מלמטה , מהיכן שהכי כואב, זה בא- כי נשבר, זה בא -כי אין יותר לאן לברוח. הם לא מבינים שלאט לאט מדינת ישראל חוזרת להיות מדינה שפויה שלא מעניין את תושביה בעיות הביטחון כשאין להם ביטחון כלכלי.

מילא הפרשנים, הם עוד מנסים להבין, אבל הריבון לא רק שלא מנסה להבין, הוא לא מסוגל להבין. ממגדלי אקירוב המהפיכה נראית מאוד מרוחקת. "יש שם אנשים שצועקים למטה וזה ייגמר ", אומר מדושן עונג א' לגברת פריגת."בואי שרהלה, הם הלכו הביתה " אומר מדושן עונג ב' , לאישה שאיתו,"אפשר לצאת מהמקלט האטומי שבנינו לנו, ניצחנו במשחק המחבואים, דפקנו אותם". אז זהו שלא.

כי מה שמחכה לכם, זו הפגנת החצי המיליון, 500 אלף איש שישאגו בפארק הירקון או אל מול הכנסת שהעם דורש צדק חברתי והוא דורש את הראשים שלכם. ראשי ממשלה בהווה ובעבר שמתגלגים בכבדות ובעגלגלות אל פח הזבל של ההיסטוריה. אנחנו נגיע מכל הארץ, באוטובוסים, ברכבות, במכוניות, ברגל ועל חמורים. אנחנו ניתן טרמפ לכל מי שיבקש, אנחנו נצעד שכם אל שכם ויד ביד כדי להגיד לכם שזו המדינה שלנו. ש-ל–נ-ו. לא של בעלי הסיגרים, בעלי חברות הדלק, בעלי חברות הסלולאר והטלפוניה, בעלי חברות הגז, הביטוח, רשתות המזון וסוכנויות המכוניות. אלא שלנו. של אלו שחיים פה והם לא מנותקים , אלה שקשובים לצרכים שלהם ושל חבריהם ויודעים לקבל את השבת בחברותא. של מעמד הביניים שקם מעפר והוא מתחדש. של הר געש שהיה רדום והוא מתפרץ.גורו לכם, כי כשאריה שואג (ולא אריה דרעי) מי לא יירא.

פורסם בקטגוריה כללי | השאירו תגובה

הרהורים על מהפיכה 3/ המחאה בפרדס חנה כרכור צבעונית מתמיד

זה היה עניין של זמן קצר עד שהמחאה בפרדס חנה כרכור תצבור תאוצה. ואתמול זה קרה. היא הייתה צבעונית להפליא, התופים רעמו. עמלמול חגגה יום הולדת ,הילדים ציירו שלטים , מי שהרים את עיניו למעלה יכול היה לראות שגם דגל המהפיכה הוצב לצד דגלי
,ישראל והמועצה בעמוד השני מימין. אמנם מקרטון ובכתב יד אבל מבשר על שינוי. מהפיכה צריכה סמלים,
אחד מהם (מקומי) הוא אלברט עמר, איש שכונות ותיק ואמן יוצר, וגם הוא הגיע ונתן את קולו בשיר. התחושה היא שמשהו טוב קורה. שחזרה התקווה. מדינה שהייתה בהקפאה עמוקה מאז מותו של יצחק רבין, מתעוררת והאנשים שלה לא מתכוונים לחזור לישון. התמונות מההפגנה בתל אביב עושות צמרמורת למי שרואה אותם באייפון (עוד אמצעי בדרך למהפיכה ותודה לסטיב ג'ובס ומארק צוקרברג) .
זו הייתה הפגנת ה-50,000 וכולם מבטיחים לבוא להפגנת ה-500,000. אני לא יודע מתי היא תקרה. אבל היא בדרך. ואנשים יזרמו אליה מכל הארץ, מי ברגל ומי ברכב. כי יש רגע שבו אנשים אומרים "די". והוא קרוב. הכסא של השליט רועד, ומכאן הוא ישדר רק פאניקה. שידורי המהפיכה החלו.

פורסם לראשונה בפייסבוק ב-26 ליולי 2011.

פורסם בקטגוריה כללי | השאירו תגובה

הרהורים על מהפיכה 2/ תל אביב עדיין לא עולה באש

אתמול בתל אביב.התחושה בצעדה דומה לתחושות שבטח הרגישו הסטודנטים בפריז ב-68.יש זעם, יש סולידאריות, ויש אהבה. "העם דורש צדק חברתי".זו הייתה הקריאה הפופולארית. בגרון ניחר. ביבי הוא המן הרשע. מסביב עוד ועוד מגדלים ולמטה ברחבת המוזיאון, אנשים מיוזעים שמבקשים לפרוק את האנרגיה שלהם ולא מוצאים איפה.50 אלף, 60 אלף, אלו המספרים. כך אומר לי שוטר בפינת רחוב. הם מרשימים ועדיין התחושה היא שאין בעל בית לדבר הזה , אין קברניט שינווט את הספינה. בינתיים יש את דפני, ילדה-אישה בת 25 שחבושה במגבעת,בקול שהצטרד, בהרבה רצון טוב ובעיקר בהפתעה מהבעירה שהדליק הניצוץ. תל אביב עולה באש? עדיין לא. בינתיים רק חם. ולח.

פורסם לראשונה בפייסבוק, ב-24 ליולי 2011

פורסם בקטגוריה כללי | השאירו תגובה

הרהורים על מהפיכה

"זה עמוק, כלומר השבר בחברה הישראלית" (תל אביב 2011, הפגנת המחאה הגדולה)

זה עמוק, כלומר השבר בחברה הישראלית.

אני לא יודע אם כיכר הבימה (ואוי למפלצת שבנו שם בכספי משלם המיסים הישראלי), תהפוך לכיכר תחריר. אבל אין ספק שאחרי מחאת הקוטג' הגיע העת ל"דבר האמיתי", למלחמה על הבית. תרתי משמע.

אם הילדים האלו בני ה-25 לא רואים עתיד אז יש תקווה. חם ביולי אוגוסט, וכיף לצאת מהבית ולהסתובב בשדרת "לו הייתי רוטשילד" בתל אביב. התחושה היא שזה המקום הכי חם בתל אביב, הכי טרנדי, הכי בון טוני מה גם שאפשר לתגבר את המחאה בבירה חצי ליטר ב-10 ש"ח, ובפיצה מעולה מטוני ווספה. ועדיין, יש שם אנשם רציניים. צעירים אמנם באופן יחסי אבל כאלו שיכולים איכשהו להזיז דברים.

הבעיה היא כמו תמיד האגואים והכיוונים. כשהאגואים מתחילים להשתולל אז קשה יותר למשוך את העגלה ואז גם הכיוון הולך לאיבוד. הבעיה היותר גדולה זה הממסד, השיטה. והבעיה הכי גדולה זה מי עומד בראשה. ביבי נתניהו הוא בובה. ברק הוא עוד בובה. שניהם רוקדים לצלילם של בעלי ההון. לצלילי מחול המזומנים של שלדון אדלסון ורון לאודר והאחים עופר. הם נעדרי כל חוט שדרה.איתם לא יזוז כלום. צמד ולא חמד שזקנתם מביישת את אביב נעוריהם.

האם הילדים בני ה-25 האלו , יצליחו להתגבר על כל הבעיות האלו?

האם ויקי כנפו לא הפכה להיות פרסומת מהלכת למגה, האם הסטודנטים שובתי הרעב לא אכלו פיצות אצל הגב' ביביהו ששברה אותם ואת השביתה? האם טל זילברשטיין מ"דור שלם דורש שלום" לא הפך לספינולוג הראשי של מדינת ישראל (כפי שהוא עצמו העיד בסרטו של אורי רוזנווקס ידידי) תוך שהוא נוסע בלנדקורזר מהודר או ג'יפ אחר?

בפרספקטיבה של עשור, עשור וחצי, שני עשורים וגם שלושה ,כל ניסיון שהתחיל, נקבר בסופו של דבר.ואני בכלל לא נכנס למקומות כמו הקשת המזרחית הדמוקרטית (ניצחו בבג"צ אבל הפסידו במערכה),הפנתרים השחורים (שלא ניצחו בשום דבר לצערם) ואפילו ש"ס שנשאו את דגל המהפיכה הספרדית התורנית וקהל המצביעים שלהם נמצא היום (כעשרים ושבע שנים אחרי הפריצה הגדולה) באותו מקום ואולי אפילו במקום יותר גרוע.

אבל יש גם הצלחות: ארבע אמהות הוציאו את צה"ל מלבנון (גדול הישגיו של ברק) ובסופו של דבר יש גם מריפואנה בישראל(הגם שבועז וכטל ושלומי סנדק לא הצליחו להיכנס לכנסת עם עלה ירוק), ועדייו רבים רבים החוליים.

אני יכול לעבור מערכת מערכת ולהצביע על רקבונה. מערכת הפנים (משטרה, רווחה), מערכת הבריאות, מערכת החינוך, איכות סביבה (מספיק להסתכל על ים המלח הגוסס), תשתיות ,והגולם הגדול מכולם שקם על יוצריו:מערכת הביטחון שנשענת במדינת ישראל על פרנויה בסיסית שהיא היא הבסיס לגדול חטאי ישראל בעת החדשה: הכיבוש.

האם הילדים האלו יוכלו לשאת על גבם את כל המשימות ההרקוליאניות שמדינת ישראל מעמידה לפתחם. אני לא יודע וזה גם לא חשוב. עובדה שהם יצאו לרחובות כי באמת נמאס להם. הילדים האלו יוכלו לנצח במאבק הזה רק אם אנחנו – בני הדור שקדם להם שקצת מרגישים מובסים ושחוקים- ניתן להם את הגב. הגב השחוח מעט מכמות המכות שניחתות עליו בצורה של מיסים, שכר דירה (משכנתא, לאלו שרכשו בית והוא בעצם שייך לבנק), ביטוח לאומי, ארנונה, חינוך לילדים, העדר פנסיה , העדר זכויות כמו הבראה חופשה אבטלה (אני מדבר על העצמאים) והעדר מרחב נשימה.

פעם קראתי טוקבק שאמר את הדברים הבאים: " ההורים שלנו הביאו אותנו לעולם מתוך תקווה שהם מביאים אותנו למקום טוב יותר. אנחנו מביאים את הילדים שלנו לעולם, מתוך ידיעה שאנחנו מביאים אותם למקום גרוע יותר". זה מאוד עצוב ומפחיד ואולי במקום הזה צריך לפנות לר' נחמן שסבור "שאין יאוש בעולם".

אני מצידי מוכן להתגייס ולהיות חייל של המהפיכה. חייל ותיק של המהפיכה, כי הגיעה העת, כי אם לא עכשיו אז יהיה רק יותר גרוע. אמנם חם שם בחוץ, אבל אין ברירה. לא לנו, לא לדתיים, לא לערבים. כולנו באותה סירה, היא לא שטה לשום מקום.רק שוקעת . לאט לאט.בתוך הבוץ . עדיין ואם יהיר לפיד כבר קורץ לכיוון הפרולטריון אז יש תקווה.

שבת שלום.

פורסם בקטגוריה כללי | 15 תגובות

ג'ון ואני

"ברחבה הצמודה הופעתי במסגרת "פרשת מים" עם הכיתה שלי "(צילום: דויד אגמי)

אתמול הלכתי לראות את ג'ון. דה ריטר. המורה המואר. האמת שהייתי באמצע התנועה , ושבע בערב זו לא בדיוק השעה הכי נוחה עבורי בעולם, גם לא שמונה, אבל אם ג'ון מטריח את עצמו כל הדרך מקנדה עד "ראגה" שבפאתי פרדס חנה, ועוד תמורת 40 ש"ח לכרטיס שזה הכי הוגן בעולם, החלטתי שגם אני אעשה את המאמץ. הייתה לי תחושה שהבית יהיה מפוצץ, אז בדרך למקלחת -אחרי שעוד הספקתי לסיים סקיצה לאיזה דף נחיתה זמני לדורותיאה -סימסתי לברונית שתקנה לי כרטיס." מחכה לך בכניסה". אחלה.

באתי "טאבולה ראסה" לגמרי. פתוח לחלוטין, חוץ מתמונה של הבנאדם עם לוק שוודי משהו שמזכיר קצת את ביורן הסולן של להקת אבבא, והשם שלו, לא היה לי שום מושג מה הולך לקרות. ככה אני הכי אוהב. בלי דיעות קדומות, בלי ידיעה מוקדמת. אמרתי לי לעצמי ,"הנה אני מוכן להקשיב למורה ובכיף שיעיף לי את המוח.". היה לי מין אימג' של ההרצאות ב-TED שמידי פעם מישהו שולח לך עם קישור ליו טיוב. הרצאה של איזה תותח על שמסביר לך בהומור אנגלי אופייני ב-10 דקות ועשרים שניות למה החינוך הנכון הוא החינוך האינטואיטיבי ולאו דווקא החינוך הממלכתי המסרס. בקיצור מישהו שמתלבש לך טוב על התובנות שהצלחת לצבור במשך 45 שנות חייך. ועדיין לא היה לי שום מושג.

אני אוהב את המתחם של של מפעל הידית המיתולוגי שמתחלק בעצם בין ראגה -בית המוסיקה של אורי, ל"ידית" שהוא התיאטרון של שירי וגולן והנס ,והכל תחת ניצוחו של רוני הבעלים. אני מרגיש שם בבית. בראגה חגגנו ללייה בת מצווה, ברחבה הצמודה הופעתי במסגרת "פרשת מים" עם הכיתה שלי, אחרי שנה שבה ביליתי בתיאטרון. בקיצור זה המגרש הביתי שלי. תוסיפו לזה את מגוון הפרצופים שהגיעו מרחבי המושבה לשמוע את ג'ון, שרובם נראו לי מוכרים בדרך כזו או אחרת , ואפשר להבין את תחושת האושר שהייתי אפוף בה בתוספת כוסית וויסקי ואיזו קטנה .

מהר מאוד התבררו לי כמה עובדות: המתחם של ראגה יהיה צר מלהכיל את כל האנשים שהגיעו גם ממקומות נוספים כמו ראש פינה, ירושלים ותל אביב. הולך להיות חם. פרדס חנה וכרכור זכו שוב בגביע הרוחניות והוכיחו שהמקום מהווה את ליבת הכור הניו אייג'י. רק לסבר את האוזן – להרצאה בתל אביב הגיעו הרבה פחות אנשים כדי לראות את ג'ון. מישהו מההפקה נקב במספר עשרים וחמישה ,ופה היו למעלה ממאה. על הבסיס הזה הגעתי למסקנה שכדאי לי לתפוס מקום ליד דלת, גם כדי לקבל קצת אויר וגם אפעס אם משהו ישתבש, תמיד תהיה לי דרך היחלצות מהירה.

קצת אחרי, התבררה לי עוד עובדה מכרעת. ג'ון מאחר. כלומר, הוא מתעכב בפקקים ,הוא מסתגל לכאן ועכשיו הישראלי. ארגנתי לי כסא ישיבה על הבר, השארתי עליו את המפתחות כדי שיהיה ברור שאני יושב שם, גם אם אני לא נמצא פיזית באותו רגע בחלל החדר, ויצאתי לעשות את מה שאני הכי אוהב – מינגלינג של שעת בין ערביים , עם הרבה אנשים שאני מכיר ושהתקבצו אף הם לראות ולשמוע את ג'ון. היתה ציפיה באוויר., אבל היא התפוגגה לאט ככל שהתברר שג'ון עתיד לאחר איחור ממשי, ובמיוחד לאור גלי החום ששטפו מפנים החדר. במילים אחרות , או כפי שכתוב על קברו של מאיר אריאל זצ"ל -שנמצא לא רחוק משם – אנשים יצאו לשאוף קצת רוח.

מי שהרשים אותי בשלוותו עוד קודם היה תומר, בן זוגה של הברונית, שגלגל לו סיגריה מהטבק שהוא נושא עליו דרך קבע ותוך שהוא לוגם מהוויסקי, החליף מילים בלבביות עם דמות שנראתה לי מוכרת. "אני מכיר אותך", אמרתי לבן שיחו של תומר, שצבע עיניו הכחולות לא השתנה, וגם לא הבעת הפנים האדישה משהו. "מאיפה" הוא שאל. "מבקמן 4 " , עניתי, נהנה לראות את הבעת הפליאה על פניו. "מאיפה זה" שאל תומר. "מההתחלה, ממש ממהתחלה", ענה לו קובי. קובי אח של שולה , שהייתה חברה של דפנה הבת דודה שלי.

עכשיו בואו שניה נעשה סדר. השנים הן שנות ה-70. אני זאטוט די זב חותם. ילד רחוב נתנייתי מצוי. דפנה שגדולה ממני ב-10 שנים ואולי יותר (מספיק בשביל להיות בייבי סיטר שלי בילדות היותר מוקדמת) היא היפית לייט. מנגנת בגיטרה, לומדת ציור במכון אבני, עושה חולצות בטיק, מנפחת כדורי ים, מדביקה עליהם חוטים שתי וערב ואז מפוצצת את הכדור כדי לקבל אהיל כזה, שעושה אור נ-ו-ר-א מיוחד. אוספת מפתחות , בקיצור, אמנית. היא תישאר כזו עד שהיא תפגוש את צביקה ירוק העיניים, אחד מגדולי הפליי-בויס של נתניה, שיכניס אותה מתחת לחופה די מהר, וגם יכניס אותה להריון. ואיפה היפית, ואיפה חולצות בטיק. אבל שולה. זה כבר סיפור אחר. חברת הנעורים שלה היא חָפָּשִית (מלשון חיפוש ותודה לישי אורן ולסרטו התיעודי המרתק) אמיתית. שולה הייתה הראשונה מבין האנשים שהכרתי שנסעה להודו. בלונדינית יפה שעם בגד ים לבן, עור שזוף וקול מתנגן ברכות , נראתה בכלל לא מפה. כבר מגיל צעיר מאוד היא הייתה על הקו, נתניה-הודו. עוף נדיר מאוד בשמיים המאוד אורבניים של עיר ילדותי. "מה שלומה" אני שואל את קובי, "האמת היא שעבר בינינו חתול שחור", הוא עונה לי ואני מדמה או שרואה באמת עננה של עצב חולפת מהר על פניו." חבל" אני אומר לו, וממשיך הלאה. אני במינגלינג. רק בלי הפטיפורים של החתונות.

אני מתיישב ליד א' אחדות שנמצא במסע שלו והוא מאושר עד השמיים. הוא מתנתק מאוכל, מתחבר לגבוה שבו. "אני מתעצל" אני אומר לו ,חושף את הבטן שלי. "כנראה שרק בהודו אני באמת אצליח לעשות את זה", רמז ל-19 הקילו שהעפתי שם במסע הקודם שלי שהסתיים כמעט לפני 20 שנה. כשהיו שואלים אותי איך עשית את זה, הייתי עונה בחיוך, "שנכנס רוח יצא חומר". אנחנו יושבים על מזרון, בפאתי ראגה, ממתינים כמו כולם לבואו של ג'ון.אני מנצל את ההזדמנות וממליץ לאחדות לבדוק מה קורה בידית. "אם אתה מחפש מסע שמחבר רוח נפש וגוף זה המקום. בילית בו שנה מחיי". "זה מה שעשית באותה שנה ?" הוא שואל אותי. "כן, אפשר לומר שבשנה ההיא הייתי פה". אני עונה. פתאום מישהו מבקש מכולם להכנס פנימה.

להפתעתי אני מגלה שמישהי יותר מבוגרת ממני תפסה את מקומי ליד הבר. אישה נאה, אלגנטית, קוקטית, עם שיער חום גולש לבושה בחולצת פרחים אדומה ומכנס לבן. אני שוקל אם להעיר לה, ונוכח מצוקת המקום העתידית, אני חורג ממנהגי הג'נטלמני בדרך כלל ומסביר לה "שזה הכסא שלי ואפילו השארתי עליו את המפתחות." "איפה" היא שואלת , "מתחת לתחת שלך". היא שולחת יד, מתרוממת ולהפתעתי ואולי גם להפתעתה אין שם מפתחות. "יופי מפגר", אני אומר לעצמי, "גם הרמת אותה מהכיסא, שזה מאוד לא מנומס אם כי צודק, וגם איבדת את המפתחות". הם על הבר. אני מתיישב, היא עומדת. אני מתנצל. היא אומרת זה בסדר. הכסא על ידי פנוי. הוא שייך לגבוה אחד שהגיע מראש פינה והוא קצת מעצבן. אני מעדיף שהיא תשב בצמוד אלי. אנרגטית. "שבי שבי" אני אומר לה. הגברת שעל יד הכסא הפנוי שחמושה במשקפי מצבט מסבירה שהוא שייך למישהו. "רק בינתיים" אומרת הפרחונית שלצידי, "כדי לא לחסום את המעבר". אני מבסוט. היא מתלוננת על חוסר האירגון, על המקום שהוא צר מלהכיל, על החום , על האיחור. אני מראה לה כמה מדהים שהמקום מפוצץ, שזה מצביע על התענינות אמיתית, על המשפחתיות. היא מסבירה לי שפרדס חנה שבה היא נמצאת כבר ארבע עשרה שנה הייתה חור, ונשארה חור. געגועיה לתל אביב. אני ממשיך לדבוק בלוקאל פטריוטיזם שלי, מסביר שתל אביב הייתה חלק ממני לאורך 12 שנה וזהו נגמר. תוך כדי,מתברר שהיא הייתה בעלת הביסטרו פיקא. אני מספר לה על דורותיאה- העסק המשפחתי שלנו. יש כימיה ממבט ראשון. היא גוערת בי שאין לי כרטיס של העסק, אני מסביר לה שלא תכננתי לעשות מהלכים עסקיים בפגישה עם ג'ון ועדיין עובדה שאנחנו מדברים והיא כבר תגיע אלינו. בינתיים הגבוה משתכנע על ידה לשחרר לה את כסא הבר תמורת כסא אחר. שלום ואחווה.

עם הגב לבר, חמוש בְּלִין מצד אחד, ובקובי- שמתברר שהוא בכלל מצוות ההפקה שלוקח את הכל בקלות, כולל את האיחור של ג'ון שמגיע עכשיו כבר לשעה- מצד שני, אני מרגיש על הסוס. עד כדי כך שאני מרשה לעצמי לרשום את אלו שמבקשים שאלות את ג'ון. מתברר שיש פרוצדורה כזו, שאנשים יכולים לשאול אותו שאלות. חלקם די מוטרדים. הם לא בטוחים שיש להם שאלה, הם גם לא בטוחים לגבי הטיימינג ואיך הדברים יתבצעו בפועל. קובי מסביר להם בעדינות ומחתים אותם על טפסים שמאשרים שניתן להשתמש בחומרים האלו בעתיד. אתם יודעים, מדיה, ובכל זאת, האמריקאים לא אוהבים הפתעות (כנראה שגם הקנדים לא).כשקובי לא נמצא, וזרם השואלים מתגבר, אני רושם אותם ומחתים. אפילו קצת מרגיע את החששות.מה כבר יכול לקרות. שאלה. תשובה. זה העולם. ככה היה מאז ומתמיד.

יש רק בעיה אחת. רצינית. הכסא של קובי. כבר בתחילת הערב עשיתי סוואפ בכסאות. לקחתי לי כסא בר והשארתי לו אחד חורק ולא יציב. והוא אכן חורק, כל פעם שקובי מתיישב עליו. הוא הפינתי. אני וקובי צוחקים בשקט כל פעם שהוא רק מתכונן לשבת עליו. לין אומרת להחליף אותו, את הכסא. ואני אומר שיש לו תפקיד.

ואז הס מושלך בחדר. ג'ון נכנס. מכנסי פסים מחויטים , חולצה לבנה, התסרוקת האפורה לבנה במקום. גם הזקן שגזור למשעי. הוא מתיישב על כסא מנהלים, מתעסק עם מיקרופון כזה של מזכירות של חברת חשמל ותוך כדי כך לא מפסיק להתבונן עם מבט חודר שלא לומר מצמית, על הנוכחים בחדר. אישתו – שזה סוג של הפתעה- רזה עם שמלה אביבית שמחמיאה לה וקוקו אסוף, מתנצלת על האיחור ומציעה שלאור האיחור ניגש ישר לעניינים בלי הקדמות מיותרות. היא מפנה את הבמה לג'ון, ומתיישבת ממש ממש מתחתי בכסא שהוכן לה מבעוד מועד. אחרי זה יתברר לי שהיא רושמת את השאלות והתשובות. טוב זה לא קשה כי יתברר שג'ון מדבר לאט . ממש לאט.

חם בראגה. ג'ון נהנה ממאוורר שמופנה לעברו ואני מברך על המיקום שלי ליד הדלת. החושך כבר ירד. שקט בהיכל. מה זה שקט, דממה. ג'ון ממשיך להתבונן, מתעכב מידי פעם על דמות כזו או אחרת מהקהל. הכסא של קובי חורק. ואני והוא מחליפים מבטים מחוייכים. יש לי הרגשה שג'ון יגיד עוד שניה " להוא שם בפינה " שמצחקק, לצאת. ההוא זה אני. ג'ון ממשיך להתבונן. חלק מהיושבים עוצמים עיניים, מתרכזים, אני שם לב שיש גם אחד שמנקר. מידי פעם אני מתבונן לכיוונו של ג'ון, בשאר הזמן אני עסוק בלהתבונן על הסצנה. הוא ממשיך להתבונן עם המבט המאוד חודר שלו ואני תוהה מתי יישמע השיעול הראשון או הכחכוח בגרון שישבור את המבוכה. כי זו התחושה שיש בחדר, סוג של שקט מכביד, מעיק בתוספת קצת מבוכה. מישהי משתעלת, תינוק קטן פועה לשניה עד שהוא מושתק על יד אימו. איפה החיוכים, איפה הצחוקים, איפה TED.זה כנראה לא הסגנון של ג'ון. נקי וסטרילי. זה הקו.

בחור צעיר אחד מתמקם מולו. אני נזכר שהוא הגיע יחד איתי. הוא מנסה להסביר באנגלית שבעצם קשה לו. אם לתרגם את זה לשפה פשוטה, אז הוא תוהה אם עליו להיות נוכח ומחובר לרגשות שלו או להנות מההגנה והנוחות של זה שבוחר להיות צופה ומהצד. צופה כמובן על עצמו. הקול המתכתי של ג'ון עונה לו בצורה מדודה, שלשות שלשות של מילים ותוך כדי זה נשימה. "תתמקד בלב שלך, עזוב את הצופה תיזכר בילדות שלך ובאושר שהיה נחלתך". מילים כדורבנות. נכון, סוג של קלישאה. אבל הן תמיד עובדות. בשלב מסויים אני קולט שג'ון חוזר על המסר , ואז עוד פעם, ושוב פעם, כל פעם באיצטלה אחרת,. בגדול אפשר לומר שהמילה heart חזרה על עצמה 12 פעם פלוס awareness וגם כמובן being. ואין פוצה פה וכולם מחרישים. אני משווע לקצת הומור, אבל ג'ון בשלו. מדוד, מהוקצע, שולף את המילים אחת אחת. חם כבר אמרנו. כבד למדי. "אולי הייתי צריך לברר לפני". "לא בשביל מה". "אתה אוהב להיות מופתע". זה סוג הדיאלוג שאני מנהל עם עצמי, בין ניגוב זיעה אחד לשני, כשרגלי השמאלית כבר רדומה לגמרי. בקהל אני רואה חללים. אל העיניים העצומות של חלק מהנוכחים מצטרף גם פיהוק קל שמוסתר מאחורי כף יד.. מצד שני יש את המחייכות. המאושרות. במיוחד אחת מהמארגנות שמרגישה כמו כלה ביום חופתה. לבושה בכחול היא נראית נהדר. טוב לא כל יום ג'ון מגיע לראגה.

ביני לביני, אני מסכם עם עצמי שאם אשמע את המילה הארט פעם נוספת , אני חותך. השאלה השניה ,מגיעה אחרי תודה מצידו של אחד שיש בו רצון לקבל לצד התנגדות. "סלק את ההתנגדות" אומר ג'ון ואני מהנהן. צודק. "האם כל החושך הגדול לא מפסיק להיות כזה כשמגיע אור קטן". וואלה הבנאדם מצטט את ליאונרד כהן, כשבהופעה שלו קהל של חמישים אלף איש היה כל כך שקט שיכולת לשמוע סיכה נופלת. אבל זה היה באויר הפתוח ואני באמת שמעתי שירת מלאכים כששתי הבנות המלוות שלו שרו. מתברר שגם גא"י חווה את זה, ככה שלא הייתי לבד. והנה הוא שוב מדבר על הלב. האות ניתן.

"אני מוריש לך את הכסא שלי" אני אומר לקובי. מחזיר לו את מה שהיה שלו מההתחלה. אני לוקח בעדינות את המפתחות מעל הבר, אפילו לא נפרד מלין שמא אפריע לג'ון וחותך אל האויר. קובי מסמן לי לחכות שניה. אנחנו יוצאים החוצה. צוות המטבח נח לו על הכורסאות. "החלטתי לעשות שלום עם אחותי" הוא אומר לי. בשקט. אנחנו לוחצים ידיים. אני מחייך. "בשבילי, אחותך הייתה סוג של מגדלור". בדרך החוצה, בחניה. אני רואה אוטו שנשאר עם אורות דלוקים, אולי של ההוא מראש פינה. אני משאיר את שלי דולק. רושם את המספר וחוזר לחבר'ה מהמטבח. "יש שם מישהו ששכח את האורות דולקים, הנה המספר", אני אומר להם ."אז מה שנפריע לג'ון ונגיד ההוא עם הסובארו הלבנה ששכח אורות מתבקש לצאת", כולנו צוחקים. "לא יודע, תגיד light זה מתאים להרצאה".

אני עולה על האוטו , נוסע עם חלונות פתוחים , בכבישים של העיירה המנומנמת שאני כל כך מכיר, האויר חותך לי בפנים. כשאני נכנס ורואה את המשפחה שלי פלוס חברה של עמנואל, צופים בכוכב נולד בעוד ערב שגרתי, אני שואג " משפחה שלי , אני אוהב אתכם". אני בבית.

פורסם בקטגוריה כללי | 7 תגובות

לָלִיפּוּף לדוֹרוֹתֵּיאָה

"היא לא מדברת על אבא ואמא ואח ואחות".

זה הסיפור של דורותיאה. ושל הילה. ושל זכרון. ושל נשמה.ובעיקר זה אולי סיפור של געגוע. כי לפעמים אנחנו מתגעגעים למשהו שאנחנו לא יודעים מהו. אנחנו יודעים שהיינו שם, אנחנו זוכרים את המראות ואת הריחות והוא עדיין רחוק, בלתי מושג. משהו שהיה שם. ואיננו עוד ובכל זאת הוא כאן. בפנים. דורותיאה נשארה שם. היא אמו של אמו של אבי הילה. לא היו לה כנראה את החושים של הרמן גוטפלד שהיה אבי אביו של אבי הילה. כלומר מהצד השני של עץ המשפחה.

הרמן הסוחר שהעמיד בכרייסטבורג, ווארנהאוס (כלבו) וגאסטאוזר איינטראכט (אכסניה של הרמוניה), וארבעה בנים ושלוש בנות. וכשאותו הרמן הגיע לארץ, לפני שקרה הכל, כמו כל סוחר טוב, הוא הגיע עם כסף. ובכסף הוא קנה שלוש מוניות .למרטין, ולוילי ולמקס. ואז התיישב על הכסא, עם מקל שגולת שנהב בראשו ולא עבד עוד יום אחד בחייו. "שהם יפרנסו אותי מעכשיו" הוא אמר. לו ולאֵמָה אשתו ואם שבט גוטפלד ,נשאר תפקיד אחד, לגדל את יוסי היתום , הבן של ריינהולד, שגם הוא נשאר שם.

למה דורותיאה נשארה שם, יחד עם אליהו בעלה וילדיה קורט ולוטה, את זה לא נדע. מרגוט לבית שרלינסקי שהתחתנה עם מקס לבית גוטפלד,לא מספרת. היא לא מדברת על אבא ואמא ואח ואחות. היא כבר בת 94, העמידה שבט משלה, אבל היא לא מספרת. היא לא זוכרת. ככה היא אומרת. זיכרון זה כאב.היא הייתה שם. הם נשארו. היא הלכה אחרי בעלה.בת 17. כרכה את גורלה בגורל הגוטפלדים. החסונים, עבי הגוף. אלו שגם הגרמנים חשבו פעמיים אם להתעסק איתם. יהודים אמנם, אבל בעלי זרוע. ומרגוט העדינה ומקס הרגיש שהיה דומע בכל הזדמנות, השאירו זכרון וגעגוע ובית ומשפחה וחיים שלמים. בלי להסתכל לאחור.

ומתוך מרגוט ומקס צמח יורם. הילד הייקה שידע כבר מגיל 14 שהוא יהיה בתנועה. ככה זה. בנאדם יודע את הייעוד שלו והולך איתו. ובו דבקה דרורה, ילדתם של שושנה התופרת ואבריימלה שנחשב כלץ לא קטן והיה עוזר חייט בליטא .בת הקיבוץ ארוכת הצמה – שנגדעה באכזריות על ידי המטפלת ועדיין ספונה באחד הארונות כעדות – אלופת הגליל שהלכה אחרי אלוף נעוריה, למשמר דוד. להגשים את החלומות של הארץ הזו. ושניהם היו לבשר אחד.ופרי אהבתם התגלם בהילה, ובניר, ובאורי. ילדים זהובי שיער, וירוקי עין, שידעו שהם שייכים לשבט.גדול,שורשי שבניו לא חסכו את שבטם מבניהם אך לא שכחו גם את מידת החסד.

הילה לא ידעה את דורותיאה ואליהו . ולא ידעה את הרמן ואמה . ולא ידעה את כרייסטבורג. ואת בית המסחר. ידעה שיש לה דודה אהובה בשם דורית. אבל לא ידעה על מה ולמה.אבל ידעה את מה שהיא עושה. נחושה כמו הגוטפלדים , הקימה עסק במו ידיה. בזיעת אפיה. פרי מרץ וכישרון. והתמדה . התמדה של מים שחורצים אבן ומשייפים סלע. כשרון ומרץ של חקלאי שיודע שיש לו שדה טוב , אבל שצריך לעבד אותו, ולהפוך את האדמה, ולחרוש ולזבל ולזרוע ולהשקות, עד שהוא יצמיח פרי, שמדבשו יאכלו.

וכשהגיע הזמן , לחפש שם חדש, כי דברים השתנו, הגיעה דורותיאה .מתוך ריקוד הדורות, מתוך חיבוטי וחיבורי הנפש, היא הגיעה והתייצבה. דורשת לחזור. מבקשת שהשם לא ייעלם, שישתמר. שהרי את הזרעים כבר היא הנביטה,. שאלמלא דורותיאה ומרגוט ודרורה גם הילה לא הייתה באה לעולם.זה מחול הדם, שמטבעו הוא זורם.לפעמים גועש ולפעמים רדום, אבל תמיד הוא יהיה סמיך ממים. והילה נענתה. נענתה לקריאה. נענתה לצליל שהדהד בה ובנשמתה. לזיכרון ולגעגוע. ולתעתוע. שהרי דורותיאה שהיא מתנת האל בתרגום מלטינית, נעלמה מתחת לשמיים של אותו אל. שהכזיב.שם, במקום שלא אל היה בו. רק בני אנוש שנבראו בצלם. בצלם של אל שהכזיב.

דורותיאה נולדה ב-1890 בכרייסטבורג בגרמניה. דורותיאה של לליפוף נולדה להילה ב-2009. עשרים שנה קודם לכן היא נולדה למאיר גולדברג שכתב עליה שיר. שיר שהילה הלחינה בגלגולה הקודם כזמרת וכיוצרת. והילה תפרה את דורותיאה למידותיה. קשרה חוט לחוט. הבינה עוד לפני המילים שזה השם . וכשהתקשרה לאביה מבלי דעת ועם מכאוב, כדי לברר מיהי ומהי גם התקבלה התשובה. "זוהי סבתא שלי ועל שמה קרואה דודה דורית. וקו עדין ודק מפותל וישר מחבר ביניכן." ועכשיו היא יוצאת לאויר העולם. ממש בימים אלו, בואכה חג האביב. חג החירות. זה זמן של חג ומועד. זמן התחדשות. זהו עוד שלב במעגל החיים, עוד שלב בסולם שרגליו נטועות בגרמניה ואמצעיתו בכרכור של המאה ה-21, וראשו מי ישורנו. הקצוות נקשרו. בין דורותיאה ואליהו להרמן ואֵמָה שבאו בקשרי נישואין וחיתנו בת מצד אחד ובן מצד שני באותו כפר שנמחה מעל פני אדמה וכל שנותר ממנו זו תמונה וזיכרון. בין דורותיאה להילה. בין דורותיאה ללליפוף שהרי מתוך חלציה יצאה, והיא בבחינת עוד שלב בגלגול שבין זחל לגולם ולפרפר.

לא פשוט לקרוא לעצמך בשם חדש. משהו ממך הולך לאיבוד, משהו ממך נולד. לא פעם אתה מוצא את עצמך נאבק. מנסה לשמר את הקיים, דבק בישן, מתעמת עם החדש. ואז עוברים הימים, והחדש מחזק את אחיזתו, מטמיע את שורשיו שלו, כובש את נחלתו.זו דרכם של דברים וזו דרכו של עולם. לאלו שמקרוב באו ולא ידעו את מה שהיה, אין זה משנה כלל . ולאלו שידעו את העבר,הרי הם יכולים להנות משני העולמות. מהנוסטלגיה ומההתחדשות. גם זו דרכו של עולם. ובסופו של יום זו הכל קליפה ריקה. שכן האדם הוא זה שיוצר את המשמעות. ברצותו מצייר קו ומחבר אות לאות ובורא שם. ברצותו כותב מילים ויוצק תוכן לתוך התבנית שבנה וברצותו יכול להעלימן ואת תוכנן כמו המים שמוחים מן החול את האותיות. כמו מוץ ברוח, כמו עשן פורח. בכוחו בונה ובמו הבל פיו מחריב. מעשיו הם אלו שיקרבו ומעשיו הם אלו שירחקו.

וכשיבוא השואל וישאל על מה ולמה דורותיאה ומה בין דורותיאה ללליפוף. תשובות רבות ינתנו, ומילים רבות ייאמרו. ואולי בכלל תהיה שתיקה. שהרי דורותיאה כתבה במו חייה מכתב לילדה שעדיין לא נולדה והילה חתמה בלבבה זיכרון של אישה שכבר לא הייתה.כי לפעמים כשאתה נכנס למקום. נחמה אתה מבקש בו. יש בך געגוע למשהו שאתה עדיין לא יודע מהו. ואולי שַם,במקום ההוא שמגלם ישן וחדש וקושר בין שַם לפה,שַם תוכל למצוא.אם לא שֵם, אז תמונה, ואם לא תמונה אז געגוע, ואם לא געגוע אז זיכרון ואם לא זיכרון אז תעתוע. ואם לא תעתוע אז קצה חוט. חוט השנים.

פורסם במקביל גם באתר "מושבה חופשית"

פורסם בקטגוריה כללי | השאירו תגובה

מסיבת גיבורים

"לוקח לי שבריר שניה כדי לקלוט את התמונה. זה התאריך של המסיבה."

1.

לפני עשרים שנה בערך (אם מתעקשים על התאריך המדוייק אז אני חושב שזה היה בשנת 89) הגו חברים שלי -האחים עמית ואילן רונאל  ממוזיקה פלוס (היום "דה פלוס") – את קונספט מסיבות הרחוב. גינת שינקין שימשה כלוקיישן הראשון. 4 רמקולים גדולים, עמדת די ג'יי, חתיכת דשא, מזרקה קטנה ואולי 250 אנשים שהתקבצו ביום שישי, כדי להרגיש קצת ניו יורק בתל אביב. שכן רב היה המרחק באותן שנים בין החיקוי לדבר האמיתי. זה הצליח. יום שישי, אחרי יום שישי, המסיבה הפכה לחגיגה גדולה. האנשים גלשו מהגינה אל הרחוב. הרבה צבע, תחושה של חופש באוויר. בשיא, כבר אי אפשר היה לעבור עם רכב ברחוב. אחרי זה הגיעו גם המסיבות בנחלת בנימין, בהמשך הם כבר סגרו את רוטשילד, משם לסגירת רחוב דיזנגוף במצעד האהבה הראשון הדרך כבר הייתה סלולה והמסע הסתיים בטיילת הרברט סמואל עם  רבע מיליון איש ב-love parade  שיובא היישר מברלין. כפי שניתן לראות קו ישר עובר מ-250 איש ל-250,000 איש. גם אם לוקח להגיע כ-15 שנה מנקודה לנקודה.

לא הייתי נזקק לשיעור הקצר בהיסטוריה של תרבות הרחוב התל אביבית, בשני העשורים שחלפו, אלמלא אני חש געגוע. שמונה שנים אני יושב בכפר, לומד את אורחותיו, מכיר את אנשיו ונשותיו, מתרועע עם זרים ועם קרובים, חי  ומרחם בליבי, לא פעם בליבי על כל אלו שמר בן ארי קורא להם "פרצופי רכבת" (אלו המשרכים את דרכם מידי יום הלוך ושוב על קו ישר אחר), שכן בין ביתי לבין העסק המשפחתי שלנו עובר בהחלט קו ישר של 300 מטר. שמונה שנים שבהן אני פוקד את העיר הגדולה שלוש פעמים בשנה בבחינת עולה רגל המחויב להגיע ומבקש את נפשו לנוס מאימת הרעש ושאון הכרך. וגם מפחד המיגרנה. עכבר כפר אמיתי.

והנה לא מזמן מצאתי את עצמי יושב  בקפה "ביאליק",שותה בירה "בזלת" בחברתו של אילן ידידי, המתקרא כעת קורי ובפי הוא בכלל ג'ונס, ותל אביב נחזתה בעיני כסוג של פלא. הרחובות הומים אדם, התנועה שוקקת, האורות עוטפים אותה בהילה. קולות הצופרים נדמו בעיני לקולות תרועה, הנשים טובות מראה. עיר סואנת ושוקקת חיים שבה בכל רחוב מאכליות,  ברים, מסעדות, חנויות. עיר במלוא מובן המילה וההמולה. ומה לעשות והבן אדם הוא טיפוס "לעומתי" העורך השוואות  ואיך נגיד ומה נאמר, כרכור מחצבתי פתאום הצטיירה בעיני דלה ואביונה, אפורה וחשוכה, כאילו חלף מעליה הזמן או שמא נעמד מלכת.

והתחושה הזו, שמלווה אותי מאז, רק הולכת ומתעצמת בימים אלו. העיירה המנומנמת הפכה לעיירת שינה. דומה שהמדבר שהולך ומצפין -מה שמזכיר לי את אמירתו של ד. בן גוריון שאמר שאם לא ננצח את המדבר, המדבר ינצח אותנו -  הוא ההופך את חודש נובמבר לחודש שחון במיוחד. נדמה שאנשים מתכנסים בדלת אמותיהם, מחכים למשהו שיקרה. לנס, לאתחלתא ד'גאולה. וכמו תמיד נדמה שהפתרון נמצא מעבר לדלת, ואם לא מעבר לדלת אז מעבר לרחוב. ואם כבר מעבר לרחוב, אז בוא נקרא ללוקיישן בשמו. סמטת המושב בואכה גן הגיבורים.

מזה זמן רב זמן אני מפנטז על מסיבת  רחוב  בסמטת המושב. שמועות אומרות שהרחוב הקטן  – השוק לשעבר  של כרכור- יהפוך גם הוא בקרוב לִמְשִׁסָּה  עת יעלו עליו הדחפורים ובשיניהם יקרעו את תומתו לטובת המוֹדרְנָה. מסיבה היא תמיד פתרון. מסיבת רחוב על אחת כמה וכמה  ומסיבת חנוכה אדרבא ואדרבא שכן  החג ידוע הן בניסים והן בגבורות שהיו מנת חלקו. ביני לביני הפור נפל. יום שישי ה-3 בדצמבר, כ"ו בכסלו, נר שני של חנוכה, צהרי היום עד כניסת שבת. אשת הפלדה שאיתה חלקתי את הרעיון – עת ישבנו ביחד כמה ערבים קודם לכן- בדקה ביומנה ומצאה שמדובר ביום שישי הראשון לחודש דצמבר. יום השיקשוק עליו השלום. עוד קיסם למדורה. הכל נראה מושלם. המיקום, התאריך, הסיבות. ראיתי הרבה צבע, ראיתי אנשים רוקדים, ראיתי  פרצופים שמחים, ראיתי חברותא , ויותר מהכל ראיתי מקום מתעורר מהתרדמה שנפלה עליו. ואם ירד גשם, ניקרה השאלה במוחי במעין ספק קטן ומטריד שתמיד מוצא את דרכו ללבבות. שיבוא. שיהיה גם איזה נס חנוכה. קטן, משהו. סימן. let's go party .

2.

הברונית - הכתובת הקבועה שלי לענייני הפצה של רעיונות קהילתיים- ראתה מסיבת גיבורים, מודעת למקום, לשם ולתאריך המיועד. אני עוד הייתי בענייני הסמטה. את סיור הלוקיישן הראשון עשיתי עם י. הדי ג'יי המיועד ומי שהיה צריך לדאוג לענייני ההגברה. אשת הפלדה חברה אלינו בתזמון משובח . מבלי ששמנו לב לכך נשאבנו אל הגן. הוא הילך עלינו קסם. הכל בו נראה מזמין. הצל של העצים הגבוהים, פינת המשחקים , המוּגָנוּת שבו. הרחבה האמצעית , שבימים אחרים משמשת כמסד לכיסאות פלסטיק לבנים ביום הזיכרון  ומורכבת מאריחי שיש חברון, נראתה כמתאימה אף היא לשמש כרחבת ריקודים. מעין מעשה סינדרלה מודרני. לא נתנו לשברי הזכוכית של בקבוקי הוודקה ולחרבוני הכלבים להרוס לנו את התמונה. נפרדנו כל אחד לדרכו. למרות זאת, הייתה בי תחושה של אי נוחות שלא  יכולתי באותם רגעים לתת לה שם. סילקתי אותה, ודיוושתי לי את דרכי חזרה ללליפוף.

בצהריים החלטתי לשוב אל הגן. רציתי לבדוק את שמות האנשים החרוטים על האנדרטה הניצבת בגאון בדיוק באמצע המתחם. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתעכבתי על השמות. אבל הפעם רציתי לבדוק אותם מקרוב. בשמונה השנים שאני חי כאן, אני אוסף סיפורים. לעיתים הם באים אלי, לעיתים אני בא אליהם. דמויות שהיו ואינן, אנשים מעידן אחר. היסטוריה של מקום שלא גדלתי  בו, אבל אני מגדל בו ולעיתים גם גדל. אני קורא. חיים רכס ובנימין פרח , הנאהבים והנעימים בחיים ובמותם לא נפרדו. אני מסתכל על תאריך הנפילה שלהם. כ"ו בכסלו תש"ט. לוקח לי שבריר שנייה לעכל את המידע ואז התמונה מתבהרת לי. זה התאריך של המסיבה. אני נושם עמוק,מצטמרר, נדהם מצירוף המקרים.

אני חולף על השמות האחרים. שישה גיבורים בשר ודם הקריב היישוב הקטן הזה  במלחמת הקוממיות. בצלע נוספת של האנדרטה אני מחפש את שמו של גדעון רכס, אחיו של חיים שנפל אף הוא בשנת 54. על ידו אני מוצא את שמו של עודד שתיל, הנווט שנעדר מאז שנת 53. קו ישר של 300 מטר מחבר בין ביתו של בנימין פרח וביתו של חיים רכס. רק גדר מפרידה בין ביתו של עודד שתיל לבית האחים רכס. בדרך הביתה, אל ביתי שלי שאף הוא טעון סיפורים, אני מחליט להיכנס לדבר עם יורם שתיל. אני מרגיש שאני צריך לקבל ממנו אישור. מעולם לא פגשתי בו. רק ראיתי אותו מסתובב ברחבי המושבה בפיג'ו 404 סטיישן, בצבע תכלת. מבחינתו הזמן עצר מלכת אי שם בשנות ה-70. לפחות מבחינת התקדמות תעשיית הרכב. הוא מי שמקיים את צוואתה של ברוניה רכס ששכלה את בנה  הראשון ,התאלמנה מבעלה פישל שנפטר מרוב צער ויגון על בנו חיים, ואז נלקח ממנה בנה השני. 11 שנים הוא נלחם בהסתדרות ובמועצה על מנת  שבית רכס יהפוך לבית לרווחת הנוער ביישוב ולא יימכר כחתיכת נדל"ן לכל המרבה במחיר, והמחיר ברחבי כרכור אכן רב. נלחם והצליח."יורם ישן" אומרת לי אשתו , להעיר אותו", היא שואלת. ""לא, לא " אני עונה. יש כאן את מספר הטלפון שלי,  אני גר בבית של פלסקובסקי" אני אומר לה, יודע בליבי שהשם ישמש כמילת קוד. "אבא של יורם בנה אותו" היא אומרת לי.

בשעה ארבע, בצהרי יום שישי, בדיוק בשעה שמיועדת להסתיים המסיבה העתידית, אני מוביל את הברונית לגן. זו הפעם השלישית שאני שם. היא אוהבת את המקום. כמה ילדים אתיופים משחקים בג'ולות. מזכירים לי את זהר היקרי שלא היה שני לו. גדול הצלפים של בית ספר ביאליק,בנתניה. אני מראה לה את האנדרטה. את התאריך, את השמות. בחור צעיר מילדי השכונה מספר לנו שהגן  סובל מוונדליזם מתמשך. פה שריפה ושמה גרפיטי. זו המציאות של ערבי יום שישי בכרכור 2010. בגן הגיבורים ובגינות אחרות. אשת הפלדה מגיעה אף היא בתזמון מדויק היטב. יורם שתיל מתקשר. אני  מופתע מקולו העדין.  אני נדבר להיפגש איתו בהמשך.הן בעד. אני מתנדנד. "מה שיורם יגיד זה מה שאני אעשה". אנחנו נפרדים לשבת שלום.

עם יורם שתיל אני צולל. למלחמת תש"ח. לקרב על כיס פלוג'ה בו נהרגו חיים רכס ובנימין פרח, אנשי הפלוגה הדתית  של חטיבת אלכסנדרוני, שנפלו יחד עם 85 מחבריהם באחד הכישלונות המרים ביותר של מלחמת העצמאות. הפלוגה שעליה נמנו שני חברי הילדות האלו, נשארה  מכותרת על תל שייך עריני (תל גת), בעוד 2 הפלוגות הנוספות של גדוד 33 הצליחו לסגת מהכפר עיראק אל מנשייה (היום קריית גת) . מפקד הפלוגה, בן-ציון הלמן קיבל פקודה לפרוץ דרך לנסיגה, אך הוא השיב שלא ייצא עד שלא יוצא הפצוע האחרון. הוא נלחם בראש חייליו עד שנפלו כולם. הם נקברו על ידי המצרים בקבר אחים. מבצע "חיסול" קראו לפעולה הזו טרם יצאתם של הבחורים לקרב. קראו ולא ידעו את שקראו. נס לא קרה שם.

יורם מספר לי  על יצחק פלסקובסקי שהיה "קונצמאעכר" ,הוא צוחק כילד כשהוא נזכר כיצד פלסקובסקי הנער נהג במכונית כשראשו מתחת להגה, כך שבכרכור ראו כולם מכונית שנוהגת  ללא נהג . מאוחר  יותר ,יהרגו אביו ואחיו  על ידי הבריטים בשנת 47, כפעולת תגמול על רצח הסרג'נטים בנתניה, כך לפחות גורסות השמועות. אבל פלסקובסקי האח לא ישתנה ולא יפסיק מתעלוליו. הוא מספר לי על קולנוע אוריון ועל המאפיה שצמודה אליו. על בית הקולנוע הפתוח שהיה ממוקם במבנה של אורה וסיפורי הבגדים שלה ואליו היו מעבירים כיסאות מקולנוע אוריון ובחזרה.  על יישוב קטן ובו מאה משפחות שבו כולם הכירו את כולם. את החיים ואת המתים.  אני שואל את דעתו לגבי התאריך. מסיבה ויום  זיכרון של שניים מבני המקום לא נראים לי הולכים ביחד. ערבוב של קודש וחול. "תשמע", הוא אומר לי ," ממשפחת רכס לא נשאר אף אחד ומשפחת פרח מגיעים פעמיים בשנה, כך שאני לא רואה בעיה,אבל אתה צריך לדבר עם המועצה ". כאן אני רואה כבר בעיה. מהרגע הראשון שפנטזתי על המסיבה, עניין המועצה שב וטרד את מנוחתי. לקבל מהם אישור אי אפשר ואני גם לא רוצה. אני רק רוצה שלא יפריעו. מצד שני ללא אישור או ברכת דרך תמיד יש סיכוי שמישהו יגיע ויהרוס את המסיבה. אני נפרד גם ממנו לשלום.

בשבת, אני מגיע להחלטה. אני יורד מהעסק. אני מסמס לשתי צלעות המשולש.אין לי את האנרגיה. יותר מידי ווג'ערס. הגן, המועצה, לסגור את הרחוב, המוזיקה, השכנים, הציוד, הכסף לדי ג'יי, הריצות, זה לא מתאים לי. אני מחליט לשמור את הרעיון.את הביצוע בשלב הזה אני משאיר למי שירצה.אני מנסה לדמיין את כרכור ביום המר והנמהר עת בשורת האיוב התדפקה על דלתותיהם של שני בתים. בית רכס ובית פרח. שני חברי ילדות שקו ישר חיבר בין שני הלבבות שלהם . כ"ו בכסל"ו תש"ט. נר שני של חנוכה. במקום שני נרות בחנוכייה, הדליקו שני נרות נשמה. זה לא הזמן למסיבות.זה זמן עבודה.

_____________

[התמונה לקוחה מהפוסט " ימי חנוכה נר שני"]

הפוסט התפרסם במקביל באתר "מושבה חופשית"

פורסם בקטגוריה החיים, היסטוריה, קהילה | 7 תגובות

מיאמי ביץ'

 

"יש הירארכיה על החוף", אמרה לי הפסיכולוגית.

 

המשא ומתן היה קצר

 "כמה מגיע לך " ,

-"חמישים לירה לראש", אומר סעיד,

-"אבל שם הוא לוקח ארבעים חמש", מנסה ה',

- "יאללה נסענו", אני אומר.

אחרי עשרים דקות של נסיעה שהגיעה אחרי חמש וחצי שעות של נהיגה בכבישי ישראל , שהגיעו אחרי שש שנים -שבהן לא שזפה עינינו  את הדרך העולה  ואחרי זה היורדת אל חופי סיני שמוארים באור ירח מלא – הסתובבתי אחורה ממקומי ליד סעיד,שזכה לאחרונה בתחרות מלך הקומבינטורים של חצי האי הדרומי, אל השבט הקטן שישב מאחורי, ושאגתי בפנטומימאית "יש". עשינו את זה. חזרנו, אל בורות המים (יותר נכון אל בורות הבול פגיעה), החולות  והחושות . חזרנו אל עצמינו.

זה לא היה קל. ארבעה ילדים מאחורה, שני אנשים מקדימה. טיול משפחתי אחרון לפני הגיוס של הגדולה. הגדולה ממש.הפעם החזית הייתה אחידה, בלי בקיעים בחומה של אף אחד. היו ניסיונות  משפחתיים כאלו ואחרים לקעקע את הביטחון, אבל הם נדחו על הסף. ווי אר און א-מישן ושום דבר לא יצליח להסיט אותנו ממנה. גם לא החברים הטובים שהבריזו בדקה ה-90 לאחר לילה לבן של דיונים משפחתיים. קיבלו רגליים קרות. הבנו אותם. גם לנו זה קרה לא מעט פעמים. לא הפעם. שחררנו אותם, הרמנו עוגן ונסענו.

 ארץ יפה. ישראל. במיוחד מצומת טללים ודרומה. ארץ לא זרועה, חשופת שמש, חרושת רוחות , שואדיות ענק חורצים בה את דרכם. מזכירה לי את נבאדה. תחושה אמיתית של דרום פרוע.כביש 40. על בריכת מים לא רחוק משדה בוקר מתנוסס גרפיטי "בנגב ייבחן העם בישראל". על החתום ד.בן גוריון. אני מהנהן. אחרי זה, בסיני-במדבר שגדול פי שלושה  מישראל, לחופי הים האדום ,שהופך כסוף מהרגע שהריח המלא עולה- בין שאיפה לעוד שאיפה,  יספר לי יואבי , אחיו הקטן של דני, שהוא בונה בית בבאר מילכה. 20 משפחות, ורק חול וחול. ואני אספר לו שהייתי שם פעם בטיול עם חברים אחרים, ומתוך איזושהי אינטואיציה פנימית עמוקה, הודעתי ברוב פאתוס לשותפי לג'יפ "שכאן יקום יישוב". למה, איך, עד היום אני לא יודע. אני רק יודע שכבר היינו בדרך לשם, עד שהגדולה , הגדולה ממש, שעוד הייתה קטנה, הטילה ווטו. גם ה' סברה ש-45 דקות לכל צד  רק כדי להגיע לבית ספר זה יותר מידי. אני אגב משוכנע עד היום שאלו היו הזבובים הבלתי אפשריים שפגשנו בשתיים בצהריים בבריכה של קדש ברנע. לא הגענו לביר מלגה, הגענו לכרכור.

מיוטבתה על פרות הפלסטיק שלה, אני מתחיל להרגיש פרפרים בבטן. גם ע'. הקטנה בבנות. סוג של סימביוזה רגשית. הקטן אדיש, ל' פוחדת. ה' רגועה והגדולה ממש ממשיכה להאזין לנוקיה המשוכלל שלה עם אוזניות סיליקון, כך שיוסטון לא עונה ברגעים אלו. שום דבר לא מכין אותנו להלם  שאוחז בנו בעת שאנו משייטים במאגנום לכיוון הגבול. העיר הדרומית – שאף פעם לא הייתה משוש חיי, אלא תחנה בדרך לדבר האמיתי – מ-פ-ו-צ-צ-ת. כל הדרך ,הייתי משוכנע , שמחכה לי חניה בוואדי. זה שסמוך למעבר.טעיתי. 2 ק"מ מהגבול אני נאלץ להחנות את  הטנדר האהוב בצד הדרך, עם עוד אלפי מכוניות של עשרות אלפי נופשים שהתמקמו באלפי אוהלים על רצועת חוף של כמה קילומטרים. את החשבון הסופי של יחס האדמה/מים/שמים שמקבל כל אדם במחנה הפליטים מרצון הזה,  אני משאיר לאחר כך.

 רגע לפני, עוד מספיק הכרוז במעבר הגבול להודיע בדציבל שנשמע עד הכפר של רפי נלסון (מיל.) כי"מטה הלוחמה בטרור מזהיר באזהרת מסע חמורה את היוצאים לסיני ומצרים ". אטמתי את אוזני מלשמוע.  הזכרתי לעצמי שבכל שבוע נהרגים בישראל בלי סוף אנשים מתאונות דרכים.איי אם און א-מישון ושום אזהרה חמורה ככל שתהיה לא תוכל להסיט אותנו מהמסלול שכבר התבייתנו עליו אי שם בכרכור הרחוקה. מכאן כבר הכל קל. הדברים עוברים חלק. סיני נראית לי פתאום כמו הודו. וסעיד יודע בקסמו האנושי גם לקצר תהליכים, וגם להסביר לי בדרך שליטר סולר עולה לירה ועשרה. "שקל לליטר" אני אומר לעצמי ושורק בהתפעלות. עם שני סלקומים- אחד באוזן ואחד ביד שלא אוחזת בהגה- אני גם לא יכול להפתיע אותו לגבי המחירים בארץ. "אצלכם שבע שקל" הוא אומר ומגביר את המזגן שעובד פול טורבו ב-10 בלילה.

חם בסיני. מה שנצבר במהלך כל היום משתחרר בלילה. אורית, מנהלת החוף של בילאל, חברי מזה 20 שנה, מקדמת אותנו בבקבוק מים וקנקן תה. בינתיים היא מבקשת את הדרכונים בסמכותיות. ההתחלה נראית מבטיחה, אם כי למראה הפרצוף –הכאילו נחמד אך זועף-שלה מתעוררים אצלי ספקות קלים, בנוגע לבחירה שעשיתי בחוף "אלכסנדריה". היא מראה לי את החושות המדוגמות היטב  שמחכות לנו."עשינו מאמצים אדירים לשמור אותן " היא מציינת מתוך שפתיים חשוקות . "אני מעריך את זה" אני אומר לה ומוסיף "שנצטרך עוד שני מזרונים". "העובדים עייפים אז אל תטרטרו אותם" מתרה בי מפקדת החוף, ואני תוהה לגבי המניעים של מנהיגת הפועלים החדשה."היא ממש לא נחמדה" אומרת ל' בת ה-12 בישירות המאוד אופיינית לה, ואנחנו מהסים אותה, חוששים שתשמע את מה של' אומרת בקול ואנחנו כבר מרגישים בלב. הספק שנפער, מתחיל לגדול . "נראה בבוקר", אני מסכם את היום הארוך, כשכולנו צונחים לתוך שינה, מחוץ לחושות. פשוט חם.

בבוקר, ההתנגשות מגיעה מהר מהצפוי. ה' ננזפת כשהיא מנסה לפרק את ארוחת הבוקר לגורמים ולהזמין משהו בנפרד. הקטן מתבקש להחליט על פחית השתייה הרצויה לו לפני שהוא פותח את המקרר, ואני מתבקש לרשום את ארוחת הבוקר על הלוח לצד המספר 7, בעודי אוחז בשתי ידיים את הצלחות. "הגענו לחופש" אני אומר לה' תוך כדי לעיסת חביתה, "ואני מרגיש כמו בסטאלג". הגדולה , גדולה ממש , חושבת שאנחנו מגזימים. אגלי הזיעה , שעל מצחה הרחב של אורית- שמנסה לארגן 7 ארוחות בוקר בו זמנית – מלמדים שגם לה לא קל. לשרת זה סוג כישרון. לשרת ולהיות נחמד זה סוג של קסם. היא לא ניחנה בו, ולנו גם אין סבלנות למקצה שיפורים. אחרי הרבה שנים אנחנו בחופש, לא במחנה עבודה.

"בואי נצא לסיבוב על החוף" אני אומר לה', יודע בליבי שהפור כבר נפל, ועכשיו נותר רק למצוא את המקום שיקלוט 6 נפשות , בשיא החג. אנחנו הולכים ביחד. הקטן מצטרף. לא רוצה להישאר לבד. כלומר עם שלושת האחיות שלו. עדיין לא מרגיש בטוח. שלושה חופים משם, במיאמי ביץ',אני וה' חווים תחושת דז'ה וו חריפה במיוחד. השנה היא 2002 . לילה קודם, הגענו בשלוש בבוקר לבילאל. החג הוא סוכות. הירח מלא. הימים הם ימי פוסט האינתיפאדה השנייה. שנתיים שלא היינו בסיני ואנחנו מזנקים על החול הלבן המוכר שמחזיר אור ללבנה. שלוש ילדות ואבא שמתגלגלים בחול, כשברקע חיוכו צחור השיניים של בילאל. בבוקר, שוב לא מצאנו את עצמינו, הבטן חיפשה משהו אחר. עברנו למיאמי ביץ'. דיאנה וירון על שלושת בנותיהם , הוטרינרית הנאה עם קולה המתפנק בחתולית ובעלה על ארבעת ילדיהם ועוד כמה זוגות של צעירים הפכו את החופשה ההיא, לאחת הקסומות שידענו. חזרה ל-2010. ליד חושה מספר תשע עשרה, אישה נאה צולה את עצמה על מיטת שיזוף מאולתרת. צבע השוקולד שלה , השיער שמשוח לאחור מוביל רק למסקנה אחת מתבקשת . הנה דיאנה. כאילו לא עברו שמונה שנים. כאילו לא עזבנו מעולם את מיאמי ביץ'. האות ניתן. חיבוק קצר. נשיקות על שתי הלחיים. הפעם היא לבד, רק עם הקטנה בבנות, שגדלה ויפתה עד למאוד. מאוד לבד. אנחנו לא נכנסים לזה. היא מחייכת את החיוך הקבוע שלה, שמתוח לה על הפנים. "שש שנים לא היינו" אנחנו אומרים לה, קצת נכלמים. "אני לא הפסקתי להגיע, פעמיים בשנה". שמרה על הגחלת אצל ג'ובארה. לא סתם היא בחושה הכי טובה.היא כבר עשרה ימים שם , עוד מלפני כיפור. מלכת החוף. עוד שתי נשיקות על הלחיים. נפרדים.

אצל ג'ובארה, העסוק עד מעל לאוזניו במטבח, אני מתחיל את המהלך. גבוה, חבוש בגופיה לבנה, עם זיפי זקן לבנים שמעטרים את לחייו ועיניים מחייכות, הוא רוקד בין הסירים. הקסם הסודני עושה את שלו.אני ניגש במהוסס. איש של בילאל אני, וכעת אני מתעתד פעם נוספת לחצות את הגדר. "תשמע" אני אומר בערבית מעורבת בעברית " הגענו אתמול לבילאל, הוא חבר שלי כבר הרבה שנים", " הוא גם חבר שלי ", אומר ג'ובארה, בעודו מטגן חביתה, "ואז" אני ממשיך במהוסס, מחפש את המילים "פגשתם את אורית " משלים ג'ובארה את המשפט. "כן" אני אומר, בהקלה , מסופק שלא הייתי צריך להוציא את דיבתה רעה. העיניים של ג'ובארה מחייכות, יש בינינו הבנה ללא מילים מהרגע הראשון. בינתיים יש לו רק חושה אחת עבורי, בשורה השלישית, רחוק מהים. לא איכפת לי. אני יודע שמחר דיאנה עוזבת וכבר זומם על שלה. אני עוד אתבדה. ההמולה מסביב, היא כמו בכוורת. אכרם הנמוך  ועותמאן  הגבוה יוצאים ונכנסים עם מגשים. מוחמד הקטן על הכלים. עוד סודני מבוגר שנראה כמו דיזי גילספי רק בגירסה יותר שחורה אם זה בכלל אפשרי , אחראי על אפיית הפיתות. ספקים יוצאים ונכנסים מהדלת האחורית. יואל, הרקדן השחום, שכולו שריר- שהיה גם הוא בפעם הקודמת ויומיים קודם כמעט התחשמל למוות-חותך סלט. שם יד או בעצם מקצר תהליכים ודואג שארוחת הבוקר שלו תצא מוקדם יותר מזמן סיני. ובתווך בין כולם, ג'ובארה- בחן בחסד ובאצילות ששמורים רק לסודאנים- מנצח על ההמולה. הכל משמש במעין אנטיתזה לחצר המסודרת והממושמעת שמנוהלת ביד קשה בחוף אלכסנדריה הסמוך. אני מאוהב. הבטן אמרה את דברה.

את האריזה אני מבצע מהר. חם. אני מזיע. ניסיון של שנים מלמד אותי שעזיבות צריך לעשות מהר ובחדות ללא סנטימנטים. עיכוב יכול לתקוע אותך, לשנות לך כיוון ,להוביל לסיטואציה שלא רצית בכלל להימצא בה. אני מרגיש שהמפגש עם אורית הולך להיות טעון. הם שמרו לי חושות, בנו עלי למשך החופש, לא נעים לי מבילאל. מצד שני אני אומר לעצמי  תוך כדי שאני מכין את נאום ההגנה, שהבחורה עשתה טעות. היא הכניסה לחוף את היעילות הישראלית, כדי למקסם רווחים. מנות קטנות, אנטי פסטי, מגוון רחב , אבל בדרך איבדה את הרומנטיקה. את האמון. רצינו להנות, התכוונו לשלם ביד רחבה, פשוט לא ניתנה לנו ההזדמנות. בילאל הפסיד, ג'ובארה הולך להרוויח.

"בואי נסגור חשבון" אני אומר לאורית בצהרי היום. מתיישבים במשרד המאולתר שלה. היא מלקטת את המספרים. אני ממתין בשקט. יש בינינו ויכוח קטן. בסופו של דבר אני מעגל את הסכום למעלה. לטובתה. לטובת בילאל ,חברי הטוב, שחולף שם ואני מתנצל בפניו על שאני נאלץ לעזוב. "יש שם בחוף חברים שמחכים לנו" אני משפץ את האמת. אני לא יכול להגיד לו שהחברה שלו לחיים, המאיסה עלינו את השהות אצלו מהרגע הראשון. זו לא דרך המזרח. הוא מהנהן בשקט כדרכו, ואני תוהה מתי ניפגש שוב. ליבי נחמץ בקרבי. אני חוזר אליה , מקלף 4 שטרות של 100 לירות מצריות מהחבילה המגולגלת שיש לי ביד, ושם על השולחן. "הדבר שאני הכי שונא זה להישאר חייב", אני אומר ומתייחס לויכוח הקטן שהיה בינינו. "לא כמו אחותך" היא אומרת לי בתשובה. אני מופתע. ולא מופתע. מיס וי , השאירה כבר חובות בלא מעט מקומות, שהריקושטים שלהם חזרו אלי. "כן" היא ממשיכה, "פגשתי את החזירונת הקטנה באמסטרדם ובלי בושה היא מנשקת אותי, כאילו הכל בסדר". "תשמעי," אני אומר לה, שומר על טון רגוע, "חזירונת זה ביטוי קצת לא יפה , הגם ששמעתי גרועים ממנו. ראיתי את אחותי כבר מורידה את המכנסיים ונותנת אותם למישהי רק כי הם מצאו חן בעיניה. בכל מקרה אני זה אני ואחותי זו אחותי", אני מסכם את הנקודה, והודף את הניסיון השקוף של אורית לגרום לי לחסל עבורה את החוב. היא אולי פונה לי אל הכיס אבל ממש לא עוברת דרך הלב שלי. "את יודעת מה," אני מוסיף ואומר " את מוזמנת לשלוח לה את החוב לאוסטרליה.עם ריבית. אנשים משתנים את יודעת". "זה לא החוב שלי זה חוב לבילאל, אני רק עוזרת פה" היא מנסה לרכך. "זה ממש לא נראה ככה.  ממה שהתרשמתי את מנהלת את החוף" אני מעיר ביבושת, ומסמן לה שהשיחה הסתיימה וכך גם הביקור שלנו ב"אלכסנדריה".

במיאמי ביץ', מקדמת אותנו חושה מס' 12. שורה שלישית מהים, מספיקה בערך ל-2 אנשים. איפה אנחנו ואיפה דיאנה. "יש הירארכיה על החוף" תגיד לי אחר כך סיגל, פסיכולוגית, אמא לשלושה, שחמושה בבעלה, הפסיכולוג אף הוא. "יש שיעורים שצריך ללמוד להתמודד איתם" אני אענה לה בעדינות כדי להדוף את החמיצות שפשתה בה. היא לא תשתכנע ותירגע רק אחרי שתקבל חושה על יד המים, לא לפני שיתברר שהיא מרכז מידע מהלך על שתיים, שמכיר כל מעצב תכשיטים, בגדים ורהיטים שאי פעם הציג את מרכולתו  ולא משנה אם זה בלוטם שבגליל או בסמר שבדרום.הילדים מתרגלים לאט לסיטואציה החדשה. גישושים. במו בכל מקום שאליו הגעתי , במהלך הטיולים שלי , גם במיאמי ביץ' יש מעגלים. החוף מורכב מחמולות. יש את החמולה של דיאנה שנמצאת כבר הרבה זמן. יש עוד חמולה משפחתית עם ההורים שלה  ההורים שלו והם עם ילדון ותינוקת. הם לא מהמתערבבים. עוד חמולה מבית לחם הגלילית ואלוני אבא. מאוד ישראלים. חבושים בכובעי מצחיה  שמגנים גם על העורף, חולצות  מונעות קרינה ובגדי ים תואמים, הם ערוכים היטב לשמש הבלתי נגמרת. צעירים כמעט ואין . זה חוף למשפחות  והסריקה הקצרה שלי מלמדת אותי שאין לי ממש עם מי לדבר. זה  לא גורע מתחושת האושר שהולכת ומתעצמת בי. תהליכים קורים לאט אני מזכיר לעצמי, מופתע מהשקט שפשה בי.

חם. אני קופץ למים, חוזר למסעדה, חוזר למים וממשיך ליואב. הוא נשאר אצל בילאל. בין שאיפה לשאיפה, אני מזכיר לו את נתניה. את הבית הישן שלהם. הוא מנסה להבין איזה ילד הוא היה, במיוחד עכשיו כשהוא אבא לבן ובת שקיבלו את העיניים הכחולות המפורסמות של המשפחה שלהם. הוא הקטן מבין חמשת ילדיהם של זוג רופאים ואחיו של אחד מחברי הטובים. החלוקה במשפחה שלהם -שהייתה מאוד חריגה בנוף הנתנייתי של ילדותינו- הייתה מאוד ברורה. מיכלי, האחות הגדולה, הגדולה ממש הייתה בלתי מושגת. ארבעת האחים התחלקו לזוגות  מבחינה כרונולוגית , רוני ודני. זוג אחד. אמיר ויואב זוג שני. מכל בחינה אחרת הם היו מחלוקים במספרים אי זוגיים. רוני ואמיר היו הרציניים, דני ויואב היו הכבשים החומות.  בהכללה גסה אפשר לומר: חומריים מול רוחניים. רציניים מול פורצי גדר. שתי תכונות משותפות הגדירו את כולם, היה להם שכל ועיניים כחולות. והיה עוד משהו. בניגוד אולי למה שהיית מצפה , אף אחד מהם לא הפך להיות רופא. לא מיכלי ולא ארבעת האחרים. אני מזכיר ליואב את סבתא שלו שהייתה גרה בבית אבות בין בית הכנסת לבית של ההורים שלו. "סבתא רוזה" הוא אומר. את צלחות הפלסטיק הכתומות בהם אימא שלו הייתה מגישה אוכל. אורז לבן עם קציצות בשר ורוטב עגבניות. הרבה ילדים, הרבה כלים לשטוף. את הספרייה הענקית בסלון שתמיד גרמה לי לצביטה בלב  ושלימים הקמתי אחת דומה בביתי. "קפצתי לשם איזה יום " מספר לי יואב, "המסדרונות  בחדר המדרגות שתמיד נראו לי ענקיים בתור ילד נראו לי כל כך קטנים".אני מהנהן ומביט אל הירח שעולה לאט מעל ההרים של סעודיה. "דפקתי על הדלת" הוא ממשיך באינטונציה הכל כך מוכרת לי מאחיו, " גברת מבוגרת  פתחה לי בהיסוס. אני מאוד חולה היא אומרת לי " הוא מחקה את קולה ואת האופן שהיא דיברה, "סיפרתי לה שגרתי פה פעם ושאלתי אם אוכל להיכנס ולעשות סיבוב, אז היא אמרה לי שהיא ממש חולה וסגרה". אנחנו צוחקים ביחד. "לפחות נשארתי עם הפריים של הדלת והצצה קטנה פנימה", הוא מסכם את  הביקור אל מחוזות ילדותו.

עיקר המאבק בחוף מתמקד במיטות השיזוף. כך אני מגלה בבוקר שאחרי. אין מספיק, ולא רק שאין מספיק דיאנה וחבורתה סיפחו אליהם לחושה את המיטות הציבוריות. הפסיכולוגית לא מפסיקה לרטון. המצב מסתבך כאשר  חברים טובים של דיאנה מגיעים אינקוגניטו מהארץ ללא תכנון מוקדם וללא התרעה מראש. הם גם זוכים בחושה מס' 19 בסוג של חילופי גברי שנעשים מעל הראש של כולנו בפוליטיקה פנימית מול ג'ובארה שעומד מיואש מול הדרישות של דיירי החוף להשתדרג. "יש הירארכיה על החוף" היא אומרת לי. אני מחייך. במקרה אני מכיר אותם. דובי האבא, עבד איתי לפני עשרים שנה במועדון מיתולוגי בתל אביב. הוא היה בר מן, אני הייתי דור מן. הוא בחור מצוין. אשתו מתוקה והילדות שלו – מעבר לעובדה שלוקח להן קצת זמן להתאקלם- חמודות להפליא. גם זוג החברים השני שנשאר מחמולת דיאנה, אורלי  ובּוּזִי, מוכר לנו, הם היו בסיבוב הקודם ב-2002. ככה זה נראה אז. כולם רגועים על החוף ובוזי, כהה עור עם שיער משוח לאחור, בדומה למאפיונרים האיטלקיים רק עם לוק יותר עיראקי,  הולך וחוזר עם סלולארי ביד, סוגר עסקאות עם כל העולם, ממאן להירגע. תמונה שהרשימה אותי ונחרתה היטב בזכרוני. "ככה נראה בן אדם שעושה כסף" אני זוכר שאמרתי לעצמי. בסיבוב הנוכחי הוא יותר רגוע. הסלולאר סגור. דובי ,פיצי אשתו, בוזי ואורלי ממשיכים להיות מועדון סגור. הפסיכולוגית  חוברת אלינו כלומר בעיקר לה', החמולה הישראלית של אלוני אבא ובית לחם הגלילית גם עושה התקרבות, והחמולה הגדולה של ההורים שלו ההורים שלה והזוג מתמקדת בעיקר בהזמנת מקלובות ענק ודגים שרואים רק "בעולם המופלא". הזמנות שכמובן סותמות את המטבח לשעות. הפסיכולוגית לא מפסיקה לרטון,"אני שונאת אותם והלוואי שיעופו". אותם. זה את חבורת הסטייליסטים, המועדון הסגור שהחליטה להעלם ליום אחד ל"קאסל זמאן", מסעדת בוטיק  שממוקמת בטירה עתיקה ומשוחזרת לא רחוק מהחוף שלנו. מין שגעון לדבר של בחור מצרי. "יש שם מזגן, בריכה ואלכוהול"  אומר לי דובי. "בדיוק מה שאין פה" אני אומר לעצמי.  ועדיין למרות התיאור המפתה זה נראה לי מיותר לזוז, אבל דובי שהגיע רק אתמול  צריך קצת להירגע מהחושות, החול, החום ובורות הבול פגיעה. הפסיכולוגית זוממת לחטוף את מיטות השיזוף שלהם אך נרתעת. "אני לא רוצה להסתכסך" היא אומרת לי. ההתנהגות שלה ושלהם  מובילה אותי לשתי מסקנות  שנדמה לי שכבר עליתי עליהן בעבר. אנשים לוקחים את הבעיות שלהם איתם לכל מקום. גם לחופש. אנשים תמיד ימצאו על מה לריב , גם אם הם כבר הגיעו לגן עדן בדמות  מיאמי ביץ'.

 בינתיים מי שמתנדבת לשכב על הגדר כדי שחבורת המועדון הסגור תוכל לממש את זכותה להנות עד כלות זו רותי. היא נשארת עם הילדים. אני קורא לה "המנותחת" או "נערת הזוהר במיל.".עם פנים חלקות -שמעלות חשש שאם היא תחייך הן יקרעו, כובע מצחיה מעור, סיגריות פיליפ מוריס  ארוכות שהיא מדליקה ברגע שהיא מתעוררת – נערת הזוהר לשעבר שסערה בשנות ה-60 וחצתה מזמן את גיל 60 היא בהחלט דמות מרשימה. מעצבנת אך מרשימה. השדיים שלה שלמרבה הפלא לא  עברו סילקוּן, עדיין שומרים על טריותם ולמעט קצת צלוליטיס, למי שרואה אותה מאחורה היא נראית בהחלט כבת 40. למרבה הפתעתי כשאני מגיע למקלחת היא מתרחצת עם דלת פתוחה ואף פושטת את בגד הים התחתון שלה. אני מובך ולא מסתכל למרות הפֵטִיש הידוע שלי לנשים מבוגרות. אחרי זה' אני מצטער ומתנחם בכך שמחר יום  חדש ובטח תהיה לי עוד הזדמנות. היא לא תגיע 'ולו מהסיבה שבפעם הבאה שאני רואה אותה היא צורחת על ג'ובארה במטבח "שיש לה ילד בן 6 להאכיל והוא רעב" . לוקחת את תפקיד סבתא אווזה עד הסוף, הדרמה קווין חוצה את הגבול, וזה בדיוק מה שאני אומר לה. "מה אתה מתערב בכלל" היא מתיזה אלי בארסיות, ואני מבין שהפנטזיה שלי על סקס לוהט במקלחת עם אישה בת 65 שמורה  במצב טוב, יד ראשונה מרופא מנתח, התפוגגה.אבל יש גם יתרונות  למצב החדש. ההבנה ללא מילים שיש לי עם ג'ובארה הולכת ומתחדדת. אני מעז לנצל את רגע האינטימיות שנוצר בינינו כדי לשדרג את מעמדנו בחוף. הוא מחייך. "אתה יודע מה בא לי לעשות עם כל הישראלים", הוא שואל אותי ומבלי לחכות לתשובה הוא גם עונה, "לתת להם לשחק בכסאות. אתה מכיר את המשחק הזה"., הוא שואל. ברור שאני מכיר, אני רק מופתע מהעובדה שג'ובארה מכיר את המשחק שבילדותינו גרם לי לפחות פחד יותר גדול מרכבת הרים. הריצה  סביב הכסאות מתוך ידיעה שלאחד לא יישאר, בצירוף השינאה שלי להפסיד , שיחררו אצלי תמיד זרמי אדרנלין. גם בגיל 5. "אז זהו" הוא עוקר אותי מהזיכרונות, "אני אשים את כל הישראלים על החוף,  שישחקו כסאות  על החושות".

יותר מאוחר, במים ה'  תכין לי הפתעה. ראשונה במספר. "אנחנו עוברים לסופרמרקט" היא אומרת לי. שודרגנו. מהשורה השלישית  עברנו קדימה  רק כדי לגלות שהחושה הגדולה ששוכנת על קו המים  וששימשה בעבר כמיני חנות, מוצפת בריח של חרא. של אנשים. ריח יבש כזה שחודר לנחיריים וששום ריח של קטורת לא מצליח להעביר אותו.הילדים מאושרים. הקטן מציין שזו החושה הכי גדולה על החוף, והגדולה ממש, שיום קודם התפרקה והקיאה את נשמתה אל מול כל החוף -לא חוסכת ממני פדיחות – בכלל לא מריחה. בניגוד לאחיותיה שמתחילות לרקום קשרים על החוף עם בנות גילן –שנה יותר, שנה פחות- היא צמודה לנוקיה המשוכלל ולמוזיקה הבוקעת ממנו. היא מפתיעה אותנו. אותי ואת ה'.

 "אין מצב שבגיל 19 היו תופסים אותי מטיילת עם ההורים שלי" אומרת ה' שנטשה את הבית בגיל 14 לטובת הנעורים  בקיבוץ, ועזבה את הקיבוץ בגיל 18 ברגע שניתנה לה ההזדמנות הראשונה, מבלי להביט לאחור. אני דווקא מאוד גאה בה. זה הטיול הראשון שלנו כשישייה מזה שנים.

  בשנים האחרונות הגדולה הייתה מאוד עסוקה והתרחקה. שנתיים במוסד בקיבוץ, אחרי זה שנת שירות. הכי עצמאית ודיי מנותקת. זה לא הגיע משום מקום. היא הבת הראשונה של ה' מהנישואים הראשונים, כל שלושת האחרים משותפים לי ולה'. זה משפט קצר אבל מקופלות בו הרבה משמעויות. ברמה הכי פרקטית, כל הדרך בואכה סיני מלווה אותי החשש שמא תתפוס אותנו מכונית משטרה ותוריד אותנו מהכביש בגלל שאנחנו נוסעים שישה באוטו. הקטן מתנדב אפילו להסביר לשוטר "שזה ממש לא הגיוני שאי אפשר לנסוע שישה בטנדר". אני מופתע ומאושר. הגדולה ממש , שאין לה מישהו או מישהי בגילה, לא מקטרת, עוזרת עם הקטן, קונה תכשיטים בשיתוף פעולה עם האחיות שלה. אני מרגיש שלמרות כל הקשיים והמשברים שעברנו במהלך 16 שנות היכרותנו, הצלחנו. אף זר לא יצליח לראות שאנחנו לא שישייה אורגאנית. הפסיכולוגית שקלטה שהגדולה פונה אלי בשמי, מציינת שהיא דומה לי. "היו שנים שהרצנו את הקטע הזה", אני אומר, "במיוחד עם מורות חדשות". האהבה הגדולה שלה לסיני, הידיעה שהיא או –טו-טו מתגייסת , גרמו לה להצטרף אלינו למסע משפחתי שאני רואה בו מתנת גיוס עבורה ומתנה גדולה עבורנו.

 העובדה שלי ולה' צמודה ילדה – אישה בת 19 גורמת לסיטואציות מצחיקות. איך שאני מגיע לבילאל בערב הראשון, בעודי לוגם את כוס התה, מופיע מולי בדואי עטוף כפיה אדומה מנומרת עם אף מעוקל שמזכיר יותר מהכל עורב. "אתה רוצה משהו " הוא שואל אותי את השאלה המוכרת היטב , אני מובך מעט מהמעמד שבו ארבעת ילדי צופים במתרחש, מנסה לדחות את הקץ. "אולי אחר כך" אני אומר רק כדי לשחרר אותו ואתי מהדיון. אני פונה לילדים כאילו כלום. כאילו העורב , לא עומד ומחכה. "סליחה" הוא  מאריך את ההברות ופונה אלי שוב -באינטונציה ובהבעת פנים  שע' שהינה שחקנית טבעית וקומדיאנטית  תשכיל לחכות- "יש לי משהו ממש טוב". "יימכן בוקרא (אולי מחר) ויימכן לָא (ואולי לא)" אני סוגר את השיחה בשקט. "מה הוא רצה ממך" שואלת אותי הגדולה ממש בשעה שע' והקטן מחקים אותו ברקע עם ה-ס-ל-י-ח-ה המתארכת והבעת פנים המעין מאיימת. אני צוחק, יותר נכון, אני מתחיל לצחוק, וכל חיקוי של "אישציפור"- כפי שיואב קורא לו -על ידי הילדים  רק מגביר את הצחוק שלי. "נו" היא אומרת. אני משתנק. "סמים" , היא חוקרת. "כן" אני מהנהן בראשי, בעיניים דומעות.לך תסביר.

מהרגע שהקטן הבין שנוסעים לסיני, הוא החליט שהוא רוצה לרכב על גמל  כדי לשחזר את  הרכיבה של שתי אחיותיו על גמל אי שם  בירכתי ההיסטוריה המשפחתית שאף היא התרחשה בסיני. הסיטואציה מחכה לרגע המתאים. סוג של בילד אפ. ואכן הוא מגיע בצמוד ליום הנישואין שלנו. שני נערי החוף הבדואים שרוכבים על הגמלים נראים כמי שיצאו מפוסטר. אחד עם חולצה של ג'מייקה  עם הספרה עשר מאחורה והשני בחולצה צמודת גוף. חמושים בכפיות אדומות אה לה ג'ורג חבש , עם מבט ממזרי בעיניים הם נראים כמו שניים שאפשר לגנוב איתם סוסים, כלומר גמלים. אני מסמן להם לעצור. ע' שכבר כמעט התייאשה שמא הסיבוב המיוחל לא יגיע –עקב הדחיות החוזרות ונישנות שלי- קופצת משמחה. יש גמל אחד גבוה, בהיר ושקט, סוג של גמל מירוץ ,וגמל אחד חום עצבני ועקשן מאלו שנואקים קשות כמו רוצים להגיד שלא מתאימה להם כל הסיטואציה. הקטן רוצה את הגבוה ומקבל, ע' מקבלת את העקשן, ברור לנו שהולכים להיות כאן מחזות קורעי בטן. ההיערכות התקשורתית מושלמת. אני אוחז במצלמת וידאו, הגדולה ממש אוחזת במצלמת סטילס. השילוב של ע' והגמל העקשן מוציא ממנה צרחות אימה ומאיתנו, הצופים במחזה, געיות צחוק. כל החבורה מתרחקת לאיטה בזמן שה' מגיעה וקובלת על כך שלא חיכינו לה. "יש לי הפתעה בשבילך" היא אומרת במשפט שהולך והופך להרגל. "עוד מעט אכרם יביא לך במיוחד לחוף לרגל יום הנישואין שלנו סחלב חם עם בננות מעל ואתה תאכל אותו עד הסוף", היא אומרת לי – בעיניה הירוקות  ניצוץ ממזרי – תוך שהיא משתנקת מצחוק. אני אוהב אותה במיוחד כשהיא צוחקת עד דמעות. זה לא קורה לעיתים קרובות  וזה גורם לי להתפקע. "עד הסוף" היא גועה, ואני נחנק. שנינו יודעים שזה לא יקרה. דייסה על נגזרותיה זה המאכל  שהכי דוחה אותי בעולם. בצבא הייתי סרבן דייסה. בטירונות כשכולם היו מוכנים להרוג בעבור הכולבויניק  שהיה מלא במה שנראה עבורי כקיא, אני פשוט הייתי אחוז תחושת קבס. לא הסכמתי אפילו להעביר את הכלי מצד אחד של השולחן לצידו השני. ה' טוענת שאמא שלי שרטה אותנו בעניין הזה .אותי ואת אחותי. עוד סרבנית דייסה ובננות ידועה. לא עזרו ההסברים שלי שזה פשוט מגעיל.  "איך זה יכול להיות שאתה אוהב קוסקוס ובַּסְבּוּסָה  שעשויים מסולת ומסרב לטעום דייסה" היא שבה ומעלה את התהיות שלה כשהנושא עולה לדיון. לאורך השנים  היא אף הצליחה  להעביר את ל' למחנה שלה ואף את ע', במה שנתפס אצלי כבגידה בבית אבא ואילו אצלה נתפס כתיקון וחזרה לשפיות.  הגדולה מתעדת את כל הסשן שלנו  בתמונות. את הדיאלוג , את הצחוק. תופסת במצלמה את האינטימיות שלנו, את האהבה. היא היחידה שהייתה בחתונה שלנו (אם לא לוקחים בחשבון את ל' שהייתה בבטן בשבוע 37) במה שגורר מידי פעם  אנחות קנאה מהילדים, במיוחד מהקטן . היא גם זו שהזכירה לנו שזה יום הנישואין שלנו. לכולנו ברור שאת הסחלב יאכלו הילדים. כשהם מתרחקים כולם, בסיבוב השני של הרכיבה על הגמלים, שבו הגדולות עולות על צמד המגדלים המדברי, אנחנו נותרים לבד על החוף. מבינים ולא מבינים איך זה היה בימי קדם כשהכפר שלך נכבש והילדים שילדת  נלקחו ממך לעולם אם בכלל נשארת בחיים לראות את זה. התמונה שבה כולם הולכים ומתרחקים ממך מצליחה להעביר בשנינו את אותו הרגש. אנחנו חולקים ביחד שבריר דאגה לא רציונאלית  שמעורב בפיסות דימיון שמתערבלות עם חתיכות היסטוריה וספרות,  ואני אף טורח לשדר את זה למצלמת הוידאו, כחלק מהרפלקס הטבעי שלי ששוזר עבר הווה ועתיד יחד.

ואז הגיע יום ההולדת שלי. בדיוק כשיחזור אותנטי לחגיגות דאז. יום נישואין ולמחרת יום הולדת. אם לחגוג אז בגדול. במהלך כל השנים שבהן הייתי בסיני מעולם, אבל מעולם לא אכלתי פיצה. גם לא אכלתי עוף. מאז ומעולם דגלתי באורז, טָבִּיח, טחינה וצ'יפס  וכמובן דגים. טריים. שום דבר אחר לא עלה על שולחני מתוך תפיסה ברורה שהפשטות היא המתכון הבטוח ביותר להימנעות מקלקולי קיבה ושאר מרעין בישין. את הכלל הזה אגב יישמתי  גם בהודו אותה עברתי ללא שום מחושים בבטן שעה שמסביבי נפלו חללים כמו זבובים שמצאו את עצמם מבלים יותר זמן בשירותים מאשר במסעדות. חלק מהכיבוש המערבי את המזרח התיכון או הרחוק מגיע דרך הקיבה. רבים לא מסוגלים להפנים את הטעמים החדשים שנפרשים בפניהם ומבקשים להמשיך ולהיאחז במטבח שאותו הם נטשו. כחלק מהתפישה הזו הם מלמדים את בני המקום להכין פיצות, ג'חנונים, שניצלים וזיוות. את התוצאות אפשר להריח ולשמוע מאחורי דלתות הבול פגיעה. אבל באותו ערב, רגע לפני יום ההולדת שלי שיחול למחרת, הרגשתי חסין.חטאתי בחטא הגאווה, וטחנתי עם הילדות שתי פיצות. אחת עם זיתים ואחת עם בצל. לרגל יום הנישואין. הייתה לי תחושה שזו טעות אבל נתתי לחזיר שבי להשתלט.  למחרת, כאמור, התוצאות לא איחרו לבוא. פקחתי את עיני עוד קודם  לזריחה עם הידיעה שאת יום הולדתי אני אבלה על הקו שבין הים לחרסינות הכחולות שעוטפות את  השירותים במיאמי ביץ'. שנים הרבה לפני זה חטפתי  דאנג'י פיבר.סוג של שפעת חזקה במיוחד. לא יכולתי לזוז. למזלי הייתי בקלימפונג , בגסט האוס של מאמא יוגי, אישה טיבטית מופלאה, שהיא ובתה דאגו לכל מחסורי, ובין היתר באמצעות חמאת יאק חשבו שאני אחלים יותר מהר. ויתרתי אמנם על חמאת היאק אבל לא על החום שלהן. לאט לאט חזרתי לאיתני. באותו זמן שהה שם באבא קלאס, הולנדי עטור שיער לבן שויתר על הנאות המערב וקבע את משכנו הנודד במזרח. כדי לעודד אותי -מעבר לעובדה שהוא בישל עבורי חמאה עם גראס- הוא גם דאג מידי פעם לומר לי "enjoy your sickness" . כמובן שבמצבי רציתי להרוג אותו. בחלוף השנים ,הבנתי את המנטרה הזו יותר ויותר ואף טרחתי להעביר אותה הלאה. עם הידיעה שאני הולך ליהנות מכאבי הבטן שלי, המשכתי אל תוך  יום ההולדת שלי. קראתי. כלומר קינאתי וקראתי . קינאתי באמיר גוטפרוינד שכל כך מיטיב לכתוב  והתענגתי על הספר. לפחות שלוש כריכות של "בשבילה גיבורים יעופו" ראיתי על החוף. זה צבט לי בלב. דמיינתי את עצמי עובר בחופי סיני ורואה את הכרך של "אל פמיליה"  מוחזק בידיה של בחורה בת 30 שלא מפסיקה לצחוק  למקרא  הסיפור שרקחתי בדיוק כפי שאני צחקתי למקרא  התיאורים המדויקים שלו את הבלוק של ילדותו. כאבתי וקראתי. צחקתי וקראתי. אורלי של בוזי אמרה לי לשתות  קולה. "את רואה שזו לא אגדה אורבאנית" אמרתי לה' שטוענת שנים שזו מזימה שלנו , כלומר הכגנים. אגדה אורבאנית או לא, הקולה של אורלי ואמא שהשמיעה את קולה בסלולארי במחיר של עשרים שקל לדקה  בתוספת  דבש עם צמחים שרקח ג'ובארה  יחד עם אורז ושני כדורי קל בטן מארגז התרופות שסחבנו איתנו ושהוכיח את עצמו, הביאו אותי בערבו של יום למצב של טעינה מחדש . עם בטן עדיין מקרטעת  לא הצלחתי לכבות את הנר המזמר  שהונח אחר כבוד על  צלחת האורז השלישית במספר שאכלתי באותו יום. את הדג ,שהגדולה זממה עליו כבר כמה ימים ידעתי שנאכל למחרת. כל מה שרציתי זה להתעורר חדש בבוקר, ובלי טפטופים מהתחת.

נאמן למנהגי ומאושש קמעא, חתכתי  בערב לכיוונו של יואב, הילד שלו נחתך קשות ברגל , עובדה שהעיבה במקצת על השהות שם ועררה אצלו מחשבות על להתקפל. לילה קודם הוא הקדים לישון בעקבות הטראומה  שעוררה אצלו רצון עז לבכות אבל חייבה אותו להחזיק פאסון למען לא תתפרק החבילה כולה. כלומר , הוא אשתו הילד והילדה. חשבתי על לא מעט הפעמים שבהם הייתי צריך לתפקד כחובש של הבית. ארבע בבוקר, יובל נוקש על הדלת שלי ברחוב יונה הנביא. "בוא", הוא אומר "אחותך שברה רגל". ניסתה לעבור מאיזו דירה למדרגות החירום, גמרה עם קרסול מחוץ למקום. אני והיא בחדר מיון. אח ואחות. חשבתי גם על הפעמים שבהן לא הייתי. ועל הפעם ההיא. החשובה מכולן שנגמרה בזה שחזרתי להלוויה של אבא שלי. אבל זה כבר סיפור אחר מליגה אחרת. בלילה הזה, יותר רגוע, אחרי שהבן שלו התרגל והפנים את המצב החדש, יואב מארח איזו מישהי נחמדה מכליל. בצבע הכסוף של הירח שהולך ומתמעט היא נראית בת בלי גיל. צחקנית ורצינית כאחד. אני מציין בנון שלנטיות שזו יום הולדתי , רק כדי לסחוט עוד שני מזל טובים ומוסיף שהבטן שלי חגגה איתי כל היום."בוא שתה תה טוב", מציע לי יואבי.  אחרי הקולה, האורז, הדבש של ג'ובארה ושני כדורי קל בטן מה כבר יש לי להפסיד. "טעים" אני אומר. בינתיים יואבי מצ'פר אותנו ב-2 קטנות, ספיישל יום הולדת. נותן לי להדליק. בין שאיפה לשאיפה , אני נותן הופעה. אולי זו בת בלי הגיל מכליל, ואולי זה בגלל שרוב היום שתקתי והייתי עסוק בספר של גוטפרוינד,שקוע בעולמו שלו שכמובן לפחות מבחינת האירועים ההיסטוריים מקביל לעולמי שלי. אני לא שותק. מספר את הקורות אותנו בחוף, לצד אנקדוטות ממקומות רחוקים, מזכיר את באבא קלאס, שוזר מעשיות ומדלג דילוגים מחשבתיים רק בשביל לחזור יותר מאוחר לנקודות התחלה ואמצע וסוף ועל הדרך מספר על הרצון שלי לרזות. "זו אחת המטרות שלי, לשנה הקרובה" אני אומר להם, ופותח בעוד סיפור, "בראש השנה לאחר שחגגתי יום הולדת, התעוררתי.." , "רק רגע" קוטעת אותי בת בלי הגיל, "אמרת שהיום יש לך יום הולדת". "נכון" אני אומר לה ,"אני חוגג פעמיים. בערב ראש השנה שזה התאריך העברי והיום שזה התאריך הלועזי". היא אגב לא היחידה שלא מבינה את הנוהג המוזר שלי. גם הגדולה , הגדולה ממש, מתקשרת לברך אותי בתאריך הלועזי. אבל אני בשלי. בן אדם נולד בערב ראש השנה, לא יחגוג את התאריך המיוחד הזה. שאלה רטורית. "בקיצור" אני ממשיך, "התעוררתי בחמש בבוקר , עם השעון חורף המטומטם הזה ובמקום ללכת למחשב לעשות ביד, החלטתי לצאת להליכה, לפתוח את השנה באופן מיוחד. אני מאמין שמה שאתה עושה ביום הראשון של השנה, ככה נראית כל השנה שלך. אחרי 4 ק"מ בחולות, אני מתחיל לחזור. אלוהים אני אומר בליבי, תן לי סימן. הרחובות ריקים אין נפש חיה. תן לי סימן שאני בדרך הנכונה. פתאום ממולי, אני רואה את קרן, מדריכת האופניים ,שאני בונה עליה כבר תקופה ארוכה, גולשת לכיוון שלט העצור במכוניתה, כשעל הגג אופני ההרים שלה. אני מסמן לה וי בתנועת יד, יודע שהגיע הסימן, כשאני מביט שמאלה, אני רואה את השמש עולה לתחילתו של מחר חדש , כמו ששר יהורם גאון". אנחנו שותקים. כל אחד עם המחשבות שלו. "אני צריך לכתוב", אני אומר ליואבי ולבחורה, " מוזר, אבל זו בדיוק מה שעבר לי  בראש עכשיו" היא אומרת.אני מצטמרר.  

ביום שאחרי יום ההולדת שלי , חלו תמורות בחוף. דובי ופיצי עזבו, הפסיכולוגית זכתה לחושה משלה על קו המים ואף סיפחה לה 2 מיטות שיזוף ואילו אנחנו שודרגנו לחושה מס' 19 בחוף. לאחר מסע מפרך של חמישה ימים  בו נטשנו את בילאל, שהינו בשורה השלישית מהמים ועברנו לסופר מרקט, הגענו אל הנחלה.  אותה שכיית חמדה שזיהיתי כבר מהיום הראשון.לא רק זאת  אלא שכחלק מהניסיון שצברתי במעבר של 4 חושות תוך חמישה ימים הפכתי לאחראי החוף .ג'ובארה חשב שזה רעיון מצוין, הוא על הפְּנים כלומר במטבח, ואני על החוץ, להתמודד עם הישראלים.נכנסתי לתפקיד בקלות. כתוצאה מהעזיבה של דובי ופיצי , נרשמה התקרבות בינינו לבין אורלי ובוזי. הם האחרונים שנשארו ממסדר הסטייליסטים ואנחנו שלא היינו שייכים לאף מחנה על החוף , קיבלנו אותם בזרועות פתוחות. בעיקר את אורלי, כלומר אני ,שלא יכולתי להתעלם מצורת ההליכה המזמינה שלה ומהדיבור המתפנק, כשהכל ארוז בבגד ים כחול  צמוד. למען האמת ,העדפתי אותה עטופה בלונגי אחרי המקלחת שלא משאיר יותר מידי מקום לדימיון.

"נו מה את אומרת עכשיו על ההיראכיה בחוף" שאלתי את הפסיכולוגית תוך שאני מגיש לה כוס תה. "מה שאני שואלת את עצמי אם גם בפרדס חנה אתה כזה טוב לבב" היא ענתה לי בשאלה. "זה הכל מסיכות" עניתי לה. היה נחמד לגלות שלאורלי ובוזי יש ילדה מקסימה עם שם כמו של ל' רק צעירה בשנתיים, כלומר בגיל של ע'. הקטן שלהם והקטן שלנו שכבר התחילו לגשש ולהתגושש עוד קודם לכן העמיקו את הקשרים והפכו לחברים בלב ובנפש. כימיה משולמת. החוף שהתרוקן לאט לאט מיושביו הפך מאוד משפחתי. כולם כבר מכירים את כולם, אפילו הפסיכולוגית ששנאה קודם לכן, מגלה שמושא קנאתה  קרוב אליה יותר מכפי שהיא מסוגלת לדמיין. מקומות לימוד משותפים ואנשים שהצטלבו בדרכה ובדרכיהם,מבהירים לה שהתיעוב שהיא חשה היה מוקדם מידי.זה היה אך טבעי שאת ארוחת הערב האחרונה בחוף, נעשה ביחד. כולם.גם הותיקים וגם החדשים שהגיעו באותו יום בבוקר.

החדשים הם החברים שלנו – שעל טפם מונים שישה איש- שהבריזו, ולא יכלו לשאת האת המחשבה שהירח המלא עולה כל לילה בסיני ולא מחכה להם. "תתקשרו לסעיד ותגידו לו שאתם חברים של רזאל" , אני מתדרך אותם בטלפון , יום קודם, מנסה להרגיע במידת מה את החששות, "הוא כבר יחכה לכם". המשרד המאולתר שפתחתי נמצא בחלק האחורי של החוף, אחרי מגורי העובדים. אני מגיע לשם במקרה , כי אני רוצה לשלשל בשקט. מסתבר שבנקודה מסוימת גם יש את הקליטה הכי טובה. וכך כורע לי בתנוחת ישיבה בדואית, עטוף בכאפייה כחולה,  משחרר את בני מעי, אני מנהל שיחות עם ישראל. מתברר לי שלא רק הם מגיעים אלא חבר נוסף, על שני ילדיו. הוא גרוש. חטף  בסוף את הבעיטה בתחת  מאשתו. הוא מאלו שיודעים להסתבך ולצאת מכל מצב. כמעט. איש של נשים. גבוה,מקריח עם פה שלא מספיק לדבר. לא בוחל בכלום. מישהו שלא היית משאיר לבד אפילו עם סבתא שלך. אני מסמס לו שיבואו , שהכל רגוע , ושאני אדאג להם לחושות. על המים.  בין לבין אני חוזר לעוד מספר שאני רואה על הצג. מישהו חיפש אותי 4 פעמים אז סימן שזה חשוב. בעיקרון הייתי מוותר על כל התקשורת הזו, אבל אם המכשיר כבר פתוח אז שיהיה.  בכל זאת צריך לתחזק את העסק, גם מרחוק. משם מגיע הכסף לשבוע סיני הזה. משם מגיע הכסף בכלל. "היי" עונה לי קול נשי כובש בצד השני, "רציתי לאחל לך מזל טוב". "תודה ", אני עונה בלאקוניות, "מנסה  בקדחתנות לזהות את הדוברת. "אתה לא יודע מי אני" היא אומרת, כאילו קוראת את מחשבותיי. "נכון" אני מודה ועדיין נמשך אל הקול הזה שנשמע לי כמו קול של אישה בשיחה ארוטית. "אני לקוחה שלכם", היא אומרת בסוף. "אנחנו בסיני", אני אומר לה, חושב על איך היא הייתה מגיבה אם הייתי מספר לה באיזו סיטואציה היא מוצאת אותי, עם המכנסיים המופשלות , הטלפון והכאפייה. "נדבר כשנחזור" אני מוסיף. "בטח "היא אומרת, "אז שוב מזל טוב".

 אני מדווח לה' על הקורות אותי. על זה שהחברים שלנו מגיעים בסוף, השתחררו מהעניבה החונקת של אבא שהטיל וטו, ועל זה שגיל מגיע  עם שני  הילדים שלו. את השיחה הארוטית אני משאיר לסוף. "מאיפה היא ידעה שיש לי  יום הולדת " אני מקשה על ה'. "אולי פרסמת בפייסבוק", "מה פתאום" אני נרתע מעצם הרעיון שכל הלקוחות שלנו ידעו מתי יום ההולדת שלי חל. "אין מצב.גם תמונה אין לי", אני מזכיר לה. כלומר יש שם תמונה קבוצתית עם גברת. של חמישה גברים כשבפרונט עומדת ה'.שחור לבן. אני מופיע שם בתור רזאל, יחד עם סמיר, טל, ירוני וערן. חמישה גברים בהצגה של אישה אחת. "אה, דיברנו על זה לפני שנסענו, יום ההולדת שלה הוא יומיים קודם, היית צריך להגיד לה מזל טוב", אומרת לי בסוף ה' לאחר שיחזור המאורעות. את כל זה אנחנו עושים במים הרדודים, לאחר שהים שוב נסוג לאחור , מותיר אותנו במעין שלולית חמימה.  אני נזכר בשיחה שהייתה לנו בארץ. היא בלונדינית רזה, עם קול מתנגן, עטויה באצעדות צבעוניות ובמדליון מזהב. בת 55 , ונראית מצוין. מהרזות האלו שנראות טוב. כמו ה'. מסתבר שהיא גם פסיכולוגית. היא נולדה ביום  הולדתו של עוד חבר טוב שאכל אותה בתאונת דרכים ליד מצפה רמון. למזלו הטוב, הי שם מסוק שהקפיץ אותו לסורוקה. למזלו הרע, זה לא הספיק. פגיעה קשה במוח. אובדן הכרה למשך מספר שבועות ותהליך שיקומי ארוך בבית לוינשטיין. אני מספר לה שעוד לא ביקרתי אותו. שאני פוחד, אני אפילו לא יודע מה גורם לי לספר את זה. להיפתח בפני מישהי  שאני בכלל לא מכיר. אולי זה יום ההולדת המשותף לשניהם ואולי זה ייסורי המצפון שלי. "אתה חייב ללכת לראות אותו" היא אומרת, פשוט חייב.

 כשהחברים שלנו מגיעים לחוף, הם שואלים את ג'ובארה , איפה להתמקם, הוא בתשובה שולח אותם לרזאל. בועז יספר לי מאוחר יותר שכשהוא יחפש את רזאל, אכרם יצביע עלי. הוא חשב כל הזמן על איזה בדואי, בסוף יתברר לו  שהבדואי זה אני. אנחנו שמחים לקראתם. העברנו הרבה שעות סיני ביחד.הם תמיד מספרים שהפעם הראשונה בה נפגשנו ,הייתה כשהם היו בהריון עם הבן הבכור שלהם. כשהם הגיעו לחוף ,אני ואחותי  התרחצנו ערומים בבריכת המים שהייתה על גבעה בראס א שטאן, במים שמהם שטפו את הירקות והכינו את הטחינה. אני לא טורח לתקן אותם. כלומר התרחצנו בבריכה ששימשה את כולם. הפרט הזה נכון, אבל זה שהיינו ערומים , זה לא היה נכון. הפעם היחידה שאחותי ראתה אותי ערום, הייתה הרבה שנים קודם לכן. שברתי את היד בטיול לחרמון. אמא שלי השתטחה על המדרגות של דודה רחל , זועקת זעקות שבר כשזה נודע לה השד יודע מהיכן בתקופה שלאף אחד לא היו טלפונים. לא סלולאריים ולא בכלל. זה הפרט השולי. עוד פרט שולי הוא שהיה מי שטען שנכנסתי בערבי בכוונה וכתוצאה מזה שברתי את היד. הפרט המרכזי באותו אירוע הזוי היה שגיבסו לי את היד. לחודש. התוצאה הייתה שלא יכולתי להתקלח בעצמי. וכך מצאתי את עצמי יושב באמבטיה  על כסא, מנסה להסתיר את מבושי מאימי, וכשברקע אחותי צוהלת עם קריאות "לאייל יש שערות בביצים".כמובן שזו הייתה הפעם האחרונה בה היא ראתה אותן.כך שלא היה מצב  שהתיאור של בועז וגילת היה נכון. בדיוק כמו שלא  היה מצב שהיה לי קניון בנתניה למרות שברזבוסקי תמיד חשב שיש לי. אם יש לי קניון בנתניה איך זה שאני נוסע בחיפושית רציתי לשאול אותו. ויתרתי. למה להרוס סיפור טוב.

הדג אכן מבטיח ומקיים.  ג'ובארה צולב אותו על האש. לתגבור מגיעים גם שרימפסים וקלמרים, ערימות של צ'יפס, אורז ותבשילים שמוזזים הצידה. הכירה מתחילה. כולנו אוכלים בידיים. בוזי שולף שאריות של בקבוק וודקה. אני מרגיש שזה יום ההולדת אמיתי. אני צמוד לאורלי, חם לי ושמח לי. הקטנים משחקים קלפים. הבינוניות גם משחקות. הגדולה, הגדולה ממש מתענגת על הדג. וה' אוכלת כזית.  היא לא אוהבת להתנפל.אחרי זה היא תתלונן. "אתם חוזרים מחר", תשאל אותי אורלי." אני לא יודע", אני עונה לה, לאור היחסים שמתהדקים בינינו. כלומר , בין המשפחות, ובעיקר החברות האמיצה בין הקטנים. "האמת היא שאין לנו בשביל מה, זה שוב חג" . "תישארו" היא אומרת. "זו טעות לחזור" תאמר לי גילת, יותר מאוחר, כשאני אחבור אליה ולגיל שיישארו ערים , אחרי שכולם יישפכו  וירדמו על החוף. הם היו פעם חברים. לפני שגילת התחתנה עם בועז. ונשארו כאלו. היא אולי האישה שהוא הכי נאמן לה, עד כמה שזה נשמע מוזר. אישה של מישהו אחר אמנם, אבל חברתו הטובה ביותר. "הודיעו היום ברדיו שכל שמורות הטבע מפוצצות, שאנשים מתבקשים להישאר בבית". אני לא יודע. אני עורך מעין שקלא וטריא. בצד אחד , החלטנו שבאים לשבוע. זה מה שסגרתי עם הביטוח. ההתכוונות היא לשבוע ואני לא רוצה להתגרות בגורל. מצד שני, לא היינו שש שנים בחופש. אנחנו כבר בסיני. הכל נעים, ואני וה' ידועים בגמישות שלנו. ספונטאניים עד הסוף, בצורה שמעוררת לפעמים כעס אצל ההורים של ה' ולעג אצל האחים שלה. גם הגדולה, גדולה ממש לא תמיד מסכינה עם שיטת החיים שלנו. זו הלא מתוכננת. "נראה לי שנחזור מחר", אני אומר לה', רגע לפני שאני יוצא לעוד שיטוט לילי בחוף. "אני שמחה שזה בא ממך" היא אומרת לפני שהיא שוקעת לשינה.

 אני מתעורר שוב  לפני הזריחה אחרי עוד לילה של שינה על החול. יש אור חכלילי וכוכב או שניים שמנצנצים לצד הירח שכבר נמצא בצד מערב. שקט. כולם ישנים. התחושה היא שהגעת לארץ של היפהפייה הנרדמת. משפחות משפחות שפרושות ליד החושות שלהן. נשים, גברים וילדים שנמים את שנתם בשלווה. אפשר פשוט לחטוף את כולם ואף אחד לא ירגיש,חוץ אולי מהשומר המצרי במדים הלבנים שעומד לסיים את המשמרת שלו.  אני הולך לכיוון השירותים, מנצל את הרגעים האלו שלפני ההתעוררות הגדולה, חוסך מעצמי את כל "הבוקר טוב" הזה. אנשים עם גליל ניר טואלט ביד, ופרצוף מעוך אומרים לך בוקר טוב. סוג של נימוס חוף אמריקאי . זה הורג אותי. אני מעדיף תמיד להיות לפני הגל או לאחריו. זה גם נכון לגבי ה"לילה טוב". יש לי בעיה עם הפמיליאריות הזו. כזה אני . מצד אחד נהנה מתחושת המשפחתיות העמוקה שקורמת עור וגידים תוך ימים מספר, במיוחד בסיני, ומצד שני בורח מהדבקיות הזו, כשהיא הופכת מסטיקית מידי. אני לא יכול להחליט. אני רוצה להישאר. מתאים לי עוד כמה ימים. ה' באה לכיווני. "מתאים לי להישאר, אין ממש בשביל מה לחזור, נעלה עוד כמה ימים", אני אומר לה'. "אתה רוצה לשגע אותי " היא אומרת לי, "כבר אמרתי לילדים שעולים היום, זה מה שסגרנו אתמול בלילה". האיזון מופר, ואיתו גם השלווה. כשאנחנו חוזרים לחושה , הגדולה ממש כבר אורזת עם פרצוף של "נמאס לי, אני רוצה הביתה". נעולה. אין מי לדבר. הקטנים רוצים להישאר. טוב להם. ל' מריחה את הפייסבוק. סדקים נבקעים בחומת המשפחתיות האחידה שהצלחנו לבנות במהלך שבעת הימים האחרונים. שני קולות בעד חזרה, שני קולות נגד, אני מתנדנד וה' גם. תיקו. אני מאבד ת קור הרוח שאפיין אותי במהלך השבוע האחרון. הפסיכולוגית ומשפחתה עולים לארץ. הגדולה תעלה איתם ותיסע באוטובוס. היא עושה פרצוף. ה' עושה לה בחזרה. "אנחנו לא יוצאים כל יום חופש, מה יקרה אם תישארי, החלטת וזהו". באגד לא עונים. הולכים לאכול ארוחת בוקר. הילדים של אורלי ובוזי רוצים שנישאר, גיל  אומר שזו טעות לחזור. אנחנו לכודים בתוך עצמינו. אני חוזר לחושה. הגדולה ממש , מתבעסת לחזור לבד למרות שהיא כבר ארוזה וביררה ויש מקומות.

הגם שהאופציה הזו מפתה אותי -ולו בגלל שאני צריך לחזור את כל הדרך הביתה עם עם עוד חמישה אנשים במכונית – אני מחליט לחתוך. "הגענו משפחה , נחזור משפחה". הקלה. "עוד לא פגשתי מישהו שיכול לעשות סוויץ"' כמוך" אומרת לי ה' כשאני מודיע לה על ההחלטה.  הקטנים מתבעסים. גם החברים שלהם. אני מסמן לאכרם שיעשה לי חשבון. "אתם עוזבים היום", הוא שואל אותי בערבית. גם הוא מבולבל. במהלך כל השבוע אנחנו רוצים שיעשו לנו חשבון. לא היינו סגורים אם יש לנו מספיק כסף. אכרם שמתפקד כמנהל חשבונות, מלצר, חדרן  ונער מזוודות  ממאן משום מה להגיש לנו את החשבון היומי. זה כבר הופך לבדיחה. כל פעם שה' מנסה להגיע איתו להבנות הוא רק מחייך את החיוך צחור השיניים שלו, מה שלא מותיר לה ברירה אלא לצחוק. וכך היא מגיעה אלי ומתלוננת ואני מבטל בניע יד את החששות שלה."יהיה בסדר" אני אומר. אני מסמן לו להיכנס מטבח. לבק רום. בזמן שהוא מחשבן חשבונות אני יושב ושותה תה מרמריה. אורלי נכנסת למטבח ארוזה בבגד ים הכחול שלה מזמינה ארוחת בוקר. היא מעיפה מבט לכיווני. "יש זמן שצריך לזוז" אני אומר לה. היא מהנהנת. אנחנו סוגרים חשבון. זה עוד לא הזמן לחיבוקים. ג'ובארה , מבקש בצחוק שאני אמנה מחליף רגע לפני שמגיע הגל הגדול השני. אני מסתכל על אורלי, היא מסתכלת על ג'ובארה , הוא מסתכל עלי. הדיל נסגר. מאדאם לה וילאג'. אני הולך לארוז. הספקנו להיות רק לילה  אחד בחושה מס' 19. גם זה משהו.הגדולה עוזרת לי לארוז, אני עוד מספיק לשחרר שנורקל לחברים שלנו.

בינתיים בוזי מגיע. אנחנו יושבים לשיחה. "אתה יודע" אני אומר לו,  בין שאיפה לשאיפה, "בפעם הקודמת, שהיינו פה, התמונה שלך , סוגר עסקאות בטלפון, כשכולם מסתלבטים נחרתה לי חזק במוח. לנו לא היה ממש למה לחזור". זה היה לפני שמונה שנים, וכמו כדי להמחיש את ההבדל בין אז לעכשיו , הטלפון שלי שפתוח מהבוקר לא מפסיק לצלצל. "בפעם הזו זה לא ככה, הטלפון שלי היה סגור רוב הזמן" הוא אומר. הוא מזכיר לי את הגיס שלי במיל., אבי ילדיה של מיס וי, יש בו את התזזיתיות שלו, את האהבה לכסף ולחיים הטובים שבאים איתו. אני ממשיך לארוז והוא בינתיים מגלגל עניינים בטלפון, מנסה להזיז דברים. זורק מספרים לחלל האוויר.זהו. הגיע הזמן לזוז. אני מעמיס תיקים, הגדולה עוזרת לי. במסעדה אני עושה תמונה קבוצתית לילדים. הם עם הפנים לשמש , יושבים על המדרגות.  עוצמים עין  אחת. מסונוורים.מחזור סוכות 2010, מיאמי ביץ' יצא לדרך.

יכולתי לסיים כאן אבל אני חייב עוד אנקדוטה אחת שבלעדיה  הסיפור הזה לא יהיה שלם. עברנו את הגבול, עברנו דרך אילת, עברנו את נהגי המוניות ומוכרי הדלק. אכלנו בגטים ובורקסים והתחלנו את הדרך הארוכה הביתה. כביש הערבה. אנחנו בשוונג ותקועים מאחורי משאית. אנשים נוסעים כמו משוגעים.חם. צהריים. אני יודע שיש לי עוד חמש שעות וחצי עד הבית. אני מתנחם בכך שגם הצעדה הגדולה ביותר מתחילה בצעד אחד קטן כמו שאמר מאו טסה  טונג , לפני שהוא חרש את סין ושינה את פניה לנצח. ליד יטבתה , כולם פונים בפתאומיות ימינה כולל הטריילר שמעכב אותי עד שם, אני מאיץ רק כדי לגלות את  הסיבה. שוטרת ליד ניידת תנועה מסמנת לי לעצור בצד. שנים שזה לא קרה לי. אשר יגורתי בא לי. המחשבות רצות לי בטירוף, בזמן שאני גולש לימין. אנחנו שישה באוטו, היא תוריד אותי מהכביש, נקודות, הלך עלינו. פרפרים בבטן. "רישיונות בבקשה". המערך מאחורה הוא כדלקמן. הגדולה ממש עם אוזניות מסיליקון בצד ימין, לצידה ל',ע' מצד שמאל, ביניהן, הקטן ישן, מוחבא על ידי ל' שמסוככת עליו. שתיקה. אף אחד לא נושם. אני מחפש את הארנק. אלוהים יודע איפה שמתי אותו. ההשתהות שלי מאפשרת לה להציץ אחורה. "למה היא לא חגורה" היא שואלת אותי, מפנה את האצבע לגדולה ממש. אלוהים, אני אומר לעצמי ,רק זה מה שהיה חסר לי. היא פותחת את הדלת האחורית. "את חגורה" היא שואלת את ל' שממשיכה להסתיר בקור רוח את הקטן. "כן", היא עונה, ומראה לה שהיא חגורה. היא סוגרת את הדלת , אני מוסר לה את רישיון הנהיגה. "מה המצב שלך" היא שואלת אותי, "נקי" אני עונה לה. היא פונה לניידת לברר את זה במחשב. "אני לא נושמת", אומרת ל', "מה יקרה אם היא תגלה", היא שואלת. "תהיי בשקט ואל תחשבי על זה", אני וה' אומרים לה ביחד. היא חוזרת. "הפעם אני אסתפק באזהרה בעל פה", היא אומרת. "לא שמעתם על התאונה שהייתה פה לפני יומיים", "לא. לא היינו פה" , "ילד שהיה לא חגור עף מהמכונית ונפצע קשה בראש . תחגרו זה חשוב". "תגידי" אני אומר לה, כדי לשדר שהכל כרגיל, "איפה אני פונה למצפה". "בצומת קטורה תפנה שמאלה , לא ליישוב .קצת אחרי זה".

"מה זה היה השאלה המטומטמת הזו" קוצפת עלי ה', "זה בדיוק כמו שאבא שלך סיפר , זה היתה שאלה מיותרת  ומה אם הקטן היה מתעורר, היינו אוכלים אותה בגדול". אני לא עונה. עמוק בפנים אני יודע שהיא צודקת. שנים רבות לפני זה כשאבא שלי היה על הים – בצי הסוחר – הם הבריחו וויסקי מקנדה לישראל. הם ידעו שיעלו לאוניה לבדוק אותם. זה היה משחק קבוע של חתול ועכבר. פקחי המכס ידעו שהמלחים מבריחים ולא הצליחו אף פעם למצוא.  הם החביאו את הבקבוקים באחד הסירים הגדולים , שמו סמרטוט מעל והניחו את הסיר במעלית שמקשרת בין המטבח לחדר האוכל. כל הסיטואציה הייתה מלווה בעקיצות. מין משחק של חם קר. בסוף אנשי המכס התייאשו. הם פנו לצאת ואז אחד המלחים זרק להם משהו כמו "בפעם הבאה תחפשו יותר טוב", פקיד המכס שרצה לענות, הסתובב וכמעט החליק, כדי לא להחליק לגמרי הוא תפס את הסמרטוט שכמובן לא עזר לו. הוא אמנם החליק אבל על הדרך גם גילה את המסתור. זו הייתה הערה אחת יותר מידי . מיותרת. זה היה השיעור, ועכשיו 40 שנה לאחר שהוא סופר לי, מסתבר שלא למדתי אותו. כך לפחות לפי ה'.

אני לא פונה בצומת קטורה אלא ממשיך לצומת מנוחה. אני מוותר על הערבה, יש עוד מחסום בהמשך ואני לא מתכוון לבדוק את המזל שלי. בעליות למצפה האוטו מתחמם, מגיע לנקודת רתיחה. אנחנו עוצרים בתחנת דלק. "נרים טלפון לאיתי שיבוא", אני אומר לה'. "לא מתאים לי" היא אומרת, "אני רוצה הביתה". אני מרים לו טלפון, הוא בא עם החיוך והבנות ."מה אתם ממהרים, תישארו בוילה" הוא מנסה לפתות אותנו. ל' מהנהנת, היינו שם  לפני חודש. הילדות אוהבות את הוילה של איתי. "אין מצב", אני אומר , "נבוא בחורף, רוצים הביתה". "גם ויינז מיהר" הוא אומר לנו. ויינז הוא חבר טוב. שלוש שנים צבא, עוד שנה אמריקה. גרנו ביחד. עד שהחברה שלו  שיותר מאוחר הפכה להיות אישתו נכנסה לגור איתנו.  אחרי זה הפסקנו לכמה שנים להיות חברים. "הם עלו מסיני לפני יומיים, הוא, נילי והילדות, בדרך באה מולו נהגת עם רכב מסחרי זיגזגה ונכנסה בהם. היו צריכים לנסר את נילי החוצה. היא בסורוקה , ויינז והילדות ביוספטל. כריות האויר הצילו אותם. הבוחן אמר שהיה להם מזל. בדרך כלל לא יוצאים חיים מתאונה כזו". "ומה קרה לנהגת " אנחנו שואלים, "כלום לא קרה לא אבל הילד שלה, עף מהחלון, הוא לא היה חגור. הוא פצוע קשה".

אנחנו נכנסים לאוטו. נחגרים. יש לנו עוד שלוש שעות להגיע הביתה.    

פורסם בקטגוריה כללי | 14 תגובות

יאללה נתניה

 

 

ככה נראית אימפריה שוקעת? (צילום: קובי אהרון)

 

יום שבת האחרון. חמש בערב. אני מוצא את עצמי מביט אל מוכר הכרטיסים מבעד לחרך בגודל של 10 ס"מ על 10 ס"מ. מין צוהר קטן חצי מסורג , שמאחוריו יושב אדם מבוגר עם משקפיים. מסביבי, חבורת נערים, גופיות צמודות. הרבה קללות. דקה קודם, הנער,שעומד בין הגדרות  שתוחמות את המעבר אל הקופה, שואל אותי בטון הידוע שששמור לערסים צעצוע "אוהד נתניה?". אני מסתכל עליו ומוריד מבט אל הילד הקטן שעומד למרגלותי -חבוש בכובע צהוב ובחולצה שחורה צהובה שהוא קיבל מהבן דוד שלו שעל הגב שלה כתוב "THE WINNER"' - כמו רוצה להגיד לו, "אני נראה לך אוהד הפועל". הוא קולט את הילד, מזיז את הרגל ונותן לי לעבור. "בני זונות, אין כרטיסי נוער, ילדים, חייל כלום, רק כרטיס מבוגר", הוא משחרר לעברי. המוכר מאשר לי את מה שהערס הקטן אמר קודם. אני בבעיה.

יום קודם בארוחת ערב משפחתית- חברית, אני ודג"א רוקחים את התוכנית. מכבי נתניה , אלופת נעורינו, משחקת  בשבת נגד הפועל תל אביב השנואה.הפועל במשבר, נתניה , למרבה ההפתעה, פתחה את העונה ברגל ימין, רובן עטר, הקוסם עטור התלתלים מחיפה עם הדיבור החולמני,מצליח לעשות את הבלתי ייאמן. עם חבורת צעירים , בעיקר שחקני בית כמעט ללא זרים משמעותיים, למעט אולי השוער, אנחנו ניצבים בצמרת הגבוהה, עם שני נצחונות בבית ושני תיקו בחוץ. כלומר ללא הפסד. איצטדיון הקופסא מוכיח שעדיין "ביתינו הוא מבצרנו". הפועל לעומת זאת נמצאת במשבר, לא פוגעת. האלופה וומחזיקת הגביע, מה שנקרא "הדאבליסטית", שמשחקת בצ'מפיונס ליג, נראית פגיעה.  על הנייר זה כמובן לא כוחות, מה גם שהפועל לקחה- חטפה מנתניה עוד בעונה הקודמת את שני כוכביה הגדולים – את דדי בן דיין ואת איתי שכטר שתרמו רבות לאליפות שלה- ואף הגדילה השנה וקנתה את פרנסמן, הבלם התמיר מדרום אפריקה.למרות הכל,  יש ריח של הפתעה באוויר. והריח הזה כמו הריח של הגשם הראשון או למצער ריח של בושם דק של בחורה שווה שבדיוק חלפה על פניך, מרחיב לנו את הנחיריים.

יונתן או יונה כפי שהוא מכונה על ידי בני הבית, הבן של דג"א, כבר היה בשנה שעברה בשלושה משחקים של מכבי. הוא כמובן הולך בדרכי אביו ואוהד את הצהובים שחורים מנתניה. בירור קצר מעלה , שבשלושת המשחקים האלו נתניה לא הפסידו. ניצחון ושני תיקו. הילד, מזליקו. לעומתו הילד שלי, טרם ביקר במגרש כדורגל. עוד לא עבר את טבילת האש. גם הוא כמובן אוהד של מכבי נתניה. מעשה אבות סימן לבנים. כל מי שמסביבי, כבר חווה את החוויה.  הבן של אורי, הגיס שלי, למרות גילו הצעיר כבר יודע את כל שירי הנאצה של הפועל תל אביב. תמונה שלו  חמוש בחיוך, בכובע ובצעיף אדומים כיכבה במדורי הספורט. עומר טנא, סיפר על חוויה מכוננת שהיתה לו ולבן שלו  בן ה-5 באיצטדיון בלומפילד. ניר, הגיס השני שלי , חולה כדורגל רציני, היה במשחקי כדורגל בחו"ל. יכול להרשות לעצמו. יונה כבר הפך לחיית מגרשים ואילו אני הסתפקתי בתירוצים. הוא עוד קטן, כשיבנו את האיצדיון החדש נגיע, הקבוצה לא פוגעת.

האמת היא שאני מפחד. הזכרונות שלי ממגרשה צר המידות של מכבי נתניה, הם עירבוב של קודש וחול, שאגת 10,000 גרונות שמרעידה את העיר כולה בשבת בצהריים, לצד תורים בלתי נתפסים, שערי ענק, גדרות תיל, התפלחויות, והרבה אלימות.  מצד אחד, הצגות כדורגל של חבורת יהלומים נוצצים ובראשה עודד מכנס, אמן התנועה הוירטואוזי והעדין, שרק יחידי סגולה בינלאומיים, הפגינו יכולת שליטה, כידרור ברחבה, וחוש לכיבוש שערים דומה לשלו. וואן אוף איז קיינד. מצד שני, שנות ה-70 הן שנים שבהן בנתניה "כל דאלים גבר". את הטריבונות, מאכלסות דמויות, שמככבות בימי שבת בערב ברחבה שלפני "פונדק הים". שם,, הילדים הטובים, חניכי תנועות הנוער, כלומר , אנחנו, מחכים כמו כולם-בין חומוס לצ'יפס- לניצוץ שידליק את התבערה, שיגרום לנערי הרחוב, ללכת מכות כמו שרק הם יודעים. עם קרשים, שרשראות, וגם סכינים. ההצגה הכי טובה בעיר. שכונות נגד שכונות. דורה נגד ותיקים ושכונת בן ציון נגד שיכון סלע. חשבונאות וסכינאות שהולכים יחדיו. אחרי זה ביום ראשון כחלק מהחוויה, נמפה את שכונות הפשע ואת גיבוריהן. דהרי, בדש, לוזון, בבר ודדה עמר, האחים מסילתי, משפחת באיזה לדורותיה שתתפרסם שנים אחרי זה כמשפחת אבוטבול ותקבל הכרה ארצית כמשפחת פשע. זה נוף נערותינו. כלומר חלק ממנו , לצד חופי ים שכל אחד מהם מכיל עולם אחר ומלואו. אסתר, סירונית א, סירונית ב', ארבע עונות, עין התכלת, רמת פולג. בכל אחד מהם חיכתה לי בחורה, כלומר בפנטזיות. בעיקר על הגדולות, ארבע שנים מעלי, שלוש שנים מעלי. שנתיים מעלי, שנה מעלי. אורנה ברבר, דורית אולייניק  , דנה הלב"ר, נורית ברקו, אורלי קבלירו, אורית מיכאלי, סיגי אבו, מירב סטצקי, פנינה פינקלשטיין.ואחרי זה בנות גילי, ואחרי זה הקטנות. את חלקן מימשתי. חלקן מאוכסנות במגירות הזיכרון.

"בוא נלך מחר למשחק", אומר לי דג"א, על כוסית קאווה, השמפניה הספרדית שאני מבין באיחור של שנתיים שהיא שיא הטרנד."סגרנו" אני אומר."נפרק אותם. 1:3 לנו". דג"א סקפטי.  בכל שנות הספורט שאנו חולקים יחד, דג"א הוא הריאליסט ואני האופטימיסט. לו יש תמיד ביקורת מושכלת וניתוחים שכלתניים. אני איש האמונה הרגש והחזון. בשבת בבוקר, אני עוד מספיק לקבל  סמס מעומר טנא , ששואל אותי אם  אנחנו מגיעים לקופסא, מה שמחזק את התחושה שהולך להיות אירוע גדול.  האיצטדיון הולך להיות מלא.

זו גם הסיבה שאני מגיע למכירה המוקדמת של הכרטיסים, בחמש בערב, בעצתו של דג"א , שעוד הספקתי מרוב התלהבות לשלוח אותו לחינם לאיצטדיון. ראיתי באינטרנט שיש מכירה מוקדמת. בין עשר לשתיים. לא שמתי לב שזה היה ביום שישי. הגיע , הכל היה ריק . חזר כלעומת שבא בלי כרטיסים. זו גם הסיבה שאין כרטיסי נוער. הקבוצה רוצה לעשות קופה. זו גם הסיבה שאני בבעיה. הגעתי עם 300 ש"ח. שני כרטיס מבוגר היו אמורים לעלות 160 ש"ח , שני כרטיסי ילד 80 ש"ח, ביחד זה 240 ש"ח מה שמשאיר אותי עם עודף של 60 ש"ח, לביזבוזים. זה היה החישוב. הוא לא לקח בחשבון את הגרידיות של פרנסי הקבוצה. המצב נכון לחמש בערב הוא שאני בדפיציט של 20 ש"ח, אני מסתכל מסביב. מאין יבוא עזרי. אין מאין. חבורת הנערים שמקללת , ובצדק מקללת , קצרה בכסף. זו הסיבה שהם זועמים. מתוסכלים, כועסים. אני קונה שני כרטיסים,  ביציע של נתניה, לא של האדומים חס וחלילה.מה שבטוח בטוח, ויוצא למסע לעבר הכספומט הקרוב. "בוא תקנה צעיף לילד" רועם קולו של המוכר. המבט בעיניים שלו מלמד על כך שהוא כבר זיהה את הדג השמן. הילד מביט אלי בתחינה. "לא עכשיו, אין לי" אני עונה לשניהם.

שבת, אחרי הצהריים. נתניה, עייפה , איטית משהו, עצלה. הילד ואני מתחילם לצעוד. פה ושם אנשים חבושי כיפה.  אני הולך מהר. הוא רץ לצידי.  אני יודע שהכספומט רחוק. הוא ברחוב הרצל. פעם היה בנק מסד לא רחוק בשדרות וויצמן. עבד  שם בחור בשם גבי. סגן מנהל, שחום חייכן, נראה כמו הרי בלפונטה בצעירותו.  עשה את מה שעשה וזרקו אותו מהבנק. אי סדרים, בלה בלה. ת'כלס הוא לקח כספים  מהמורות, השקיע אותם מהצד , נתן ריבית יותר גבוהה, עד שעלו עליו. סוג של ברני מיידוף לעניים. כולם אכלו אותה. כולל אמא שלי ועתליה. הוא אכל אותה יותר מכולם.אני דווקא זוכר אותו לטובה. הוא סיפר לי משהו על אבא שלי שלא ידעתי. שהוא היה אדם מצחיק, שבאוניה כשהם היו על הים, בערבים, כולם התרכזו בחדר האוכל. אבא שלי היה סקונד קוק, טבח משנה. שלוימה כהן היה הצ'יף קוק. גבי אמר שאבא שלי היה משכיב אותם על הריצפה.זה היה בשבעה. מה שהוא סיפר. אבל עכשיו כבר אין שם סניף בנק ואין גבי. וגם אין את גן חווה. שזה ממש בהמשך. הגן של ילדותי. בונים שם. עוד הספקתי לבקר אותה יחד עם המאמא. היא לא זיהתה. העיניים הירוקות שלה עוד ברקו, אבל בגיל 93, היא רק פקחה אותן לשניה והסתובבה לצד השני. המטפלת הפיליפינית שלה אמרה שהיא כבר לא כל כך  איתנו. אבל הקונדיטוריה נמצאת. זו של הדתיים. זו שבה אני בגילו של הילד, הייתי קונה לאחותי עוגת גבינה,משמרים עם פירורי סוכר כדי שהיא תסכים לבוא הביתה. ילד בן 6 שלוקח על אופניים, ילדה בת 3 וחצי וחותך את כל העיר, כל יום באחת בצהריים. קשה לך,אני  שואל. לא ,הוא עונה. העיר ריקה. רק פיצוציות פתוחות.ניאונים מרצדים בכחול ובאדום. שורות שורות של בקבוקי אלכוהול.המשחק בשבע וחצי בערב, בגלל הטלויזיה.  פעם  המשחקים היו בשתיים. פונקט. בגלל הרדיו. האוהדים של הפועל באר שבע, היו מגיעים ביום שישי, ישנים בגן המלך, ובבוקר המשחק עושים רונדלים בנתניה, שיראו אותם.שיירה של מכוניות ואוטובוסים. אדום לבן.  מחכים שיתחיל. הפחד הגדול שלהם היו מוטל'ה שפיגלר , זה היה לפני שתי האליפויות שלהם,  וכל פעם שהם היו מפסידים הם היו שרים במבטא מרוקאי כבד "בִּיאֵר שֲׂבָע לא נורא ,בִּישָנָה הבאה".

הגענו. אני מוציא כסף.את הדרך חזרה לאיצטדיון אנחנו עושים במונית. יש בי תחושת בהילות. הילד רוצה צעיף וזמבורה. אני מסמן לו שימתין.  יש כבר  יותר אנשים. פה אוהדי מכבי נתניה, שמה אוהדי הפועל. האמת, בטדי הם לא היו עומדים ככה, שאננים ורגועים. בטדי הם כבר היו חוטפים מכות. אבל אולי התרככו הנתנייתים. הרבה שנים קודם, במשחק אחר, כשיחסי הכוחות היו הפוכים. הפועל נתנה גול בדקה החמישית ואז ירדה לבונקר שנמשך 85 דקות, אפילו שייע פיינגבאום הגדול, שיחק בלם. הרחקות סתמיות  וזעם שהלך וגאה ביציעים. זה היה הסגנון שלהם בשנות ה-70. בגלל זה שנאו אותם. בחוץ, אחרי המשחק, התגודדו האוהדים הזועמים של נתניה. פתאום הגיע האוטובוס שלהם. לאיילנד אדום, עם שמשות גדולות מקדימה. בוהקות בשמש. רפי בן נון שלמד שנתיים מעלי, הרים אבן. יותר נכון סוג של בלוק. וזרק. בכל הכוח. הזכוכית התנפצה ונתנה את האות למהומת אלוהים. אנשים קפצו על החלונות, נאחזים בסורגים. יריקות, מכות , אבנים. איניתיפאדה. קיבלו רדיוס , נתניה, בלי קהל. אבל היום, הכל רגוע. באסטות של גרעינים וסנדביצים על תלת אופן. איפה ההוא עם העין העקומה שהיו מוכר סונדביצ'ים טוניסאיים עם לחמניה עגולה שהייתה נספגת בשמן של הטוֹנה, שהיה עומד בימי השבוע ליד "פינת הגלידה", מחטט מידי פעם בביצים ומגיע בשבת לאיצטדיון להשלמת הכנסה.  פתאום יש תזוזה,ריצה לכיוון הקופות. אני מזהה את התכונה. כנראה מישהו שיחרר שמועה שיש כרטיסי נוער. הבדל של 40 שקל, אבל עבורם זה משמעותי. אני אומר לילד שיחכה רגע ליד השוטרים, לא רוצה שיידחס איתי לתוך התור, בין הגדרות כמו במכלאה. הוא קטן. לא מזיז לו. אני נכנס. הוא אחרי. אני מפלס לי דרך. כולם נערים ואני צריך כרטיסי מבוגר. אני יכול להרשות לעצמי. נותן את הכסף לחריץ, מקבל עוד שני כרטיסים עבור דג"א ויונה. המשימה הושלמה."אבא, עכשיו צעיף" אומר לי הילד.משא ומתן קצר. צעיף וזמבורה בארבעים במקום בחמישים. גם אני לא שכחתי מאיפה באתי.

קופצים למאמא, שמתלהבת מהילד עטוף הצעיף שמרעיש את כל הבניין עם הזמבורה הצהובה. יש לי שעה. מסדר לה את הפייסבוק, את דף הבית, את הסקייפ. היא נלחצת כשהדברים לא עובדים. אתה מכיר אותי, היא אומרת. שותה עוד מיץ, שוכח את הדיאטה. קח 100 שקל שיהיה לכם לביזבוזים.היא אומרת. הפעם הראשונה שבה הגעתי לאיצטדיון הקופסא המיתלוגי היה איתה ועם עתליה. הם עוד שיחקו בירוק לבן , חולצות פסים. מוטל'ה שפיגלר, ויקטור סרוסי, אלברט גזל. אמא שלי עוד הכירה את הדור הממש ישן, זאביק כספי, ראובן פריזנר, את הותיקים ממש. סאבו סידר לנו להיכנס. לא זוכר תוצאה. זוכר רק את שפיגלר מרים מהקרן.

עכשעיו זו הפעם הראשונה של הילד.  הזרקורים מאירים את המגרש הירוק, עם קרחות דשא פה ושם. אין גדרות.זה חדש וזה מפתיע. אפשר להרגיש את המגרש ממש. אנחנו מתיישבים בשורה ארבע, באמצע. רואים טוב. לי זה נראה קטן, לילד זה נראה גדול.יש עוד זמן. אנחנו קרובים רחוקים מהגרעין הקשה. היציע של אוהדי הפועל מאחורי השער המערבי. כולו אדום. הם כבר שרים. לא מפסיקים. האוהדים של נתניה, עסוקים בהתארגנות. אני מחפש פרצופים מוכרים. לא מוצא בינתיים. מחלקים לנו קונפטי. יש משהו מעורר  חום בעובדה שאתה יושב מוקף בעוד כמה אלפי אנשים שכולם אוהדים את אותה קבוצה. את הקבוצה שלך. פתאום אתה לא צריך להתנצל, האימפריה אמנם שוקעת ומחפשת משקיע כפי שמציין שלט ענק, אבל עדיין יש לה צבא לא קטן של אוהדים. הקטן לא מפסיק לזמבר. אני משתיק אותו מידי פעם כי הוא מחריש לי את האוזן הימנית. אבל הוא מתעלם. הוא מעורר חיוכים ביציע. קטן קטן אבל ממזר. ילד ערס. לא מפסיק לעודד . הוא לא כל כך מבין את המשחק עדיין, אבל נכנס לאט לעניינים. רוצה בכלל להיות עם המתופפים, עם הדגלים הגדולים. כשהצהובים עולים לכר הדשא גם אני זונח את החזות המכובדת. "יאללה נתניה, יאללה נתניה" , יחד עם כולם. אחרי עשר דקות. טוטו תמוז משחיל לנו מצד ימין את הראשון.הקהל האדום בשמים. היציע הצהוב שותק. אחרי עוד כמה דקות התקפה של נתניה מצד שמאל,  יציע שלם מתרומם, מתרגש כולו, מבקש שייכנס, בעיטה אדירה למשקוף העליון, יציע שלם משחרר אנחת אכזבה, מתיישבים.  השליטה היא צהובה, אבל לא רוצה להיכנס. הפועל נראים טוב. מקצוענים. אני לא מכיר אף אחד בנתניה. בהפועל כולם כוכבים. אניימה,ורמוט,תמוז, בן דיין, באדיר, שכטר כמובן.זו האלופה של 2010 , אני חי את האלופה של 77. ויסוקר, בר, גריאני, מכנס , דויד לביא. בינתיים אני רואה את רפי ז., עטור שיער לבן, חמוש בחולצה צהובה. עומד ביציע, מפצח גרעינים. למד איתי ביסודי. הוא קבלן גדול. במחצית השניה, אני מזהה את צפי, כפכפי אצבע, קעקועים, שנה מעלי, אחד מעורכי הדין הפליליים הטובים שיש, יצק מים על ידיו של לידסקי.  נתניה שולטת. המומנטום אצלה, אבל הכדור לא רוצה להיכנס. "כשלא מבקיעים , חוטפים" אני אומר לדג"א. חילוף. תמוז יוצא , בן סהר נכנס. כמה חלוצים יש לה להפועל. שתי דקות אחרי זה, הכדור השני מפרפר ברשת. סהר מקבל בצד שמאל מורמוט, משחרר במהירות בעיטה. הכדור בפנים.0:2 לאדומים. אנחנו עם האף באדמה. האדומים בטירוף. משתחררים מהמנחוס על חשבון נתניה. הקטן, ממשיך לעודד. שום דבר לא עוצר אותו. היציע הצהוב מתעורר. "הפועל זונה, הפועל זונה, הפועל מוצצת לכל השכונה". הרפרטואר לא ממש השתנה בשלושים השנה האחרונות. שיר יסוד. עשר דקות אחרי זה, מגיע אקורד הסיום. שכטר, הבן יקיר לשעבר, משתחרר יפה ברחבה, מסדר לאורחים מתל אביב 0:3. הוא קופץ על הגדרות , מטריף את האוהדים של הפועל. אחרי זה הוא עובר בטווסיות מופגנת  מול היציע שלנו, במבט של "הנה זה מה שאני שווה, אליפות, אירופה, לא כמו פה אצלכם בקופסא שלא היה לי ממש סיכוי". לאוהדים בא להרוג אותו. הוא צעיר, הוא כוכב , הוא שחצן והוא יורק לבאר ממנה הוא שתה. בתמורה הוא זוכה למשהו ספיישל עבורו. "איתי שכטר ההומו" שרים הגרונות. הקטן מצטרף. אני מנסה להשתיק אותו. זה לא עוזר. קליט השיר. אחרי זה נתניה, מצמקת.  מאוחר מידי. נגמר 1:3. לאדומים. פירקו אותנו.

בחוץ, אין אבנים, אין אינתיפאדה. יש חיוכים. אוירה נינוחה. אני תופס את רפי. מברר מה עם זה ומה עם ההוא. יאיר בקונסוליה בניו יורק . ציר כלכלי. תמיר, מנהל בנק. אצלו הכל בסדר. אני בכרכור. לי יש  עסק משפחתי עם אישתי, עיצוב פנים. אני חושב על זה שכולם מסודרים, ואני אעפס  צריך להתחיל כל חודש מחדש ואיך זה שמכל העולם התגלגלנו דווקא לכרכור, ואיך זה שמכל העולם דווקא בכרכור ובפרדס חנה התקבצו כל הלא מסודרים. על יד האוטו בזמן שאנחנו מחכים לדג"א. שני אוהדים צעירים מבכים את ההפסד. "זה רק ספורט" אני אומר להם, כבשרקע עוברים אוהדים חבושי אדום, מחוייכים. "כן, אבל כשאתה מאמין בבן אדם שלוש שנים והוא שובר אותך, זה לא פשוט", הם עונים. "שכטר?", אני שואל. "לא. יאמר", עונה אחד מהם, ומתכוון לבעלים הגרמני שהרבה להבטיח ועכשיו קצת פחות מקיים . "שטויות" , אני אומר לו, "אני מחכה כבר מ-83. מתי נולדת?", "ב-87". פרופורציות.

דג"א מוריד אותנו ליד הבית של מאמא. הוא ממשיך עם יונה, דרך חבצלת. אני והקטן נכנסים להגיד שבוע טוב.נו, היא שואלת , הפסדנו. אנחנו אומרים. שטויות. אני הרווחתי. לראות אתכם פעמיים בערב אחד, זה ניצחון.

פורסם בקטגוריה היסטוריה, ספורט | 16 תגובות